עסקים בתשעת הימים ובתשעה באב

ובדיני משא ומתן ובנין של שמחה בתשעת הימים

 

 

א. במסכת תענית נאמר במשנה "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ודין זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם והשו"ע. ולא נתפרש מה פשרה של ה"שמחה" שיש למעט בחודש אב, ומהו שיעור ה"מיעוט" בה, צ"ב.

ב. בסוגיא ביבמות מובא: "מראש חודש ועד התענית, העם ממעטים בעסקיהם, מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע". ודנו הפוסקים האם בתשעת הימים ממעטים בכל משא ומתן עסקי, או רק במשא ומתן של שמחה. וצ"ע למעשה, האם מותר וראוי לחתום על עסקה המניבה רווחים בתשעת הימים, או שיש לדחות זאת לאחר תשעה באב [היתר משא ומתן ב"דבר האבד" • קניה ב"יריד"].

ג. וכן יש לעיין האם יש להתיר משא ומתן של שמחה בתשעת הימים במקום צורך.

ד. בשו"ע נפסק להלכה שיש למעט מראש חודש אב "בבנין של שמחה", וצ"ע האם מותר להמשיך בבנין שהתחילו בבנייתו קודם ר"ח אב • קבלי בנין הבונים למטרות רווח כספי, האם רשאים לבנות מראש חודש אב.

ה. שיפוץ והרחבת דירה בתשעת הימים • קניית והזמנת כלי בית שונים [מקרר, מכונת כביסה ומזגן] • רכישת רכב חדש [משפחתי ומסחרי] • כניסה לדירה חדשה.

ו. משא ומתן ובנין לצורך מצוה [קניות לצורך חתונה • רכישת טבעת שנותנים לכלה בשעת שידוכין • בניית וסיוד בית כנסת • רכישת ספרי קודש].

• • •

מלאכה ומסחר בתשעה באב

ז. בשו"ע פסק להלכה את דברי הגמרא במסכת תענית "כל העושה מלאכה בתשעה באב  אינו רואה סימן ברכה [במלאכתו] לעולם", ויש לדון האם מותר לעבוד במסחר או לחתום על עיסקה בתשעה באב.

ח. מלאכה בליל תשעה באב • עשיית מלאכה קודם חצות היום ולאחר חצות.

ט. מלאכת "דבר האבד" • מלאכה שאין בה היסח הדעת מהאבלות • פתיחת חנויות מכולת וממכר אוכל בתשעה באב.

 

 

בס"ד

 

עסקים בתשעת הימים ובתשעה באב

 

 

לפני למעלה מעשרים שנה ניהלתי משא ומתן לרכוש חברת קוסמטיקה, שהיה אמור להסתיים בתשעת הימים. מסיבות מובנות השתדלתי לדחות את העסקה לאחר תשעה באב. יום למחרת תשעה באב, כאשר ביקשתי לחתום על ההסכם הסופי, התברר כי החברה נרכשה כבר על ידי קבוצת משקיעים מקנדה. כעבור שלש שנים, קניתי את החברה במחיר הרבה יותר גבוה

בשנת תשע"ג, עמדתי בפני אותה בעיה. במשך כמה חודשים ניהלתי משא ומתן לקניית חברה בקולרדו, ארה"ב, שעמד להסתיים לאחר ראש חודש אב, והסתפקתי:

• האם מותר וראוי לחתום על עסקה המניבה רווחים בתשעת הימים.
• במידה והעסקה לא מסתיימת קודם תשעה באב, האם מותר לחתום על העסקה בתשעה באב עצמו.
• האם בתשעה באב יש הבדל בין קודם חצות היום ולאחר חצות [לעיתים, לא ניתן לבצע העברות בנקאיות אחר הצהרים, ובשל כך עלול להיגרם עיכוב נוסף בעיסקה].

 

 

א. במסכת תענית נאמר במשנה (פ"ד מ"ו) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ובגמרא (שם) "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא, הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". חודש אב הוא חודש ש"מזלו רע", ולכן יש "למעט בשמחה" בחודש זה.

דין זה נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תקנא סעי' א) "משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה דריע מזליה". אמנם לא נתפרש בדברי המשנה והשו"ע מה פשרה של ה"שמחה" שיש למעט בחודש אב, וצ"ב.

הלכות נוספות הנהוגות בתשעת הימים נתפרשו בהמשך המשנה בתענית (שם) "שבת שחל תשעה באב בתוכה, אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת". ובסוגיית הגמרא במסכת יבמות (מג, ב) "תניא מראש חודש ועד התענית, העם ממעטין בעסקיהם, מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומליארס ומלישא".

מדברי המשנה והגמרא למדנו כי בשבוע שחל בו תשעה באב, אסור להסתפר ולכבס, ומראש חודש אב ואילך "ממעטים" בעסקים ומשא ומתן. ויש לדקדק מדוע חז"ל חילקו בין כיבוס ותספורת שנאסרו בשבוע שחל בו תשעה באב, ובין עסקים ומשא ומתן מראש חודש אב ואילך שלא נאסרו, אלא רק "ממעטים" בהם, כלומר אין איסור בזה, אולם במציאות, הציבור ממעט במשא ומתן מראש חודש אב ואילך.

 

ב. בגמרא לא נתבאר האם בתשעת הימים ממעטים בכל משא ומתן עסקי, או רק במשא ומתן של שמחה.

והנה במשנה במסכת תענית (פ"א מ"ז) אמרו כי בתעניות בשנת בצורת, לאחר שהתענו שלוש עשרה תעניות ולא ירדו גשמים "עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין". ובסוגיא במגילה (ה, א) הובאה ברייתא: "ותנא עלה, בנין – בנין של שמחה, נטיעה – נטיעה של שמחה. איזהו בנין של שמחה – זה הבונה בית חתנות לבנו, איזו היא נטיעה של שמחה – זה הנוטע אבורנקי של מלכים". וכתבו התוספות (שם ד"ה ממעטין) "ממעטין במשא ומתן, פירוש של שמחה, דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך, אבל שאר בנינים מותר". ומבואר שהמיעוט במשא ומתן בשנת בצורת הוא רק ממשא ומתן של שמחה. ולפי זה היה מקום לומר שגם המיעוט במשא ומתן בתשעת הימים הוא רק ממשא ומתן של שמחה.

אולם התוספות ביבמות (מג, א ד"ה מלישא) כתבו על דברי הגמרא "מראש חודש ועד התענית, העם ממעטים מעסקיהם, מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע", כי "יש מפרשים דמשא ומתן איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה". והתוספות עצמם דחו את פירושם: "ואין נראה, דלא אסר אלא סעודה עצמה", ופירשו: "ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר, שימעטו יותר מבשאר ימים". ומבואר בדבריהם, כי בתשעת הימים יש למעט מכל סוגי המשא ומתן הנהוג בשאר ימות השנה, וממעטים ממשא ומתן הן של שמחה והן שאינו של שמחה.

 

ג. לעומת דברי התלמוד הבבלי "מראש חודש ועד התענית, העם ממעטים מעסקיהם", בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ד הלכה ו) אמרו על דברי המשנה "משנכנס אב ממעטים בשמחה" – "אמר רבי יהושע בן לוי הדא דאת אמר בבנין של שמחה". ויש לדייק מהירושלמי כי מראש חודש אב היו "ממעטים מבנין של שמחה" בלבד, ולא היו ממעטים משאר העסקים וממשא ומתן מראש חודש אב ואילך.

ידידי הרב רפאל סטאל, סגן ראש הכולל בעיר הוליווד בפלורידה, רצה להביא ראיה לשיטת הירושלמי, שלא היו ממעטים ממשא ומתן, מדברי נבואתו של ירמיהו הנביא לעם ישראל לאחר חורבן בית המקדש, לאנשים שסברו כי האבלות על חורבן בית המקדש מחייבת את הפסקת מהלך החיים הרגיל, ויש להימנע מבנית בתים ונטיעת גנות, ואליהם הורה ירמיהו (כט פסוק ד-ו) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה, בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן, קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ". ומכלל הן אתה שומע לאו, שבימי האבלות על החורבן מראש חודש אב ואילך, אין לעשות רק את הדברים הכתובים בנביא כ'בנין ונטיעה' ו'נשיאת נשים', אך משא ומתן שלא הוזכר בפסוק, אין להימנע ולמעט אף בימי האבל על חורבן הבית בתשעת הימים.

[השבתי לו, שאולי היה ניתן למצוא בנבואת ירמיהו מקור גם לשיטת הבבלי, שממעטים במשא ומתן בתשעת הימים. כי לכאורה יש לתמוה על לשון הכתוב "וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ", ופירש במצודות דוד: "רצונו לומר, אל תמנעו לקחת נשים לבל תמעטו, כי כשימותו הם ולא ישארו בנים במקומם ימעטו אם כן במספר". ויש להבין, מדוע לאחר שנצטוו בני הגולה בבבל "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת", נכתבו שוב "וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ", מהו כפל הלשון "וְאַל תִּמְעָטוּ". ולכן רציתי לחדש ולומר כי פירוש הכתוב "וְאַל תִּמְעָטוּ" במובן "אל תַּמְעִטו" – שנצטוו להמשיך בעסקיהם, ולא למעט במשא ומתן. ומעתה יש לומר, שבכל ימות השנה אמנם צריך להמשיך בשיגרת החיים של משא ומתן כדי להתפרנס, ואילו בתשעת הימים כאשר מתאבלים על החורבן יש למעט ממשא ומתן, כמבואר בתלמוד בבלי. אכן, פירוש זה אינו מתאים עם הניקוד של הפסוק "וְאַל תִּמְעָטוּ", וצ"ע].

 

• • •

ד. הרמב"ם פסק בהלכות תעניות (פ"ג ה"ח) את דברי המשנה בתענית כי בשנת בצורת "עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים". אולם הרמב"ם השמיט את דברי הגמרא ביבמות שממעטים במשא ומתן מראש חודש אב, בדבריו (שם פ"ה ה"ו) "משיכנס אב ממעטים בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר לכבס", ולא הזכיר שממעטים ממשא ומתן בימים אלו, וכפי שתמה הלחם משנה (שם) "בתשעה באב תניא פרק החולץ (יבמות מג, א) ברייתא הביאה הטור בסימן תקנ"א, מראש חודש עד התענית העם ממעטין בעסקים מלישא וליתן מלבנות ולנטוע. וקשה דרבנו [הרמב"ם] בדיני תשעה באב לא כתב אלא משנכנס אב ממעטין בשמחה ולא הזכיר כלל מדינים אלו". וכן הקשה ערוך השלחן (סי' תקנא סעי' ב) "ומ"מ דברי הרמב"ם חסרים שהרי ביבמות שם שנינו בשני ברייתות דמר"ח עד התענית העם ממעטים מעסקיהם מלישא מליתן מלבנות מלנטוע, ולמה לא הזכיר זה כלל, וכן הרי"ף והרא"ש לא הזכירו זה" [כוונתו לכך שבמסכת תענית הביא הרי"ף (דף ה' ע"ב) את דברי הברייתא שבשנת בצורת ממעטים בבנין של שמחה, ואילו במסכת יבמות השמיט הרי"ף את דברי הברייתא שמראש חודש אב ממעטים במשא ומתן].

הבית יוסף (או"ח סי' תקנא) כתב שני הסברים מדוע השמיט הרמב"ם את דברי הגמרא ביבמות.

• ההסבר הראשון: "ונראה שהם מפרשים דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה, דומיא דבנין ונטיעה, וכדברי הסברא שדחו התוספות ביבמות [לעיל אות ב]. ומפני כך נושאים ונותנים כדרכן ואינם חוששים. ולפי זה צריכים להיזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה וכיוצא בהם, דאי לאו הכי נמצא שאינם חוששים למה שאמרו ממעטין במשא ומתן. ונראה שזה היה דעת קצת פוסקים שלא הזכירו ברייתא זו דהחולץ, מפני שהם מפרשים דבנין ונטיעה ומשא ומתן דקא אסר, כולהו בשל שמחה דווקא הוא דקא אסר. ומאחר שכתבו "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ממילא משמע דכל הנך מילי כיון דשמחה נינהו אסור".

כלומר הרמב"ם הרי"ף והרא"ש סברו שכשם שנאסרו בתשעת הימים רק בנין ונטיעה של שמחה, כך ממעטים רק ממשא ומתן של שמחה, אבל משא ומתן שאינו של שמחה מותר ואין צורך למעט בו בימים אלו. ולכן בדברי הרמב"ם "משנכנס אב ממעטין בשמחה", נכלל מיעוט בכל דבר של שמחה, לרבות משא ומתן של שמחה, ושוב אין כל צורך לפרט שממעטים גם ממשא ומתן של שמחה.

וכן יישב הלחם משנה בהלכות תעניות (פ"ג ה"ח) את השמטת הרמב"ם: "דרבינו [הרמב"ם] ז"ל מפרש דמשא ומתן דאוסר כאן ברייתא זו הוי של שמחה, דומיא דבנין ונטיעה של שמחה כסברא דדחו שם התוספות בפרק החולץ. וכיון שכן כיון שכתב 'ממעטים בשמחה' לא הוצרך להזכיר כל אלו, כיון דהם ענייני שמחה, ודאי דנכנס בכלל מ"ש ממעטים בשמחה. אבל אי הך משא ומתן הוי כל משא ומתן אפילו אינו של שמחה, היה לו לרבינו להזכיר בדיני ט' באב משנכנס אב ממעטין במשא ומתן אפילו אינו של שמחה, דאין זה נכנס בכלל ממעטין בשמחה".

• הסבר השני בהשמטת הרמב"ם, כתב הבית יוסף: "אפשר לומר עוד שהעולם סוברים שאין למעט בעסק כלל ואפילו הם צרכי חופה, וההיא דהחולץ מדת חסידות היא, או במקום שנהגו. ולפיכך השמיטוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם". לפי הסבר זה, מעיקר הדין אין ממעטים בתשעת הימים גם ממשא ומתן של שמחה, ואף בצורכי חופה אין צורך למעט, ורק ממידת חסידות ישנם מקומות שנהגו למעט. ולכן השמיטו הפוסקים הלכה זו, שאינה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות.

[במאמר המוסגר יש להזכיר את תמיהת הקרבן נתנאל על הרא"ש במסכת תענית (פרק ד סימן לב) "באו"ח סי' תקנא בבית יוסף אומר הך דממעטין משא ומתן מידת חסידות הוא או במקום שנהגו ולכך השמיטוה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ע"כ. ונעלם ממנו דברי רבינו במקום הזה". וכוונתו למה שכתב שם הרא"ש: "דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים, כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מג, א) דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ומותר לארס, וקודם הזמן הזה מותר לספר ולכבס. ואסור לישא וליתן וכל העם ממעטין בעסקים". ונראה מסתימת דברי הרא"ש שנקט להלכה יש איסור לישא וליתן בתשעת הימים, ולכן "כל העם ממעטין בעסקים". והקשה הקרבן נתנאל מדוע כתב הבית יוסף שהרא"ש השמיט דין זה להלכה, וצ"ע].

• ההסבר שלישי מדוע השמיט הרמב"ם מספרו את דברי הגמרא ביבמות, כתב בספר בני שמואל (הלכות תעניות פרק ה דין ו) על פי המקובל בכללי הפסיקה כי הלכה כ"סוגיא במקומה". דהיינו, כאשר בש"ס מוזכר ענין הלכתי בכמה מקומות, הסוגיא העיקרית שבה נדון נושא זה, היא הקובעת כיצד מוכרעת ההלכה, וז"ל: "עיין במש"כ הלחם משנה דלמה השמיט רבינו [הרמב"ם]הא דממעטין במשא ומתן. ולי נראה לתרץ דרבינו ס"ל דממתניתין דידן [במסכת תענית] דאיירי בהלכות תשעה באב וקתני ממעטים בשמחה ולא קתני ממעטים במשא ומתן, שמע מינה דליתא לההיא ברייתא, דסוגיא בדוכתא עיקר. דאם איתא דכך הילכתא הוי ליה להש"ס לאתויי הך ברייתא בשמעתין. ועוד, דמאי שנא דבהנך שבע תעניות קתני מתניתין ממעטין במשא ובמתן ושמחה, והכא בדין תשעה באב השמיט הך דינא דמשא ומתן. שמע מינה דס"ל לתנא דמתניתין דמותר, ופליג אהך תנא דהחולץ. והיינו טעמא דבעל הגמרא השמיטה מסוגיין דידן".

בנדון דידן, מקומה של הסוגיא בהלכות ראש חודש אב במסכת תענית, בסמוך לדברי המשנה "משנכנס אב ממעטים בשמחה". ואם לא הוזכרו בסוגיא זו דברי הגמרא ביבמות שממעטים במשא ומתן בתשעת הימים, משמעות הדבר שהתנא של המשנה במסכת תענית שאמר "משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא סבר שיש חיוב מעיקר הדין למעט במשא ומתן של שמחה בתשעת הימים. ולכן אין לקבוע מימרא זו להלכה.

 

ה. מרן השו"ע פסק להלכה (או"ח סי' תקנא סע' ב) את דברי הגמרא ביבמות: "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה". וחזר על דין זה במקום נוסף (שם סי' תקנ"ד סע' כב) "ובמקום שנהגו לעשות [מלאכה בתשעה באב] מותר, אלא שממעט. שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן".

והנה מרן המחבר כתב בהקדמה לספרו בית יוסף: "לכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם" מרן הבית יוסף ערך את שולחנו על פי "שלושת עמודי הוראה" – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ואם כן יש לתמוה מדוע פסק מרן שממעטים מעסקים בתשעת הימים, בניגוד ל"שלושת עמודי ההוראה" שלא הזכירו כלל דין זה [והשאלה קשה על מרן שכתב כי גם הרא"ש השמיט הלכה זו, ואפילו אם היה מרן כותב שהרא"ש פסק להלכה דין זה, הרי שלעומתו הרמב"ם והרי"ף השמיטוהו, ומדוע איפוא הביא מרן דין זה להלכה]. וצ"ע.

ונראה לבאר את פסק השו"ע, על פי דברי החיד"א בספרו טוב עין (סימן יח; הובאו בספרו של הראשון לציון, רבי יצחק יוסף, עין יצחק – כללי ההוראה, כללים בדעת השו"ע אות ו) שכתב "שאע"פ שמרן הבית יוסף פוסק תמיד כהרי"ף והרמב"ם נגד שאר פוסקים, זהו דווקא כשברור לנו שכן דעת הרי"ף והרמב"ם. משא"כ כשאנו דנים לומר כן בדעתם מכח מה שהשמיטו מאי דאיתמר בש"ס". החיד"א קבע כלל בדברי מרן השו"ע – שדרכו לפסוק על פי "שלושת עמודי הוראה", או אפילו כהרי"ף והרמב"ם בלבד, נגד שאר הפוסקים, דווקא כאשר הדין מפורש בדברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. אולם כאשר אנו עומדים על דעתם מתוך שהשמיטו הלכה מסויימת, אין זה מחייב את מרן לפסוק כדעתם. ועל פי זה מובן פסק השו"ע כדברי הגמרא ביבמות: "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה", ואין זה נגד הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שהרי לא כתבו במפורש שאין למעט במשא ומתו בימים אלו, אלא השמיטו דין זה, ולכן זה לא מחייב את מרן לפסוק כהשמטתם.

ועוד נראה לבאר את הכרעת השו"ע, על פי דברי המג"א (ס"ק ז) שכתב על דברי השו"ע "של שמחה" – "קאי גם אמשא ומתן, כגון צרכי חופה, אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו". המג"א פירש את כוונת השו"ע "ממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה", לומר שגם המיעוט במשא ומתן הוא רק ממשא ומתן של שמחה, כגון צרכי חופה. ולכן פסק מרן השו"ע כהסברו הראשון בבית יוסף [אות ד] שהרמב"ם אכן לא השמיט את דברי הגמרא ביבמות שממעטים בעסקים מראש חודש אב, ולדעתו בתשעת הימים ממעטים רק משא ומתן של שמחה, ודין זה נכלל כבר בדבריו "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שכולל גם את המיעוט במשא ומתן של שמחה, ואי לכך לא הוצרך לפרט שממעטים גם ממשא ומתן של שמחה. ולפי זה נמצא שמרן השו"ע לא פסק נגד הכרעת הרמב"ם, כי אדרבה, גם לשיטת הרמב"ם ממעטים רק ממשא ומתן של שמחה, וכפי שפסק מרן.

 

ו. כאמור לעיל, בשו"ע נפסק "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה".

ולשיטת המג"א, המיעוט הוא רק במשא ומתן של שמחה. וכן פסק להלכה הבן איש חי (פרשת דברים אות ב) "הא דאמרו ממעטין במשא ומתן מראש חודש ועד תשעה באב היינו של שמחה, כגון צרכי חופה, אבל שאר משא ומתן של מסחר וכיוצא עושים כדרכם ואין חוששים".

גם הט"ז (ס"ק א) נקט שבזמנינו לא נהגו למעט במשא ומתן בימים אלו, ויתרה מזאת, ממשיכים אפילו במשא ומתן של שמחה. והסיבה לכך: "ונראה דטעם המנהג להקל כפי מש"כ בסי' תקל"ט ס"ד טעם להיתר משא ומתן בחול המועד אפילו ביש לו מעות, משום שיש עלינו מס מלך ושרים. הכי נמי יש לנו היתר זה במשא ומתן מן אב ואילך, מה שאין ממעטין". כלומר, המצב הכלכלי של היהודים שהיו נתונים תחת שלטון המלך ושריו ומוכרחים לשלם מיסים כבדים, גרם לכך שאפילו מי שהיה בידו מעות [ומצבו הכלכלי היה סביר] הוכרח לשאת ולתת כדרכו גם בחול המועד, וכשם שנוהגים היתר בחול המועד, כך נהגו היתר בתשעת הימים, כדי שיוכל לעמוד בתשלומי המיסים.

ובערוך השולחן (סי' תקנא סעי' ב) הסביר את מנהג העולם שלא ממעטים במשא ומתן בימים אלו: "ואפשר לומר מדשנינו העם ממעטין מעסקיהן, ולא שנינו אסור לישא וליתן, כמו ששנינו שם באותה ברייתא שבוע שחל תשעה באב  בתוכה אסור לספר ולכבס, ע"ש. שמע מינה דזהו לאו מדינא, אלא שנהגו כן מעצמן. והיכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג. ולפי זה ניחא מה שבזמנינו אינם יודעים מאיסור זה כלל, ונושאים ונותנים ובונים ונוטעים". בלשון חז"ל מדוקדק החילוק בין כיבוס ותספורת שנאסרו בשבוע שחל בו תשעה באב, ובין עסקים ומשא ומתן מראש חודש אב ואילך שלא נאסרו, אלא "ממעטים", והיינו שאין איסור בזה אלא כך מנהג העולם היה למעט במשא ומתן מראש חודש אב, ובזמנינו לא נהגו למעט.

אולם החיי אדם (כלל קמג סע' י) חילק בין משא ומתן של שמחה, שיש למעט בו, ובין שאר משא ומתן שאין מממעטים, כסברת הט"ז שבזמנינו כל העסקים נחשבים לצורך פרנסה: "מראש חודש עד התענית, מדינא יש אומרים דצריך למעט בכל משא ומתן. ומנהגנו להתיר בכל משא ומתן, שהכל נחשב לדבר מצוה שהוא פרנסתנו. ומכל מקום צרכי חופה ובנין של שמחה צריכים למעט".

וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק יא) "יש מן הפוסקים דס"ל דהיינו שלא ישא במשא ומתן של שמחה, כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה, אבל סתם משא ומתן אין צריך למעט כלל. ויש דסבירא ליה דכל משא ומתן צריך למעט בעת הזאת, ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו. ורק אם הוא יריד יש לומר דהוי דבר האבד ושרי בכ"ע אם הוא מוצא אז בזול יותר. ובזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו".

ובשער הציון (ס"ק יג) הוסיף: "והנה מדברי המגן אברהם משמע דאף על פי כן במשא ומתן של שמחה יש למנוע, וכן העתיק החיי אדם. אבל מדברי הט"ז ואליה רבה משמע דאף בזה המנהג להקל, דשמא לא יוכל להכין אחר כך, וטוב להחמיר".

 

לסיכום: מרן השו"ע פסק (או"ח סי' תקנא סע' ב) "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ובמתן, ובבנין של שמחה".

• לדעת המג"א והבן איש חי, ממעטים רק ממשא ומתן של שמחה, כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה, אבל סתם משא ומתן אין צריך למעט כלל. אולם בשער הציון כתב שמדברי הט"ז ואליה רבה משמע דאף בזה המנהג להקל, דשמא לא יוכל להכין אחר כך, וסיים: "וטוב להחמיר".
• ערוך השלחן והמשנה ברורה כתבו שבזמנינו המנהג להקל, ולשאת ולתת בתשעת הימים כבכל ימות השנה "משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו".

וכתב בספר אור לציון (חלק ג פרק כו) "על כל פנים ראוי להימנע מריבוי משא ומתן בימים אלו, דהיינו לעסוק בסחורה ובעסקאות כספים וכדומה, וכמשמעות דברי מרן. ומי שאפשר לו שלא לפתוח חנותו עדיף טפי. ובכלל זה קניית רהיטים וכדו', שלא יקנה בימים אלו כדי למעט במשא ומתן, ואף הזמנת רהיטים אף שלא יקבל אותם אלא לאחר תשעה באב, גם כן היא בכלל משא ומתן. ועל כל פנים אם הוא דבר האבד כגון שהמחירים יעלו הרבה ויגרם לו הפסד, או שהוא דבר שלא ישיג אותו לאחר תשעה באב, ודאי שרי שהרי אף בתשעה באב מותרת מלאכת דבר האבד".

 

 

ענף ב

עסקים בתשעה באב

 

ז. במסכת תענית (ל, ב) מובא: "רבי עקיבא אומר, כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים, כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו, י) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". ודין זה נפסק ברמב"ם (הלכות תענית פרק ה הלכה י) "מקום שנהגו לעשות בתשעה באב מלאכה, עושים. ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אין עושין. ובכל מקום, תלמידי חכמים בטלים. ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם". ובשלחן ערוך (או"ח סי' תקנד סעי' כב) העתיק את לשון הרמב"ם והוסיף: "ופרקמטיא להרוויח ולהשתכר, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה [והמשנה ברורה (ס"ק מה) כתב "כגון במדינתינו"], אסור. ובמקום שנהגו לעשות, מותר. אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטים מלישא וליתן". והרמ"א כתב: "ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות".

ועוד כתב המחבר (סע' כד) "כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה". המשנה ברורה (ס"ק מט) מרחיב וכותב: "היינו אפילו במקום שנהגו לעשות, ואפילו לאחר חצות", ומסביר מדוע המלאכה אסורה בתשעה באב – כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות. ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכה, דהא גם בלילה מחוייב להתאבל. מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי [דהיינו מלאכה שלא אורך זמן רב לעשותה] שרי, דאין מסיח דעתו בכך".

ועוד כתב המשנה ברורה (ס"ק מט) על דברי המחבר "כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה, כי "משמע מגמרא דווקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבלות. ועל כן אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו, כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות".

 

לסיכום: כיום המנהג שלא לעשות בתשעה באב מלאכה שיש בה היסח הדעת מהאבלות על חורבן בית המקדש, ובככל זה אין לעשות עסקים ["פרקמטיא להרוויח ולהשתכר"]. וכל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

אך אין איסור לעשות בתשעה באב מלאכה שלא אורך זמן רב לעשותה.

לאחר חצות אין איסור מלאכה, אולם אם "קובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבלות", אינו רואה ברכה במלאכתו.

לאור האמור, נראה לומר שיש לשקול כל משא ומתן וחתימה על עסקה לגופו של מקרה.

ולכאורה יש הבדל בין ניהול משא ומתן עסקי, לבין חתימה סופית על חוזה, שפרטיו תואמו ונסגרו מבעוד מועד. בניהול משא ומתן עסקי, בדרך כלל גורם להיסח הדעת מהאבלות, ועל כן יש להימנע ממנו בתשעה באב גם לאחר חצות היום. ואע"פ שאין בכך איסור, אולם עדיין אינו "רואה" ברכה במעשי ידיו. מאידך, בחתימה על חוזה, שהיא בדרך כלל "טקס", לכאורה אין היסח הדעת מהאבלות, ויתכן שאין בכך איסור גם קודם חצות היום. אך כאומר, המודד הוא היסח הדעת מהאבלות, ובכל מקרה צריך להיות נדון לגופו.

אולם יש לבחון את הדברים מהיבט נוסף, כדלקמן.

 

"דבר האבד" בחול המועד שבעת ימי האבלות ובתשעה באב

ח. בהלכות חול המועד פסק השלחן ערוך (או"ח סי' תקלז סעי' א) "דבר האבד מתר לעשותו בחול המועד בלא שינוי". ובביאור הלכה (שם ד"ה דבר) הביא את דברי המגן אברהם "דבספק דבר האבד גם כן מותר", וכתב "ועיין בפרי מגדים ומחצית השקל, דלכאורה דין זה תלוי אם מלאכת חול המועד בדבר שאינו אבד אסור מן התורה או מדרבנן". כלומר, אם מלאכת חול המועד בדבר שאינו אבד אסורה מן התורה, הרי שספיקא דאורייתא לחומרא, ולכן צריך בספק דבר האבד להחמיר, ואין לעשותו במועד. אבל אם מלאכת חול המועד בדבר שאינו אבד אסורה מדרבנן, הרי שספיקא דרבנן לקולא, ולכן ניתן להקל בספק דבר האבד לעשותו במועד.

אולם הביאור הלכה דחה את דבריהם, כי מוכח מדברי הרשב"א אין לתלות את הדברים זה בזה, שכן לדעת הרשב"א מלאכת חול המועד בדבר שאינו אבד אסורה מן התורה, ויחד עם זאת, סבר הרשב"א שמלאכה שהיא ספק דבר האבד מותר לעשותה במועד, ומתוך כך הסיק הביאור הלכה: "דעיקר תלוי זה בדבר המצוי, דהיינו אם החשש שיהיה דבר האבד אם לא יעשה בחול המועד הוא מצוי, מקילנן אפילו למאן דאית ליה דמלאכת חול המועד עיקרו הוא מן התורה. ואם אינו מצוי ההפסד, יש להחמיר אפילו למאן דאית ליה דאיסור מלאכת חול המועד הוא מדרבנן". ונמצא שיש לפסוק כהמג"א במלאכה שהיא ספק דבר האבד, שמותר לעשותה במועד [ובתנאי, שהחשש שיהיה דבר האבד אם לא יעשה בחול המועד הוא מצוי].

ומעתה עלינו למצוא הסבר אחר, מדוע ספק דבר האבד מותר בחול המועד [שהרי אין זה מטעם ספק דרבנן לקולא]. ומצאתי בחידושי הריטב"א (מועד קטן יג, א) שביאר בטעם היתר מלאכת "דבר האבד" במועד: "כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא, ושלא למעט בשמחת הרגל. ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד, וכל שהוא דבר האבד, כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב". ומשמע שאין הבדל בין ודאי לספק, וגם כשיש ספק אם זה דבר האבד, כבר "נמנע ממנו משמחת יום טוב", ולכן גם בספק דבר האבד יש להתיר לעשות את המלאכה במועד.

 

ט. בהלכות תשעה באב פסק המחבר (או"ח סי' תקנד סעי' כג) "ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד". ולפי המג"א והביאור הלכה, יהיה הדין שמותר לעשות בתשעה באב מלאכה שיש בה ספק דבר האבד. כי למעשה הדברים הם "קל וחומר" – אם בחול המועד, אשר לדעת חלק מהפוסקים איסור המלאכה במועד מהתורה, אעפ"כ ספק דבר האבד לקולא ומותר בעשיית מלאכה במועד. כל שכן איסור המלאכה בתשעה באב שבוודאי אינו אלא מדרבנן, שבוודאי יהיה מותר לעשות מלאכה בספק דבר האבד.

סברא זו מצאתי בשו"ת איש מצליח (ח"ב סימן לז) בנדון מסחר ב"יריד" בתשעה באב. בהלכות חול המועד (או"ח סי' תקלט סע' ה) נפסק: "אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר, מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהשתכר, והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן", וטעם ההיתר מבואר במשנה ברורה (שם ס"ק יח) "ברווח שאינו מצוי תמיד, כמו שמפרש, בשביל זה גופא גם כן התירו לו, דכדבר האבד דמיא". וכתב בשו"ת איש מצליח: "ומסתברא דחול המועד חמיר טפי מתשעה באב, דמלאכה בחול המועד מדינא, למר מדאורייתא ולמר מדרבנן. ובתשעה באב אינו אלא ממנהגא. וכן מצינו דבחול המועד כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, וכמ"ש מרן בסי' תקמ"ג, ואילו בתשעה באב כתב מרן בסי' תקנ"ד דאפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר על ידי אינו יהודי אפילו בביתו. ואם כן הכי נמי ביריד שהתירו בחול המועד משום דבר האבד נראה דמכל שכן ולפחות הוא הדין, שיש להתיר גם בתשעה באב".

ומכאן היה מקום להסיק, להקל גם בנדון עשיית מלאכה בתשעה באב בספק דבר האבד, קל וחומר מההיתר בחול המועד.

אולם לאחר העיון נראה לחלק בין ספק דבר האבד בחול המועד לספק דבר האבד בתשעה באב, כי בפשטות הסברא להתיר ספק מלאכת דבר האבד במועד היות וגם בספק דבר האבד כבר "נמנע משמחת יום טוב", ואילו בתשעה באב סברא זו לא מתאימה כלל ולא ניתן להתיר עשיית מלאכה בתשעה באב בספק דבר האבד.

ברם מאידך גיסא, אם איסור המלאכה בתשעה באב הוא מדרבנן, במקרה של ספק דבר האבד, יש להקל מדין "ספק דרבנן לקולא", וצ"ע.

 

י. והנה אָבֵל אסור במלאכה בשבעת ימי אבלותו, כדברי הרמב"ם (הלכות אבל פ"ה ה"ז) "רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר (עמוס ח, י) וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה, כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה". ובניגוד לחול המועד ולתשעה באב, שהותרה בהן מלאכת דבר האבד, שונה דינו של האָבֵל, כפי שכתב הרמב"ם (שם הלכה י) "אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד, אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו". וכן נפסק להלכה בשו"ע בהלכות אבלות (יו"ד סי' שפ סעי' ד) "אפילו דבר האבד אסור האבל לעשות, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיהם, שמעשה ידיהם שלו". ואף שמרן השו"ע (שם סע' ה) התיר לאבל לעשות מלאכתו ע"י אחרים בדבר האבד, והרמ"א (שם) הוסיף: "ויש אומרים דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד, מותר לעשות האבל בעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם), ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל, ואפילו תוך שלושה והוא הפסד מרובה" – מכל מקום ברור כי דיני אבלות שונים וחמורים מדיני חול מועד, ואין להקל במלאכת דבר האבד בימי האבלות, כפי שמקילים בימי המועד.

ולכאורה יש לתמוה, מדוע בחול המועד שאיסור מלאכה [לדעת חלק מהפוסקים] מהתורה, התירו מלאכת דבר האבד, ואילו עשיית מלאכה בשבעת ימי האבלות האסורה מדרבנן, אסורה גם בדבר האבד. ועל כרחך צריך לומר כפי שנתבאר לעיל [אות ח] בדברי הריטב"א, שיש טעם מיוחד להיתר מלאכת דבר האבד במועד, כי עשיית מלאכה במועד נאסרה כדי לא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים מלאכת דבר האבד "כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב" – והיתר זה כמובן לא קשור בדיני אבלות, ולכן אין להקל במלאכת דבר האבד בימי האבלות, כפי שמקילים בימי המועד.

ומכאן התעוררה לי תמיהה על דברי הגרי"ד סולובייצ'יק (נפש הרב עמ' קצא)  שהגדיר את דיני האבלות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב: "שמנהג האבלות מי"ז בתמוז ואילך הוא בבחינת אבלות של י"ב חודש, ובשבוע שחל בו תשעה באב הוי בבחינת שלושים, ובתשעה באב עצמו נוהגים כל דיני שבעה". ולכאורה לדרכו של הגרי"ד כשם שאין להקל במלאכת דבר האבד בימי האבלות כפי שמקילים בחול המועד, כך לא היה מקום להקל במלאכת דבר האבד בתשעה באב, ברם בשו"ע פסק במפורש כי "מלאכת דבר האבד מותרת, כדרך שאמרו בחולו של מועד". ואולי על פי סברת הגרי"ד יש על כל פנים להחמיר ולאסור עשיית מלאכה בספק דבר האבד בגלל חומרת דיני האבלות בתשעה באב שהם כדיני שבעת ימי האבלות, וצ"ע.

 

סוף דבר: כאשר מזדמנת עסקה העשויה להניב רווחים גדולים, כגון רכישת חברה, שלפי הערכת אנשי מקצוע תביא לרווחים גדולים בעתיד, מותר לקיים את המשא ומתן בתשעת הימים, כמבואר לעיל בדברי הפוסקים שבזמנינו נהגו ולשאת ולתת בתשעת הימים כבכל ימות השנה "משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו".

ונראה שאם דחיית ניהול המשא ומתן ודחיית העסקה לאחר תשעה באב תוביל לביטולה, ועסקה זו היא הזדמנות בלתי חוזרת [כדין מסחר ב"יריד"] ובגדר "דבר האבד" – מותר לנהל את המשא ומתן ולחתום על העסקה גם בתשעה באב, כהכרעת השו"ע להתיר מלאכת דבר האבד בתשעה באב.

ובנדון דידן, המדובר היה ברכישת אחת החברות המתחרות לחברה שבבעלותי, וכתוצאה מהמכירה יתאפשר לי להוזיל את מחירי הסחורה שאני מייצר ומוכר, הרי שאי קניית החברה, תגרום להפסד ה"קרן" – ונחשבת כדבר האבד.

ואפילו כמתעורר ספק אם דחיית העסקה היא בגדר "דבר האבד", מסתבר שיש להקל מדין ספק דרבנן לקולא, אך לפי סברת הגרי"ד שהשווה את האבלות בתשעה באב לשבעת ימי האבלות, יתכן שיש מקום להחמיר, וצ"ע.