א. במסכת ברכות (1) למדנו: "אמר רב טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך". ופרש"י: "הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתיים אין צריך לחזור לברך, ואף על גב דשיחה הויא הפסקה, כדאמרינן במנחות (1) לו, א) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכיסוי הדם, הך שיחה צורך הברכה היא ולא מפסקא". והתוספות בברכות (שם ד"ה הבא) כתבו: "וכן הלכה, אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה, צריך לחזור ולברך, אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כגון טול ברוך". הרי לנו ב' טעמים מדוע אין "טול ברוך" נחשב להפסק: לפי רש"י, אין "טול ברוך" נחשב הפסק כי אמירה זו היא "צורך הברכה". ואילו לפי תוספות, הסיבה שאמירה זו אינה נחשבת כהפסק בגלל שהיא "שייכא לסעודה".
מדברים אלו נלמדו דיני הפסק בברכות הנהנין, אשר נפסקו בשו"ע (2) וז"ל: "ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו, אינו צריך לברך" [והוסיף הרמ"א: "ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל", וראה ברמ"א ובמשנה ברורה וביאור הלכה שם (2) פרטים נוספים בדין זה].
כמו כן נתבארו בסוגיית הגמרא במסכת מנחות (2) ומסכת חולין (2) דיני הפסק בברכת המצוות, והיינו שאין להפסיק בין הברכה לקיום המצוה, כדברי הגמרא במנחות: "אמר רב חסדא סח בין תפילה [הנחת תפילין של יד] לתפילה [הנחת תפילין של ראש] חוזר ומברך [עי"ש ברש"י ותוספות, פרטי הדין, איזו ברכה צריך לברך]. ובמסכת חולין נתבארו דיני הפסק בברכה על השחיטה [עי"ש בסוגיא ובתוספות, וכן בתוספות מנחות (1) ד"ה סח].
ב. הפסק בבדיקת חמץ – על פי כללים אלו, נבוא לדון בדיני הפסק בברכות על מצוות שקיומן מתמשך, כגון בדיקת חמץ, תקיעת שופר או ישיבה בסוכה. האם כאשר בירך על מצוה והתחיל לקיימה, אולם קיום המצוה אורך זמן, ובתוך כדי זמן זה הפסיק בדיבור או בהיסח הדעת מקיום המצוה, עליו לחזור ולברך שנית. או שמכיון שכבר התחיל בקיום המצוה, חלה על זה הברכה, ואם הפסיק לקיימה והמשיך לאחר מכן, אינו צריך לברך שנית.
והנה בדיני הפסק בדיבור באמצע בדיקת חמץ, הובאו בדברי הטור (3) ג' שיטות:
[א] "יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה". וכתב הב"ח (3) "משמע שאיסור יש בדיבור [דברים שלא מעין הבדיקה, תוך כדי הבדיקה] כמי שמפסיק בין ישתבח ליוצר אור או באמצע הלל. אבל ודאי דאין צריך לחזור ולברך". [ב] "יש מוסיפין" שלא רק שיש איסור לדבר בשעת הבדיקה, אלא גם צריך לחזור ולברך. [ג] דעת הרא"ש עצמו, שיש לדמות את דין הברכה על בדיקת חמץ, לברכה על ישיבת סוכה וברכת המוציא. וכשם שאם בירך והתחיל לאכול, חלה הברכה על מה שאכל, ואם דיבר אינו צריך לחזור ולברך כאשר ממשיך לאכול – כך גם בבדיקת חמץ, כיון שהתחיל לבדוק תיכף ומייד לאחר שבירך, חלה הברכה על מה שבדק, ואם הפסיק לאחר מכן בדיבור, אין זה מצריך אותו לשוב ולברך בשנית [ועי' בדברי הב"ח במש"כ בביאור דברי הרא"ש].
להלכה פסק השו"ע (3) כדעת הרא"ש: "ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחילת הבדיקה. וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה-ו) "ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה, יחזור ויברך, דהפסיק בין הברכה להמצוה. וטוב שלא ידבר עד שיגמור כל הבדיקה, ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה".
ג. אולם הט"ז (3) שם ס"ק ג) הצדיק את השיטה השניה בטור, שיש איסור להפסיק בדיבור במשך כל זמן הבדיקה. ועי"ש שהקשה על הרא"ש שאינה דומה בדיקת חמץ לסוכה וסעודה "דהתם אי בעי מסיים שם ולא אכל יותר בסוכה וסעודה, משא"כ בבדיקה דלא סגי ליה כל שלא גמר הבדיקה. וממילא כל שלא גמר עדיין אותו החלק, נקרא התחלה אצלו" [וציין הט"ז לדבריו בסי' תקצ"ב (12) לענין הפסק בשיחה בין תקיעות שמיושב למעומד]. ומבואר בדברי בט"ז שבבדיקת חמץ כל עוד לא סיים את הבדיקה לא קיים את המצוה [וראה במה שכתבו בביאור דברי הט"ז, הגרצ"פ פרנק במקראי קדש (4), ובספר אמרי שפר (הובא ברץ כצבי (6)].
לעומת הט"ז, לדעת החק יעקב (3) סי' תלב ס"ק ח) וערוך השלחן (4) בבדיקת חמץ גם קודם סיום הבדיקה מתקיימת המצוה במה שבדק. ואדרבה, העובדה שבבדיקת חמץ המצוה לא מתקיימת עד סיום הבדיקה, היא סיבה לכך שאין צריך לברך גם אם הפסיק בדיבור באמצע הבדיקה. כי מאחר וכל זמן שלא נגמרה הבדיקה עדיין לא הושלם קיום המצוה, פירושו של דבר שבכל חלק וחלק מהבדיקה הוא מקיים את המצוה עד להשלמתה. ואם כן, היא גופא סיבה שהברכה חלה על כל חלק מהבדיקה, וממילא גם אם דיבר לאחר שהתחיל את הבדיקה אין בזה הפסק, מכיון שהברכה חלה על חלק זה של מצות הבדיקה המתקיים במה שבודק גם אחרי שהפסיק בדיבורו.
וראה סיכום דעות הפוסקים וסברותיהם, בספר רץ כצבי (6)-(7) ובמסתעף לנדון בודק שהסיח דעתו לגמרי מהבדיקה, וכגון שהפליג בשיחת טלפון ארוכה בענייני דעלמא, או אפילו יצא מביתו לצורך דחוף [ליווי יולדת לבית חולים] – האם כאשר שב לביתו וברצונו להמשיך ולהשלים את הבדיקה, עליו לברך שנית [שנחלקו בדין זה הרב יצחק זילברשטיין בספרו תורת היולדת (4) והרב חיים אבערלאנדער, במאמרו בקובץ אור ישראל (5)]. וברץ כצבי (7) הוסיף ודן על פי האמור בשאלה האם מי שנרדם בטרם סיים לבדוק חמץ בביתו, והתעורר למחרת בבוקר, וכעת ברצונו להמשיך ולסיים את הבדיקה, צריך לשוב ולברך בשנית [האם שונה דין הפסק בשינה מדין הפסק בדיבור או בהיסח הדעת].
ד. הפסק בעניית אמן בשעת קידוש והבדלה – בזמנינו נוהגות נשים רבות לברך ברכת שהחיינו בשעת הדלקת נרות יום טוב [יעו' באגרות משה (8), אם כי ביחוה דעת (9) כתב שאין למנהג זה כל יסוד בהלכה]. ונשאלת השאלה, האם אשה שבירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות רשאית לענות אמן על ברכת שהחיינו שאומר בעלה בשעת הקידוש בליל יום טוב. שכן, מאחר וכבר בירכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, עניית "אמן" על ברכת השהחיינו של בעלה בשעת הקידוש לכאורה מהווה הפסק בין ברכת היין שהיא שומעת לשתיית היין שלה.
לדעת האגרות משה (8) אמירת האמן אינה מהווה הפסק [ואף חייבת לענות אמן] כי בכל מקום שהמברך מחוייב בברכה, אין האמירה נחשבת כהפסק לגבי השומע. בשו"ת שבט הלוי (8) חידש שאשה יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו רק כאשר יש שני עניינים נפרדים לומר עליהם שהחיינו, ואז אומרים שעל ענין אחד, על עצם החג כבר בירכה, ועל הענין השני, כגון ישיבת סוכה או מצות מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים בפסח, יכולה לכוין בעניית האמן. ובאמת בליל שבועות יש לחשוש להפסק [אמנם עי"ש בהערה שיישב מנהג ישראל. וראה ברץ כצבי (10) במה שדן בראיה שהביא האגרות משה מדין ברכת לישב בסוכה ע"פ דברי רש"י ותוס' בברכות (1) בטעם הדין ש"טול ברוך" אינו הפסק].
ברם בשו"ת הר צבי (8) מתבאר שאין לאשה לענות אמן על ברכת הזמן של בעלה בעת הקידוש [ודן שם מדוע בעצם שמיעת ברכת השהחיינו על ידי האשה אין הפסק]. וכן דעת הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (9).
ועי"ש בהר צבי (8) שהביא את חידושו של הגרא"ז מלצר, שנתן טעם ע"פ ההלכה למנהג הנשים שלא לטעום מהיין של כוס ההבדלה "משום דאנו חוששים דשמא הלכה כשיטת האומרים דנשים פטורות מהבדלה, ולשיטה זו האמן שהיא עושה על ברכת האור וההבדלה, הוי הפסק בין בורא פרי הגפן שיוצאת מפי הבעל לשתיה".
וראה ברץ כצבי (10) במה שדן על פי זה לבאר מדוע מותר לכלה לשתות מכוס יין של ברכת האירוסין, והרי לכאורה הכלה אינה מחוייבת במצות קידושין, ואם כן, אמירת האמן מהווה הפסק בן הברכה לשתיה.
ה. הפסק באמירת "זכר למקדש כהלל" בכורך – בשו"ע (11) פסק שבאכילת הכורך "אומר זכר למקדש כהלל", ותמה הביאור הלכה (11) "הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה". וראה במה שביאר בספר רץ כצבי (11) על פי יסודו של הגרי"ז בגדר תקנות חז"ל "זכר למקדש", שמצות מצות "כורך" בזמן הזה שהיא "זכר למקדש", היא "תקנה מחודשת" של חכמים שקבעו כי המצוה תתקיים שלא לפי פרטי הדינים שנתקיימה בזמן שבית המקדש היה קיים. ואם כן יש לומר שבכלל תקנה מחודשת זו היה, שקיום מצות ה"כורך" בזמן הזה תהיה על ידי אמירה בפה "זכר למקדש" בין הברכה לאכילה, וזה נחשב כמו "טול ברוך" שהביא הביאור הלכה, ושוב אין זה חשוב הפסק.
ו. הפסק באמירת אקדמות ובברכת כהנים – נחלקו הפוסקים האם לבטל את מנהג אמירת הפיוט "אקדמות מילין", הנאמר בחג השבועות לאחר שבירך הכהן על קריאת התורה, וקראו רק פסוק אחד. דעת הט"ז (12) היתה לבטל מנהג זה, ולומר את ה"אקדמות" לפני שהכהן מברך על קריאת התורה. אולם נחלקו עליו הפנים מאירות (12) והחק יעקב (12). וראה סיכום השיטות בנדון זה ברץ כצבי (13), ובמה שדן על פי זה בנדון הפסק באמירת ברכת כהנים – כאשר שומע ברכת כהנים במנין אחד, ובו בזמן נאמרות ברכות אחרות במנין אחר. והשאלה היא, האם עניית אמן על ברכה אחרת ששומע באמצע ברכת כהנים, נחשבת הפסק בברכה.
[*] שיעור זה נכתב על פי ספר רץ כצבי, בירור הלכה בענייני פסח – שבועות, מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס, אדר ב' תשע"א.
