במאות השנים האחרונות, כאשר ביטוח נכסי דלא ניידי וביטוח רכב ומטלטלין, הפך לנחלת הכלל, דנו הפוסקים בהשלכות ההלכתיות הרבות הנובעות מכך, אשר בחלק מהן נדון להלן.

בראשית הדברים יבוררו חיובי נזיקין בחפצים מבוטחים, ונדון בשתי שאלות עיקריות:

• הזיק חפצים מבוטחים, האם יכול להיפטר בטענה שבין כך הניזק מקבל פיצוי מחברת הביטוח.
• בית מבוטח על ידי שוכר ונשרף הבית, מי מקבל את דמי הביטוח: השוכר ששילם את הביטוח [ונפטר מתשלום למשכיר בטענת אונס], או המשכיר שהבית שלו נשרף.

בשאלות אלו דן רבי מאיר שמחה הכהן, רבה של דווינסק, בספרו אור שמח (3), ואנו נצעד בדרכו, ונלמד את הסוגיות מהן הביא ראיות לנדונים הנ"ל, אך מקודם יש להקדים הקדמה קצרה.

א. הקדמה

בבואנו לדון בסוגיית חיובי נזיקין בחפצים מבוטחים, הנדונים ביסוד השאלה הם:

• האם תשלום דמי הביטוח הוא עבור הנזק שנגרם, או עבור עיסקה שנעשתה בין המבטח למבוטח בגין הנכס. והיינו שעיסקת הביטוח הינה לכאורה דבר נפרד מחיובי השמירה או הנזיקין בחפץ המבוטח, ואינה תשלום בעד נזקי החפץ, אלא עיסקה תמורת דמי הביטוח [ויש להוכיח זאת מסברא, שהרי יש אפשרות לבטח נכס אחד כמה פעמים ובסכומים שונים, ולאו דוקא בשווי החפץ].

ולפי צד זה, כלפי המזיק אין זה משנה כלל שהניזק המבוטח קיבל מהביטוח את כספו "והרי זה דומה למי שנגרם לו נזק ובאו קרוביו או ידידו שריחמו עליו ונתנו לו את מה שהוזק, האם יעלה על הדעת שיאמר המזיק הרי קיבלת תמורת הנזק ויפטר מלשלם" [פתחי חושן (7), רבי יעקב בלוי, חבר בד"ץ העדה החרדית]. וכמו כן, לפי צד זה, לכאורה בנדון בית שבוטח על ידי שוכר ונשרף, מאחר ועיסקת הביטוח אינה תשלום על נזקי החפץ אלא עיסקה תמורת דמי הביטוח, מסתבר שאין לבעל הנכס זכות בתשלומי הביטוח אלא לשוכר המבטח.

• גם אם נאמר כח תשלום הביטוח הוא עבור הנזק שנגרם, יש לדון מהו חיוב תשלומי נזיקין: על מעשה הנזק, או על ההפסד שנגרם לניזק. ונפקא מינא, לחיוב תשלום נזיקין כאשר לא נגרם לניזק הפסד. ובנדון דידן [מזיק חפץ מבוטח], מאחר והניזק לא הפסיד כתוצאה ממעשיו של המזיק [שהרי מקבל את מלוא ערך החפץ שניזוק מחברת הביטוח] – אם חיוב תשלומי נזיקין הוא על ההפסד שנגרם לניזק, יפטר המזיק מלשלם לניזק [וכמובן יש לדון האם חל עליו חיוב לשלם לחברת הביטוח את הנזק שעשה בגלל שהם שילמו עבורו]. אך אם חיוב תשלומי נזיקין הוא על מעשה הנזק, מחוייב המזיק לשלם לניזק על המעשה שעשה גם ללא כל קשר לכך שאין לניזק הפסד [יעו' בדברי רבי יואב יהושע אב"ד קינצק, מגאוני פולין בדור שלפני השואה, בשו"ת חלקת יואב (5), ובשו"ת משנה הלכות (7), רבי מנשה קליין, גאב"ד אונגוואר וכעת בניו יורק].
• המעשה שהובא לדין תורה אצל חכמי ברוד – רבי יוסף שאול נתנזון, אב"ד לבוב [לעמבערג, בחבל גליציה בפולין], דן בשו"ת שואל ומשיב (4) בשאלה שהובאה בפני חכמי ברוד [עיירה גדולה במחוז לבוב, שהיתה ידועה בתלמידי החכמים ששכנו בה] בנדון שוכר שביטח את הבית משריפה, ולאחר שנשרף הבית והשוכר קיבל את דמי הביטוח ופטר עצמו מן המשכיר בטענה ששוכר פטור לשלם על אונס שריפה, טען המשכיר, כי דמי הביטוח הם תשלום עבור ביתו שנשרף, ולא יתכן שהוא ינזק והשוכר יהנה מנזקיו. ונשאלה השאלה, למי יועברו תשלומי הביטוח. ופסקו חכמי ברוד בדרך פשרה שהמשכיר ישלם את דמי הביטוח, ואז שליש מתשלומי הביטוח על השריפה ינתנו לשוכר ושני שליש למשכיר [בדין תורה זה דנו האור שמח (3). וכן הראשון לציון, רבי אליהו בקשי דורון, בשו"ת בנין אב (12), ורבי יהודה סילמן, אב"ד בבני ברק, בשו"ת דרכי חושן (11) – האם ניתן ללמוד ממעשה זה שהיו בו פרטים נוספים לכלל הנדון].

ב. הראיה מדין עלה חמורו מאליו

בשו"ת הרי בשמים (4) נדפס בשנת תרנ"ז, מאת רבי אריה ליב הורביץ, אב"ד סטריא, נחשב לאחד מגאוני דורו), וכן האור שמח (3) פ"ז מהלכות שכירות) הביאו ראיה מסוגיית הגמרא בסוף מסכת בבא קמא (1) בדין היורד להציל חמור חברו, שהשורף דירה מבוטחת חייב בתשלומי הנזק הגם שבעל הבית מקבל פיצוי מהביטוח, כי הבעלים אומר לו "משמיא רחימו עליה", והיינו שאין סיבה לפטור את המזיק מחיוביו בגלל ש"מן השמים" השלימו לניזק את חסרונו [יעו' הסבר הראיה ומה שיש לדייק מפירוש רש"י בסוגיא, בספר משפטיך ליעקב (8) רבי צבי בן יעקב, דיין ביה"ד הרבני בת"א].

ג. הראיה ממחלוקת חכמים ורבי יוסי בדין שוכר שהשאיל

במשנה בפרק המפקיד (2) נחלקו חכמים ורבי יוסי בדין שוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה [אונס]. לדעת חכמים ישבע השוכר לשואל שמתה הפרה כדרכה ויפטר, והשואל משלם לשוכר. אך רבי יוסי אמר "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, אלא תחזור פרה לבעלים". ובסוגיא נתבאר כי לדברי חכמים פעמים שהבעלים משלם כמה פרות לשוכר, כגון כשראובן שכר משמעון למאה ימים וחזר שמעון [הבעלים] ושאל את הפרה לתשעים יום ומתה הפרה אצל שמעון, שמשלם לו פרה שלמה בגין חיוב האונסין שלו [כשואל], וכן נותן לו פרה נוספת בשכירות לעשרה ימים עודף ימי השכירות שהיה צריך להשאיר לראובן. להלכה נפסק בשו"ע (2) כדעת רבי יוסי [עי"ש בבאר הגולה].

ולכאורה מדוע לא יכול שמעון [הבעלים] לומר לראובן [השוכר] הרי יש לך פרה אחת בגין השאלה ומדוע מגיע לך פרה נוספת על ימי השכירות. מוכיח מכך האור שמח, שבהכרח הסיבה היא שאינו יכול לומר כן מפני שיש כאן שתי עסקאות, פרה אחת מגיעה לו מכח הלכות שואל שחייב באונס, ופרה שניה מכח הלכות שכירות. והוא הדין איפוא, בתשלום דמי ביטוח על בית שנשרף, התשלום של חברת הביטוח בא מכח עיסקה בין המבטח והמבוטח, והבית שמשלם השורף הוא מכח חיובי נזיקין או שומרים [יעו' הסבר הראיה במשפטיך ליעקב (8)].

וראה גם בדברי רבי אלחנן וסרמן הי"ד [ראש ישיבת ברנוביץ' בליטא], בקובץ שיעורים (6) שהביא ראיה מדברי ת"ק שתשלומי נזיקין אינם למי שההיזק שלו, אלא למי שהוא בעלים על זכות התשלומים [ועי' גם בשו"ת משנה הלכות (7)].

מחלוקת חכמים ורבי יוסי בדין שוכר שהשאיל היתה מקור לתשובת האור שמח (3) בנדון שוכר שביטח את הנכס המושכר ואירע אונס שריפה, והשאלה היתה למי יעברו תשלומי הביטוח, ותלה האור שמח את השאלה במחלוקת חכמים ורבי יוסי, עי"ש ובמה שדנו בדבריו בספר משפטיך ליעקב (8) ובשו"ת בנין אב (12).

ד. הראיה מדין שואל שהתפשר עם המשאיל על דמי החפץ שנגנב

המהרש"ם (4) רבי שלום מרדכי הכהן שבדון, אב"ד ברעז'אן שבגליציה)  הביא ראיה מדברי השלטי גיבורים (1) שלמד מדברי הגמרא בפרק מרובה (1) "דהגונב דבר מחברו שאותו הדבר היה שאול ביד הנגנב, ונתפשר הגנב עם המשאיל [כן היא הגירסא הנכונה, עי"ש בהערות] בדבר מועט, דאינו חייב הגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר עם המשאיל".

מבואר בדבריו שחיוב הגנב או המזיק לשלם הוא על החֶסֶר שנגרם לניזק או לנגזל, ולא על הערך של החפץ שניזוק או נגנב. ואם כן הוא הדין בנדון נזק לחפץ מבוטח, לכאורה יהיה חייב המזיק לשלם רק במידה ויש חסרון לניזק, ולא כאשר הוא מפוצה על ידי חברת הביטוח. וראה במה שדן בראיה זו במשפטיך ליעקב (8). 

ה. הראיה מדמי ריפוי של אשת איש

בקובץ שעורים (6) רצה להוכיח מדברי הרמב"ם (6) שמזיק אשת איש משלם את הוצאות ריפויה לבעלה, כי המזיק בית מבוטח חייב לשלם דמי הנזק לחברת הביטוח האחראית לתשלומי הנזק, כשם שמזיק אשת איש משלם את דמי הריפוי לבעל הנושא באחריות לריפוי האשה. אולם בהמשך דבריו [סימן ריח] דחה את הראיה, שכן חיוב ריפוי אינו חיוב תשלומים, עי' בדבריו ובספר משפטיך ליעקב (8) שביארם.

סיכום דין מזיק חפץ מבוטח [על פי הפתחי חושן (7); משפטיך ליעקב (8)-(9); דרכי חושן (10)-(11); בנין אב (12-(13)].

• מדברי האור שמח (3) עולה ברור שיש להפריד בין תשלום הביטוח לחיובי השומר או המזיק, מכיון שתשלום חברת הביטוח למבוטח נובע מהעיסקה שעשה המבוטח עם החברה ולפיה במקרה של נזק החברה תשלם לעושה העיסקה [משלם הפרמיה], ואין תשלום דמי הביטוח תלוי בתשלום או באי תשלום דמי הנזק שחייב המזיק או השומר לשלם לבעלים. ולכן המזיק חייב לשלם לבעל חפץ את תשלומי הנזק ואין זה נוגע לו כלל מה שהיה החפץ מבוטח.

וכך גם נראה מדברי המהרש"ם (3) כדבריו: "הדבר פשוט בעיני מסברא שאין לשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע [חברת הביטוח] והוא רווח של מסחר,  והלא גוף הבית הוא של בעל הבית והוא שרפו, ואיך יעלה על הדעת שהוא [המזיק] ירוויח ע"י שזה [המשכיר, בעל הנכס] עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים, שיופטר השורף ע"י זה. ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם לבעל הבית".

וכן פסק הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (6) והוסיף שהניזק אינו צריך לשלם פעמיים. והיינו, כאשר המזיק משלם לניזק הוא רשאי לתבוע ממנו התחייבות, שבמידה וחברת הביטוח תשלם את הנזק ותתבע מהמזיק את הנזק שעשה,  יחזיר לו הניזק את כספו כדי שישלם רק פעם אחת.

• אמנם לדעת הקובץ שיעורים (6), מכיון שבעל החפץ מקבל את תשלום הנזק מהמזיק, חברת הביטוח פטורה מלשלם על הנזק [וראה במשפטיך ליעקב (9) אות ה' שכתב כי דבר זה הוא מתנאי הביטוח, ומשתנה מפוליסה לפוליסה].
• בפתחי חושן (7) דן האם הניזק חייב להחזיר לחברת הביטוח את מה שקיבל מהמזיק [שהרי למעשה לא נגרם לו נזק]. וחידש נפק"מ במבוטח מחברת עכו"ם, שאם בשעה שקיבל מחברת הביטוח עדיין לא ידע מי הוא המזיק, וממילא קבלת הפיצוי היתה בהיתר, יתכן שאם קיבל אחר כך מהמזיק אינו חייב בהשבה לעכו"ם דבר שבא לידו בהיתר.
• ואילו לדעת ההרי בשמים (4) המזיק פטור מלשלם על נזק חפץ מבוטח, מכיון שלא נגרם במעשהו כל נזק בגלל התשלום שמקבל הניזק מחברת הביטוח [ופשיטא שאם אין הביטוח מכסה את כל הנזק, חייב המזיק לשלם את ההפרש].
• ובדין בית מבוטח על ידי שוכר ונשרף הבית, מי מקבל את דמי הביטוח – כאמור לעיל, מעשה זה בא לפני חכמי ברוד שפסקו בדרך פשרה, שהמשכיר ישלם את דמי הביטוח, ואז שליש מתשלומי הביטוח על השריפה ינתנו לשוכר ושני שליש למשכיר, כמובא בשו"ת שואל ומשיב (4), ובאור שמח (3) צידד כדבריהם. ועי' בהרחבה בדרכי חושן (11).
• זכותו של הניזק לתבוע בשם חברת הביטוח – ראה בשו"ת דרכי חושן (10).
• חיובי השואל בתשלומי הביטוח עבור נזק שנגרם בזמן שאלת הרכב – במשפטיך ליעקב (9) אותח) דן האם מחוייב השואל בתשלום דמי הפוליסה שממנה נהנה, ובתוספת דמי הביטוח בגין ביטול ההנחה על העדר תביעות.
• • •

ממוצא הדברים נבוא לברר נדונים הלכתיים נוספים הנובעים מההגדרה המתבארת בדברי המהרש"ם והאור שמח, שתשלומי הביטוח הינם בעד עסקה שעשה המבוטח עם החברה, ולא עבור הנזק.

ו. השבת אבידה בחפצים מבוטחים

בשו"ת חלקת יעקב (14) דן רבי יעקב ברייש [אב"ד ציריך] האם יש חיוב השבת אבידה על חפץ של יהודי המבוטח בחברת ביטוח נכרית שכבר קיבל את תמורתה מחברת הביטוח, שכן הלכה פסוקה בשו"ע (14) שאין חיוב השבת אבדה לנכרי, ולא עוד אלא שאסור להחזיר אבדה לנכרי, ולכאורה הרי גם אם לא יחזיר המוצא את האבידה, לא יגרם הפסד לבעליה, ואולי אף יש איסור בזה כי יוצא שהוא מחזיר אבידת עכו"ם. ועי"ש שהכריע כי בחפץ מסויים וברור, ודאי יש חיוב להחזיר  את האבידה כי "רוצה אדם בקב שלו". אך גם בחפץ שאינו מסויים, מחוייב בהשבה לאור דברי המהרש"ם והאור שמח, שתשלומי הביטוח אינם תשלומי האבידה ולא תמורתם אלא עיסקה צדדית.

וראה בירור הענין בהרחבה במאמרו של הרב אושינסקי (15) ובמש"כ שם בנדון חיוב השבת אבידת עכו"ם המבוטח בחברת ביטוח ישראלית.

ובספר השבת אבדה כהלכתה (14) כתב שאף לדעות שבמזיק חברו ויש ביטוח פטור מלשלם, באבידה מחוייב להשיב.

ז. ירושה

הלכה פסוקה בשו"ע (16) ש"אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק". זכותו של הבכור ליטול פי שנים במשפט הבכורה היא רק בנכסים מוחזקים הקיימים בשעת נפילת הירושה ולא על נכסים הראויים לבוא לאחר מכן. ובשו"ת חשב האפוד (17) דן רבי חנוך דב פאדווה [אב"ד לונדון] האם בבית מבוטח שנפל בירושה ולפני החלוקה נשרף, נוטל הבכור פי שנים בכספי הביטוח. ובשו"ת בנין אב (13) הוסיף בביאור דבריו, שדין זה תלוי בגדר תשלומי הביטוח, ואם כספי הביטוח הם תשלומי נזק של הבית עצמו, הרי שלבכור יש זכות פי שנים בחלקו בבית. ברם אם דמי הביטוח אינם תשלומי הנזק אלא תשלום תמורת השקעת האב בדמי הביטוח, ורק בשעת שריפת הבית קבלו הבנים את פירות ההשקעה בביטוח – הרי שכספים אלה באו לאחר מכן "ראויים" הם, ואין לבכור ליטול מהם פי שנים כמשפט הבכורה.

וראה במה שהרחיב בנדון זה הרב דוד גרוסמן (16) ובמסתעף לנדון בכור בפוליסות ביטוח חיים.

ח. ספרי תורה מבוטחים שנגנבו, האם מחוייבים לקנות בכסף שנתקבל דווקא ספרי תורה

בשו"ת ציץ אליעזר (17) דן במעשה שהיה בספרי תורה מבוטחים שנגנבו, האם הכספים שנתקבלו מחברת הביטוח דינם כדמי תשמישי קדושה, ומחוייבים לקנות בהם רק ספרי תורה,  או שדינם ככספים של בית הכנסת ולפיכך ניתן לעשות בהם כפי ראות עיני הגבאים. והכריע על פי סברת המהרש"ם והאור שמח הנ"ל, שכספי הביטוח אינם תמורת החפצים המבוטחים אלא פירות ההשקעה של דמי הביטוח, ועל כן רשאים הגבאים לעשות בהם כרצונם. 

הנושאים:  ביטוח חיים בהלכה ובגדרי בטחון והשתדלות • אחריות על חמץ מבוטח בפסח – ידונו בשיעורים נפרדים אי"ה