פרשת תזריע

טהרת המחשבה (א)

א. דבקות המחשבה בה' – מדרגת "אנשי מעלה"

נצטווינו בתורה "להדבק" בהקב"ה (1א). בדברי הרמב"ן (פרשת עקב) מבואר כי "דבקות" זו נעשית במחשבה: "שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", והיא מדרגתם של "אנשי מעלה", אשר "מחשבתם ומעשיהם על ה' תמיד" [וראה גם בדברי הרמב"ן בפרשת אחרי (1ב) בגודל מעלת הדבקות בהשי"ת של אליהו הנביא, חנוך ו"בני העולם הבא העומדים בתחיית המתים"].

כמו כן מצינו אצל יעקב אבינו שנצטווה "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", וביאר הרמב"ן: "ואולי צוה וְשֶׁב שָׁם לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל". וביאור מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו שם דרך (1ד) "מכאן נלמד שלדבקות בה' אין שיעור וגבול, וגם ביעקב אבינו יש מקום להכנה לתוספת דבקות יוצר ממה שהיה נמצא תמיד".

הנה כי כן, מדברי הרמב"ן למדנו על כוחה הכביר של המחשבה, המסוגל להוביל את האדם לפסגות מופלאות.

הרמב"ן אמנם מתאר את כוח המחשבה של "אנשי מעלה" הנמצאים ברום המדרגה, אך ברור כי כח המחשבה מסור לכל יחיד ויחיד באשר הוא, כפי שיבואר לקמן.

ויש לעמוד על סוד טיבו ועוצמתו של כוח המחשבה הטבוע באדם, מהיכן יונק את כוחו, ומה היקף פעולתו.

ב. פלאי כוחות הנפש – הדבקות במחשבה

הרמב"ן בפרשת תזריע (2א) מוסיף ומתאר את כוחה המופלא של הדבקות במחשבה, שבגינו הורחקו הנדה והמצורע, כדבריו: "כי גם דיבורה [של הנדה] טמא, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, ואף מבט שלה מוליד היזק. וכן אמר הכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כי ריחו והבלו מזיקים". הרמב"ן ציין לדבריו בפרשת ויצא (2ב) "כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן [של הנדות] מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע, אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא".

ובטעם הדבר מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת אחרי (2ג) "כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה, והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם". וסיים: "והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי".

מפלאי כוחה של הדבקות במחשבה, יובן מדוע נהפכה אשת לוט לנציב מלח, כדברי הרמב"ן (2ה) "כי הראות באויר הדבר ובכל החוליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם. ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג, מו). ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה".

וכן מבואר נס נחש הנחושת, כדברי הרמב"ן (3א) על "פלאי כוחות הנפש", שהבטתת נשוכי הכלב השוטה במים גורמת להם לראות את בבואת הכלב או המזיק וימותו "כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם". ולכן נצטוו לעשות "נחש שרף" כי "צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה".

פרשת נחש הנחושת מחדדת איפוא, את החובה לשלוט במחשבה – שהרי כאשר "משעבד" את לבו ומחשבתו לדבקות בטוב, זוכה לדברים מופלאים, ואם לא, אחריתו רעה ומרה. וכמפורש בדברי המשנה במסכת ראש השנה (3ג) "וכי נחש ממתי או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים. ואם לאו, היו נימוקים".

ג. דבקות המחשבה בין איש לאשתו – סוד הקדושה בדורות הבאים

מכלל פלאי כוחות המחשבה, יכולתם לפעול ולהשפיע בטבע העולם על מציאות הקדושה והטהרה גם בדורות הבאים, כמבואר ברחבה בדברי הרמב"ן ב"אגרת הקודש" (3ד-4א) "הנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בזה בדבר שהוא מדמה, ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע". וכפי שיש ללמוד מפרשת המקלות שפיצל יעקב אבינו לעדרי הצאן בבית לבן (4ב), כדברי רבנו בחיי (4ג) "וממעשה הטבע שבפרשה זו" יש ללמוד לכח הגדול שיש לבני אדם "בנפש השכלית, לצייר במחשבתם ובלבם העליונים והתחתונים, ויש להם כוונה בדעת ובשכל להתכוון באותו הציור, שצריכים לטהרם מחשבותם בענין ההוא". וראה עוד בדברי הרמב"ן בפרשת אחרי (4ד) בעניינים אלו.

על פי יסודות הדברים שנתבארו, נבין את דברי הרמב"ן (5א) בענין ה"מראות הצובאות" – "שהיה משה רבנו מואס במה שאמורים לעשות כלי מיוחד מתכשיט שעשוי ליצר הרע, עד שנאמר לו כן מפי הגבורה", ונשוב להתבונן בגבול הדק הנמתח במחשבה, אשר מצדו האחד כוונה ליצר הרע, המובילה לחטא ואבדון, ומצדו השני כוונה טהורה לשם שמים, משמשת לכלי המיוחד במשכן האלקים. והחי יתן אל לבו ומחשבתו לטהרם ולזככם.

ד. הזהירות ממחשבה שאינה הגונה במצוות התורה

ואכן, לדעת הרמב"ן (5ג), ביאור דברי המדרש (5ב) שהמצוות נועדו "לצרף את הבריות", היינו שתכלית כל המצוות נועדה "למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה", וכדי "שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבת רעות" [לדוגמא, ראה בדברי הרמב"ן בפרשת שמיני (5ד) בביאור טעם האיסור להשתכר בעת העבודה במקדש].

ה. על משמר טהרת המחשבה – חובת הכפרה על הרהורי הלב

הרהורי לב שאינם הגונים, נדרשים לכפרה:

• עולה מכפרת על הרהורי הלב – דברי חז"ל המובאים ברמב"ן בפרשת ויקרא (6א), וראה גם בדברי הרמב"ן (6י) בביאור פרשת פלגש בגבעה (6ט) שבני ישראל הקריבו עולה "על אשר בטחו בזרועם".
• בקרבן חטאת העני נצטווה להביא עוף נוסף לעולה "אולי עלה על רוחו מחשבה" – כמבואר בדברי אבן עזרא (6ד).
• כפרת המצורע "אולי בצערו נתן תפלה לאלקים" – דברי הרמב"ן (6ו).
• קרבן היולדת "לכפר לה מעלות רוחה" שנשבעה שלא תזדקק עוד לבעלה – דברי הרמב"ן (6ח).
• קרבן החטאת – כפרה על הנפש החוטאת במחשבה – דברי הרמב"ן (6יא).

לפי המבואר, מוטעם ומובן פשר הצורך לכפרה על הרהורי הלב, הנובע מכוחה האדיר והמופלא של המחשבה. ועל כן יש לשמור עליה מכל משמר, וכל הרהור לב שאינו ראוי נדרש לכפרה.

ו. הרהורי עבירה קשים מעבירה – כי שורש המחשבה במקום גבוה יותר

במסכת יומא (7א) אמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וביאר הרמב"ם (7ב) את כוונת דבריהם, שחומר הרהורי העבירה מגוף העבירה נובע מכך "שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת מקרים הנספחים לחומרו, כלומר שהוא עבר בבהמיותו. אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו, וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו". כלומר, שורש המחשבה מקורו גבוה מעל גבוה, בעולמות טמירים ועילאיים שאין לנו בהם קצה השגה, ולכן הפגם הנגרם כתוצאה מ"הרהור" עבירה, קשה וחמור יותר מאשר הפגם הנגרם מ"מעשה".

וכן מבואר בדברי רבנו בחיי (7ג) שכתב: "שורש הנפש השכלית עליון עד מאד, ואם כן המחשבה והנפש עיקר אחד להם, ולפיכך יש כח באדם השפל לעלות ולהוריד במחשבתו. ועל זה אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, כלומר, קשים על הנפש מעבירה עצמו, לפי שההרהור תלוי בלב, והנפש משכנה בלב, ולכן כשהוא מטמא אותה במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה, כי העושה העבירה עצמה אין המחשבה טרודה כל כך" [וראה בהמשך דבריו ביאורים נוספים מדוע "הרהורי עבירה קשים מעבירה".

יסודות אלו בהבנת עומק מעלת "מחשבת האדם שהיא ממקור הנפש השכלית" – מפורשים בתוספת הטעמה גם בדברי הרמב"ן ב"אגרת הקודש" (8), ובספר נפש החיים (9).

ומכאן נפנים את גודל החובה לשמור ולקדש את מחשבותינו, ולטהרם מכל סיג ופגם.

ז. טהרת המחשבה – מדה שכלית הכוללת מעלות רבות

לסיום, נעיין בדברי רבנו בחיי בספרו כד הקמח (10א) ש"טהרת הלב" היא "מדה שכלית כוללת מעלת רבות". וכן בדברי הפלא יועץ (10ב), אגרת הרמב"ן (10ג) והמשנה ברורה (10ד) בענין טהרת הלב והמחשבה בתפילה, והעצות שנתבארו בדבריהם "להתחזק בכל עוז לדחות מעלינו מחשבות זרות", ובפרט בשעת התפילה.

> להשלמת היריעה בנושא ראה בפרשת נשא, מאמר טהרת המחשבה (ב)