"שהיה, היינו שנותן תבשיל מערב שבת ע"ג כירה, לא דרך הטמנה, ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה – כשהניחם מערב שבת ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה" [הקדמת המשנה ברורה לסי' רנג (2)].

א. בתחילת פרק "כירה" במסכת שבת (1) נחלקו חנניה וחכמים בביאור דברי המשנה "כירה שהסיקוה כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר", יעו' בהקדמת המשנה ברורה הנ"ל (2) שסיכם את עיקרי הדברים:

"דעת חנניה – אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי [שיעור חצי בישול וי"א כשליש בישול, יעו' במשנ"בס"ק לח (3)] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה. וחכמים סוברים – אם הכירה אינה גרופה וקטומה אסור לשהות, אלא אם כן נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ומבעי להש"ס "האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום, ואתיא כרבנן דחנניה. או לא יתן ר"ל לא יחזיר, אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום, ואתיא כחנניה. ולא איפשיטא האי בעיא.

ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה, דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן, אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה. דעה א' (2) היא דעת הרי"ף והרמב"ם. והיש אומרים שמביא המחבר בסוף סע' א' (3)  הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל. והרמ"א פסק להקל כדעה זו", עכ"ד.

אמנם למעשה, כתב בביאור הלכה (3) ד"ה ונהגו להקל) שלכתחילה טוב להיזהר ולהחמיר כשיטה הראשונה בשו"ע. אך החזון איש (4) כתב שיש להקל לכתחילה כדעת הרמ"א. ואף מנהג הספרדים להקל כדעת הרמ"א, ואף שלפי כללי ההלכה בדעת מרן השו"ע, כאשר מביא דעה ראשונה ב"סתם" ודעה שניה כ"יש אומרים", דעתו לפסוק כדעה הראשונה- מכל נהגו הספרים להקל כדעה השניה בשו"ע לפי "שהיא דעת רוב הגאונים והראשונים, ומילתא דרבנן היא, וספיקא דרבנן לקולא" [חזון עובדיה (9), ועי' בכף החיים ואור לציון המובאים בספר ארחות שבת (12) הערה ב].

ב. טעם איסור "שהיה" הוא מחמת גזירה "שמא יחתה בגחלים" למהר בישולו [יעו' בתוספות (1) ד"ה לא יתן) במש"כ בסופו, ובר"ן [הובא בספר בירורי חיים (7)], ועי' במשנ"ב (2) ס"ק יב)]. ועל כן אסרו את השהיה "אלא אם כן גרף, דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים. או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם" [לשון השו"ע (2) ועי' במשנה ברורה (ס"ק יג-יד) שכתב כי בגריפה יש להוציא את הגחלים מחוץ לכירה, ובקטימה יש לכסות את כל הגחלים].

וראה במש"כ בספר בירורי חיים (7) שנחלקו הראשונים האם ההיתר הוא משום "היכר" או משום "היסח הדעת" [ויש בזה נפק"מ האם צריך לכסות את כל הגחלים. אם גדר ההיתר הוא משום מעשה היכר, די בסילוק הגחלים לצד אחד, דהוי היכר [וכן דעת הר"ן]. ואילו הסוברים שצריך לחתות כל הגחלים [רמב"ם], היינו משום שצריך היסח דעת גמור מהאש].

עוד יש להוסיף ביסוד איסור "שהיה", שאין האיסור דוקא במעשה הנחת הקדירה, אלא האיסור הוא שלא יהיה מונח [ועובר בכל רגע ורגע, מכיון שבכל שעה שהקדירה עומדת כך יש חשש שמא יחתה]. ולכן אם כשהגיע זמן חשיכה לא נתבשלה הקדירה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו, צריך לסלק, כמבואר בדברי המשנה ברורה (2) ס"ק י).

ג. והנה לאור השינוי במציאות הבישול מזמן חז"ל שהיו מבשלים על גחלים [והיה שייך חשש "חיתוי"], לזמנינו שמבשלים על גבי כיריים של גז או חשמל – דנו הפוסקים בהלכות "שהיה" ובדין "גרופה וקטומה" בכיריים מסוג זה.

בשו"ת פנים מאירות (5) הובאו דבריו בשערי תשובה (5) נקט שגם בשהיה על גבי "כלי הברזל שנותנים תחתיו משקה חריף שקורים שפירטוס [כהל] ונותנים פתילה ודולק", יש חשש שיחתה להגביה את הלהבה "ולכן חייבים חכמי הדור למחות בידם". אמנם יעו' בחזון עובדיה (9) שהביא דעת החולקים על הפנים מאירות, הסוברים שמכיון וכירת חשמל לא היתה בזמן חז"ל אין בידינו לגזור גזירת חדשות.

ועי"ש בדבריו שתלה את הספק, האם מותר להשהות על גבי אש בוערת [כיריים שלנו] וחוששים לחיתוי, בספקו של הביאור הלכה (3) ד"ה אפילו) האם יש חשש חיתוי בקש ובגבבא בשעה שבוערים "דאולי בשעה שבוער אין לחוש לחיתויי, דלמה לו לחתות כשבוער, ואין צריך לחתות כי אם שנכבה. וזה אשמועינן, דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת, משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבוא לחתות בגחלים לאחר שיכלה האש". ואם כן הוא הדין בכיריים של גז שאינם נכבים, יש להסתפק דאולי אין חשש חיתוי.  אך יתכן שיש לדחות, מאחר ובבישול שלנו רגילים להגדיל ולהקטין האש במהלך הבישול, ושפיר גם כיריים שלנו בכלל הגזירה שמא יחתה.

ד. ואמנם רבים נוהגים לכסות את הכיריים של הגז בפח ["בלעך"] כדי להחשיבם כ"גרופה וקטומה", אך יש לדון בזה מכמה פנים. ראשית, על עצם הכיסוי פקפק החזון איש (4) בהסתמך על דברי הטור (1) המובא בביאור הלכה (2) ד"ה ליתן עליה), וכתב החזון איש: "והנה הא דמהני הפסק קדירה ריקנית [המבואר בשו"ע סע' ג (4)] נראה שהוא [א] שינוי שאין דרך בישול בכך [ב] וגם ממעט את החום הרבה. אבל הכיסוי שדרכו בכך ואינו ממעט את החום כל כך הוא בכלל על גבה. ולפי זה כתב החזון איש (ס"ק יא) "שהיה דנהוג בארצנו הק', אף אם מעמידים פח של מתכת ומשימין הקדירה בתוך הפח מכל מקום לא חשיב כדין נתן קדירה ריקנית על הכירה להפסיק, דהכא לא הוי רק ככיסה את הכירה בכיסויה והעמיד הקדירה על הכיסוי, דזה חשיב על גבה" [ומכל מקום הצריך החזון איש ליתן פח על האש מטעם אחר: "אם האש מוגן מאויר ובהסרתו את הקדירה מגיע אויר יש לחוש משום מבעיר, ולכן צריך כיסוי על האש". ועי' בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (6) אות י). ובענין חידושו של החזון איש לאסור נתינת פח על האש בשבת מחשש בישול המתכת, יעו' במה שהשיגו עליו בשו"ת שבט הלוי (5) בסוף דבריו, ובספר שמירת שבת כהלכתה (10) הערה סז].

ברם רבים נחלקו על החזון איש, יעו' בשו"ת שבט הלוי (5) שנשא ונתן עם מרן החזון איש בדין זה, ובא "ללמד זכות על ישראל דמנהגם תורה היא", וכתב שכיסוי פח "מאחר ואין דרכו להיות שם, מותר, דהוי כמו גו"ק. וממילא אין זה דומה כלל למש"כ רש"י והטור שכיסוי קדירה לא מהני, דהתם הוא הכיסוי הרגיל ששמים שם כל יום". וכן נקטו באור לציון (8) בהערות לאות א). ובאגרות משה (6) שכתב: "אבל בתנור גז שאין הדרך לבשל, בכיסוי פח אין לך היכר גדול מזה שמסלק דעתו מלחתות, ואין לחוש לחיתוי". ועי' בזה בחזון עובדיה (9) ובארחות שבת (12) סע' ח).

ה. עוד יש לדון האם כיסוי הכיריים בפח מחשיבם ל"גרופה וקטומה", כי מציאות "חשש החיתוי" בכיריים של גז שונה במהותה מחשש החיתוי מזמן חז"ל שבישלו על גחלים, וכמו שכתב האגרות משה (6) "דהא חזינן שגזרו רק שלא יחתה בגחלים, ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש. ואם כן בתנור גז שלא שייך חיתוי בגז שכבר יש שם, אלא אם רוצה להגדיל האש צריך שיתן עוד גז אחר על ידי שמסובב הכפתור ופותח יותר את הצינורות שמובילים את הגז, הרי זה כמו להביא עצים אחרים שלא גזרו מכיון שלא חששו שיעשה בידים".

ומכל מקום כתב האגרות משה: "אך טוב יותר שהכיסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים, כדי שההיכר יהיה גם במקום החיתוי כמו הקטום, שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכיסוי ויחתה. אבל ודאי זה לבד שיכסה הכפתורים ולא את האש לא יועיל, שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית שזה נראה יותר בכיסוי האש". אולם בשמירת שבת כהלכתה (11) הערה ריח) וכן באור לציון (8) אות ב), בארחות רבינו הקהילות יעקב (6) אות יג),  ובספר ארחות שבת (12) סע' ח) כתבו שאין צורך לכסות גם את הכפתורים [ועי"ש (13) במש"כ בדין נתינת מנעול על דלת תנור או הדבקת נייר על כפתורי הגז והחשמל].

ו. פלטה חשמלית בשבת – נקטו בשו"ת הר צבי (6) באור לציון (8) תשובה א) בחזון עובדיה (9), ובשמירת שבת כהלכתה (11) סע' ל ובהערה פג) שדינה ככירה "גרופה וקטומה" [ונפקא מינה לדיני שהיה בשבת], דלא כדעת החזון איש, המובא בספר ארחות רבנו (6) אות יא). ועי' סיכום הדעות בספר ארחות שבת (12) סע' יג-יד).

ז. פרטים בדיני שהיה

• שהיה על גבי אש מגולה, כאשר הלהבה נמצאת במצב שאי אפשר להגבירה יותר – באור לציון (8) תשובה ג) התיר, בניגוד לדעת האגרות משה (8) סימן עד תשובה כה).
• שהיה על גבי מכשירים חשמליים המיועדים לחימום הבית – מותרת, יעו' באגרות משה (8) סימן עד תשובה לד).
• שהיה במים שלא התבשלו מערב שבת – ארחות שבת (12) סע' ד).

ח. דיני הנחת תבשילים בשבת – דעת הגר"ע יוסף (9) להתיר החזרת תבשיל [באופן שאין בזה איסור בישול] על פלטה של שבת. אמנם רבים נחלקו עליו [כמצויין בדבריו], וכמובא בארחות שבת (13) סע' סג). ועיין שם ובספר שמירת שבת כהלכתה (10)-(11) פרטי הדין הנחת התבשילים על על גבי קדירה ריקה, פלטה חשמלית ופלטה חשמלית העתידה להידלק על ידי שעון.

דין עבר ושהה או שכח ושהה – יעו' בשו"ע (3) ובמשנה ברורה (שם ס"ק כט-לב).