א. בספר משלי (1) נאמר: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", ואמרו חז"ל במסכת סוטה (1) "משרבו מקבלי מתנות, נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה". וצריך ביאור האם לפנינו איסור לקבל מתנות, ואם כן מה טעמו, או שהוא הנהגה טובה ממידת חסידים. וגם עצם ענין "שונא מתנות" טעון הסבר:

[א] מדוע יש לשנוא את קבלת המתנות. [ב] מדוע מובטח לשונא המתנות "חיים". [ג] צ"ע מה ההנהגה בזה למעשה.

והנה כאשר הגיע אברהם אבינו למצרים וחשש שהמצרים יהרגוהו כדי לקחת את שרה אשתו, אמר לה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (1) בראשית יב, יג). ופירש רש"י: "יתנו לי מתנות". ומפורש איפוא, שאברהם אבינו לא ראה כל פסול בקבלת מתנות ממלך מצרים. וכמו כן לאחר מכן, קיבל מתנות מאבימלך, כמפורש בפסוק (2) בראשית כ, יד) "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ". ועוד אמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (2) כי אברהם אבינו קיבל במתנה את אליעזר עבדו מנמרוד. ותמוה ביותר, מדוע לא חשש אברהם אבינו ל"שונא מתנות יחיה", ובפרט שנראה כי אברהם עצמו חשש מקבלת מתנות, כמאמרו למלך סדום (2) בראשית יד, כב) "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ". וצ"ע.

ב. במסכת ברכות (2) אמרו חז"ל: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל", ומשמע שנחלקו אלישע ושמואל בדרך ההנהגה, האם מותר להנות מאחרים או לא, וצ"ב במה נחלקו [ועי' במאירי (2)שביאר כי אלישע נטל על מנת להחזיר, ולכן הותר הדבר. והבן איש חי כתב בספרו בניהו (2) כי "לכל נביא יש קופה בביתו, שכל הנכנס נותן בה מעות, ואלו המעות יתחלקו לתלמידים הרבים הנמצאים אצלו"].

וברש"י שם כתב: "הרוצה להנות משל אחרים יהנה, ואין איסור בדבר". והשיג עליו המהרש"א (2) "וקשה לכאורה דבכמה מקומות הרחיקו חז"ל הנאה מאחרים וסמכו אקרא דשונא מתנות יחיה", וצ"ע מה ישיב רש"י לטענה זו.

ובמסכת קידושין (3) מסופר על קרקע שרב גידל היה "מהַפֵך" [מעוניין] לקנותה, ובא רבי אבא והקדימו בקנייתה, ומבואר כי מעשהו של רבי אבא היה אסור מדין "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע" [דהיינו אדם המבקש לקנות חפץ או קרקע, ובא אחר וקנאו – השני נקרא "רשע"], ואילו רב אבא לא ידע מרצונו של רבי גידל, ולכן קנה את הקרקע. ומסופר כי רבי אבא היה מוכן לתת את הקרקע במתנה לרבי גידל, אבל רבי גידל לא היה מעוניין בכך משום "שונא מתנות יחיה" [עי"ש כל המעשה]. ומשמע כי רבי אבא לא חשש ל"שונא מתנות יחיה",  וצ"ב במחלוקתם.

עוד מצינו במסכת חולין (4) מד, ב) כי רבי אליעזר נמנע מלקבל מתנות ששלחו לו "מבי נשיאה" [ביתו של ריש הגלותא בבבל]  וגם לא היה בא לסעוד שם כאשר הזמינוהו, משום "שונא מתנות יחיה". אולם רבי זירא "כי משדרי ליה לא שקיל [כאשר שלחו לו מתנות, לא קיבל] כי הוו מזמנין ליה אזיל, אמר אתייקרו הוא דמתייקרו בי" [כאשר הזמינוהו לסעוד עמהם, הסכים לבוא, שהרי הם מתכבדים "במה שאאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה", רש"י שם]. ומשמע כי לדעת רבי אלעזר גם בכהאי גוונא עדיין יש לחשוש ל"שונא מתנות יחיה", וצ"ב במה נחלקו.

עוד מצינו בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (4) בסוגיית "גוד או אגוד" [חלוקת דברים שאין בהם כדי חלוקה לזה ולזה, הנעשית על ידי שומא בדמים, ואומר האחד לחברו או שתקנה ממני חלקי או שאקנה ממך חלקך] שנחלקו תנאים בדין האומר לחברו "טול אתה שיעור ואני פחות" [כגון חצר שאין בה ח' אמות, ואמר לו טול לך ד' אמות ואני המותר, רש"י שם] אשר לדעת חכמים "שומעים לו", ולדעת רבן שמעון בן גמליאל "אין שומעין לו", וטעמו: "משום דאמר ליה, אי בדמי לית לי דמי למיתן לך, ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה". וצ"ב במה נחלקו חכמים ורשב"ג [וגם הפוסקים נחלקו האם הלכה כחכמים או כרשב"ג, יעו' ברמב"ם (4) הלכות שכנים) שפסק כדעת רשב"ג, והמגיד משנה הביא כי "יש מי שכתב" [רי"ף ורא"ש בב"ב בשם רבנו חננאל] שהלכה כחכמים].

ובמסכת חולין (3) ז, ב) מסופר על רבי פנחס בן יאיר שלא היה רגיל להנות אצל אחרים, וכאשר רבי הקדוש שמע שהוא בא למקומו הזמינו לסעודה, אך רבי פנחס בן יאיר לא שמע להפצרותיו הרבות [עי"ש כל המעשה].

ג. ובביאור הדברים כתב בספר דברי שלום (5) רבי שמואל יצחק יודייקין, בני ברק תשמ"ח) על פי מחלוקת רבותינו הראשונים האם טעם האיסור לקבל מתנות הוא סייג משום איסורי גזל חמדה וחנופה, או משום מידת הבטחון.

רש"י כתב בפירוש הפסוק במשלי (1) "מאחר שהוא שונא מתנות, כל כן ששונא את הגזל", ועל דרך זה כתב רבינו יונה שם (1) "ווהנה זאת המדה גדר להרחקת החמדה ותציל ממוקשי החנופה". ועי' בדברי הפרישה (6) המובא בסמ"ע (6) כי האיסור לקבל מתנות יסודו בגלל "שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו, ולבלתי הוכיחם אף אם רואה שדרכיהם מקולקלים". ומבואר בדעתם, שאין איסור וחסרון בעצם קבלת המתנות, ורק משום סייג לאיסור גזל, חמדה, חנופה או כדי שיוכל לקיים מצות תוכחה, אמרו "שונא מתנות יחיה".

אבל בפירוש מצודות דוד במשלי (1) כתב: "השונא אף מתנות כי ישען בה', אז המקום יתן לו עוד חיים מה שאין ביד אדם לתת", ומתבאר שטעם "שונא מתנות" כי יש בזה חסרון במידת הבטחון בה'. וכעין זה כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (1) ששורש אהבת המתנות נטוע במידת החמדה "כי לא בא לידי מדה זו לשנוא המתנות ושלא לבטוח בהם, אלא משום שבוטח בהקב"ה. על כן אמר יחיה, כי הקב"ה יספיק לו טרפו ומזונו ולא יצטרך למתנות".

וכן משמעות דברי הטור (6) והשו"ע (6) שכתבו: "מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה". ולפי דעתם, אמנם יש חסרון בעצם קבלת המתנות, כי זה סותר את מידת הבטחון בה. ועי' בספר ארחות מתנה (8)-(9) שהביא את הטעמים הנ"ל וכתב נפקא מינא טובא ביניהם, בנדון:

• קבלת מתנות כאשר אינו יודע מי הנותן – אם הטעם משום סייג חנופה ושלא יוכל להוכיח הנותן, אין מקום לחשוש. אך אם האיסור הוא משום סייג לחמדה או משום חסרון בבטחון, יש להחמיר.
• קבלת תשורות ממפעלים וחברות – ראה בתשובת רבי יצחק זילברשטיין המובאת בספר שושנת העמקים (7) שכתב לתלות דין זה בטעמים הנ"ל: אם הטעם משום סייג חנופה ושלא יוכל להוכיח הנותן, אין מקום לחשוש. אך אם האיסור הוא משום סייג לחמדה או משום חסרון בבטחון, יש להחמיר. ועי' באורחות מתנה (9) אות ח) מש"כ בזה.
• קבלת כספי סיוע מהממשלה או כשאין תוכחתו מקובלת – נפק"מ כנ"ל בין הטעמים, יעו' באורחות מתנה (9).
• "שונא מתנות יחיה" בקבלת מתנות מעכו"ם – בספר אורחות מתנה (12) כתב, כי טעם הסמ"ע שאין לקבל מתנות כדי שיוכל להוכיחו, לא שייך בגוי שאין מצוה להוכיחו. וכן אם האיסור הוא סייג למידת החמדה, מאחר ואיסור חמדה נאמר רק "בבית רעך" ולא בעכו"ם, אין מקום להחמיר. אולם לטעם הראשונים שהאיסור הוא משום סייג לגזל או משום מידת הבטחון, ודאי יש להחמיר שלא לקבל מתנות גם מעכו"ם [עי"ש שהביא דברי הפוסקים לדינא בזה].

וממוצא מחלוקת הראשונים האם טעם האיסור לקבל מתנות הוא סייג משום איסורי גזל חמדה וחנופה, או משום מידת הבטחון, עיין בספר דברי שלום (5) שביאר כי נחלקו בזה שמואל ואלישע במסכת ברכות (1), וכן התנאים והאמוראים בסוגיות הש"ס הנ"ל בקידושין (3), בבא בתרא (4) וחולין (4), יעו' בדבריו.

ד. פרטים נוספים בנדון "שונא מתנות יחיה"

להלכה נראה מדברי הרמב"ם (4) הן בהלכות זכיה ומתנה והן בהלכות תלמוד תורה), וכן מדברי הטור (6) והשו"ע (6) כי דין "שונא מתנות יחיה" הוא מידת חסידות ומנת חלקם של "הצדיקים הגמורים".  ועי' בדברי החיד"א בשו"ת חיים שאל (6) כי "שונא מתנות יחיה" הוא "זהירות בעלמא בדור הזה, ורובא דרובא ידם פשוטה לקבל מתנות בשמחה".

• מקור המנהג לתת מתנות לחתן – ראה בדברי הגר"מ שטרנבוך [ראב"ד בד"ץ העדה החרדית] בתשובות והנהגות (7).
• דין קבלת מתנות מהורים – יעו' בדברי הגר"ש ואזנר בשבט הלוי (6) שאין להקפיד בזה, ובפרט שיש בזה מצוה.
• איסור "לפני עוור לא תתן מכשול" בנתינת מתנות – אורחות מתנה (12).
• דין "שונא מתנות" במתנת שכיב מרע ובכיבוש מלחמה – ספר חבצלת השרון (7).

ה. על מה סומכים הרבנים והאברכים לומדי התורה המקבלים שכר ודורונות – יעו' בדברי הרמ"א (10) ונושאי כליו הש"ך והט"ז, ובמה שסיכם את דבריהם להלכה ולמעשה בספר אורחות מתנה (11).

• • •

ו. ביאור הנהגת אברהם אבינו שקיבל מתנות מפרעה ואבימלך, ומאידך נמנע מלקבל ממלך סדום "מחוט ועד שרוך נעל", יעו' בשפתי חכמים (1) ובדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (1), ובספר אורחות מתנה (13). ועי"ש במה שנתבאר מדוע לא רצה אברהם לקבל במתנה את מערת המכפלה מידי עפרון החתי.

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר אורחות מתנה, דיני המתנה וקבלתה ע"פ התורה, מאת רבי לוי גרוסברד, קרית ספר תשס"ג.