א. נחלקו חז"ל במסכת סוכה (1) בביאור הכתוב (1) "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". לדעת רבי אליעזר "ענני כבוד היו", ואילו לדעת רבי עקיבא "סוכות ממש עשו להם".
והנה דוד המלך מפרט את הניסים המופלאים שהיו מנת חלקם של בני ישראל במדבר בדבריו בספר תהלים (1) "פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה, שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם, פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר". והנס היוצא דופן מכולם הוא ענני הכבוד, שכן רק לזכרו נקבע חג המציין נס זה. ומאליה נשאלת השאלה, מדוע יקר היה בעיני ה' לעשות זכר רק לענני הכבוד, ואילו לזכר ניסי המן והבאר שהיו במדבר לא נקבעו מועדים, וכפי שהקשה החיד"א בספרו ראש דוד (1), וצ"ב.
- וגם צ"ב בעומק משמעות קביעות חג הסוכות זכר ל"סוכות ממש" [שהגנו עליהם מפני החמה] בזמן שיצאו ממצרים.
חג הסוכות נתייחד בדבר נוסף, שהוא "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ", כמצויין בתפילה (3). ובלשון הרמב"ם (2) מבואר שבחג הסוכות היתה במקדש "שמחה יתירה". וצריך להבין מהו יחודו של חג הסוכות, שדווקא הוא נקרא "זמן שמחתנו", ורק בו היתה "שמחה יתירה" על המועדים האחרים.
ב. כאשר נעיין בפסוקים בהם נאמר הציווי לחגוג את חג הסוכות בחומש ויקרא (1) פרק כג) ובחומש שמות (1) פרק כג) עורר מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, בספר זמן שמחתינו (7) מאמר ה) את הקושיות הבאות:
[א] מדוע חזרה התורה על הציווי לחגוג את חג הסוכות יותר מפעם אחת.
[ב] מדוע בציווי הראשון בחומש ויקרא (1) נאמר החודש השביעי "הזה" (פסוק לד) משא"כ בציווי השני (פסוק מא).
[ג] מדוע עניין ה"אסיף" מוזכר בחומש ויקרא (1) רק בציווי השני (פסוק לט) ולא בציווי הראשון (לד) שם מוזכר המועד רק בשם "חג הסוכות".
- ובעיקר מה שנקרא חג "הסוכות" בתורה בשם "חג האסיף", כלשון הכתוב (1) שמות כג, טו) "שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה וגו' וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה", יש להבין מהו התוכן הרוחני בציון מאורע גשמי זה [ובאמת, בפסוקי התורה בפרשת משפטים (1) מפורש כי ג' הרגלים, מתאפיינים כל אחד בשם מיוחד כחגים משום "האביב", "הקציר" ו"האסיף". וצ"ב התוכן הרוחני בציון מאורעות גשמיים אלו – הקשורים בעיקרם לעבודת האדמה].
- עוד צריך ביאור עניינו של חג הסוכות שהוא גמר סדר הימים הנוראים, כמפורש בדברי חז"ל בילקוט שמעוני (1) "אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין הידין נצוחיא [ואין אנחנו יודעים מי ניצח], אלא מאן דנסיב ביין בידיה אנן ידעין דהוא נצח. כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב"ה בראש השנה לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא אלא ממה שישראל יוצאון מלפני הקב"ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא. ומבואר שחג הסוכות הוא גמר סדר הימים הנוראים, וענין זה צריך ביאור.
- וכן יש לבאר את שייכות מצות ד' המינים למשמעות הפנימית של שמחת ימי הסוכות.
- • •
ג. ונראה בהקדם דברי הראשונים בביאור פשר קביעות חג הסוכות כזכר ל"ענני הכבוד", דווקא בתאריך ט"ו בתשרי ולא במועד צאתם ממצרים [בחודש ניסן].
הרמב"ן (1) ויקרא כג, מג) כתב: "הנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו, וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחילת ימות הגשמים". ובטור (2) מבואר בטעם קביעות חג הסוכות – זכר לענני הכבוד – דווקא בתאריך ט"ו בתשרי, שהדבר נעשה כדי שיהיה ניכר שאנו יוצאים מבתינו לשבת בצל הסוכה בגלל המצוה ולא בגלל הצל.
אולם בפירוש הגר"א לספר שיר השירים (4) מבואר שעיקרו של חג הסוכות אינו רק זכר לענני הכבוד שהיו בזמן שיצאו ממצרים, אלא גם זכר לענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל שהיו ביטוי לכפרה ולהחזרת השראת השכינה לישראל לאחר חטא העגל, יעו"ש חשבון התאריך ליום ט"ו בתשרי.
ובתוספת ביאור משמעות בנין המשכן כביטוי לכפרה על חטא העגל, כתב רש"י בתחילת פרשת פקודי (3) "אלה פקודי המשכן משכן העדות, עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם", וכן מתבאר בדברי שבלי הלקט (3) שבשורת בנין המשכן שימחה את בני ישראל, כי בכך ידעו שמחל להם הקב"ה על חטא העגל.
ועל פי זה מבואר מדוע נקבע חג דווקא לזכר נס ענני הכבוד, ואילו ניסים אחרים שהיו במדבר לא זכו לציון. שכן לפי דברי הגר"א זכרון ענני הכבוד, אינו רק זכר לנס פרטי שזכו בני ישראל לעננים בעת שיצאו ממצרים, אלא יש כאן ענין כללי, זכר לכפרה והרצון שנתרצה להם הקב"ה לאחר חטא העגל, להשרות שכינתו בתוכם במדבר בבנין המשכן, וענין זה הוא הקביעות לדורות של חג הסוכות זכר לענני הכבוד, וכפי שכתב מו"ר הגר"ד כהן (5)-(6) מאמר א).
ד. ומיושב ומבואר מדוע חג הסוכות הוא זמן שמחתינו והוא המועד שהיתה בו "שמחה יתירה", כי זהו המועד המבטא את הרצון והחמלה הגדולה שזכו להם לאחר חטא העגל, כשנצטוו לבנות המשכן וחזרו ענני הכבוד, כדברי מו"ר הגר"ד כהן (6) מאמר ב).
ולפי זה מדוייק היטב מטבע התפילה הנאמרת בשלוש רגלים (3) "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ". ובסידור הגר"א (3) מבואר כי "רצית בנו" – הוא כפרת עון העגל והשראת השכינה. והדברים מוטעמים על פי האמור לעיל, שבמועד חג הסוכות נתרצה הקב"ה לסלוח על חטא העגל להשיב ולהשרות שכינתו, ועל כן נאמרה בו שמחה יתירה יותר מכל המועדים [זמן שמחתינו (6) מאמר א אות ה ואות י].
ועל פי המבואר נבין את דברי הילקוט שמעוני הנ"ל (1) שחג הסוכות הוא גמר סדר הימים הנוראים, שמתוך הכפרה והזכיה בדין של ראש השנה ויום הכיפורים, באה השמחה וההודאה של חג הסוכות. שכן כאמור לעיל, חג הסוכות נקבע על הריצוי והכפרה שלאחר חטא העגל, ולפיכך נקבע חג הסוכות לדורות לאחר הסליחה של ראש השנה ויום הכיפורים, דהמשך ריצוי העוונות הוא ב"זמן שמחתינו".
ה. והנה תוכנם הרוחני של המועדים במשמעות היותם חגים משום "האביב", "הקציר" ו"האסיף", נתבאר בהרחבה בדברי רבותינו הראשונים, יעו' בפירוש הרמב"ן על התורה (1) שמות כג, יז) שכתב כי "כולם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב". וראה בהרחבה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (8)-(9) ש"חגים אלו באים ללמדנו תורת האמונה בהשגחת השי"ת, וההשקפה שלא כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה". וזהו איפוא התוכן הרוחני שמבקשת התורה להדגיש בציון מאורעות גשמיים הקשורים בעיקרם לעבודת האדמה.
ועי"ש שהביא את דברי הרשב"ם בפירושו על התורה, שכתב כי זיכרון ה"סוכות ממש" שנעשו לבני ישראל במצרים, הוא זיכרון ענין "האסיף" בכל שנה. להודות "שלא כוחי ועוצם ידי" עשה את החיל הזה, אלא בהשגחתו יתברך זוכים לכל הטוב. ומטעם זה נקבע חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבו בהשקפה שבכוחו נעשו הדברים, אלא הכל מאת השי"ת, וכדברי הרמב"ן (1) ויקרא כג, לט) שחג הסוכות "הוא זמן שמחה שברך ה' אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו".
ו. וממוצא הדברים ביאר מו"ר הגר"ד כהן (7) מאמר ה) את השאלות דלעיל [אות ב – מדוע חזרה התורה על הציווי לחגוג את חג הסוכות יותר מפעם אחת, ומדוע בציווי הראשון נאמר החודש השביעי "הזה" משא"כ בציווי השני. וכן מדוע עניין ה"אסיף" מוזכר רק בציווי השני]. דהנה לכשנצרף את כל הדברים שנתבארו לעיל, נמצא כי שמחת חג הסוכות היא:
[א] זכר לסוכות – ענני הכבוד – הביטוי לשמחה על השראת השכינה בעם ישראל.
[ב] זכר לסוכות – ממש – השמחה על האסיף בהודאה על חסדי ה' שגמלנו כל טוב.
ועל כך נאמרו בתורה שני ציוויים על חג הסוכות, כדי להדגיש את העניינים הנ"ל, יעו"ש כל דבריו בהרחבה, ובמה שביאר את ענין נטילת ד' המינים שהוא ג"כ ביטוי לשמחת ההודאה על האסיף, כמבואר בספר החינוך (3) והדברים משלימים את המבואר שבחג הסוכות השמחה היא על הריצוי והכפרה על חטא העגל שהתבטא בחזרת ענני הכבוד והשראת השכינה, ועל האסיף בהודאה על השגחת השי"ת וחסדו עלינו – וכן הוא גם בנטילת ד' המינים המציינים עניינים אלו: השמחה על הזכיה בדין והכפרה בסיומם של הימים הנוראים, והשמחה בהודאה על האסיף.
[*] שיעור נכתב על פי דברי מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, שראו אור בספרו זמן שמחתינו (5)-(7).
