תמרוקים ותרופות בפסח

חלק א:  תמרוקים וחומרי ניקוי בפסח

 

צמד השיעורים בחוברת שלפנינו, העוסקים בדיני תמרוקים ותרופות בפסח, קשורים זה לזה במקום מוצא הדברים – דין חמץ שנפסל מאכילת כלב, שמותר בהנאה ונאסר באכילה – אך מסתעפים לנדונים רבים ומגוונים, אשר חולקו לשני שיעורים. בראשון, נעסוק בשאלה האם כשרות מיוחדת לפסח למוצרי קוסמטיקה, מיני בשמים וחומרי נקיון – היא חיוב מעיקר הדין, או חומרא והידור מחשש איסור חמץ. ובשני, בשאלת השימוש בתרופות שמעורב בהם חמץ בימי הפסח.

 

חמץ שנפסל מאכילת כלב – מותר בהנאה ואסור באכילה

א. במסכת פסחים (1) כא, ב) אמר רבא: "חרכו קודם זמנו, מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו". ופירשו התוספות (ד"ה חרכו) "וכגון שנפסל מלאכול לכלב, דבענין אחר לא הוי שרי, דומיא דפת שעיפשה".

כמו כן, לדעת רבנו תם (פסחים מב, א ד"ה ואלו) בביאור דברי המשנה בפסחים (1) פ"ג מ"א) "ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי" – במיני חמץ שאינם ראויים לאכילה אין איסור בל יראה.

יחד עם זאת, למרות שחמץ שאינו ראוי לאכילת כלב מותר בהנאה, חידש הרא"ש (1) שאם אדם מחליט לאכול חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, היות ובאכילתו "אחשביה" – הוא "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה, נאסר עליו לאוכלו, אע"פ שבטלה דעתו אצל דעת כל בני אדם שאינם מכניסים לפיהם אוכל מסוג זה. וכן נפסק להלכה בשו"ע (2) סע' ב) "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". וכן נפסק (3) שם הלכה ט)  "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח" [דין זה יבואר בהרחבה להלן]. והמשנ"ב (ס"ק מג) הביא להלכה את דברי הרא"ש "אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח. ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא, דהא נפסל לכל, מכל מקום כיון שהוא רוצה לאכול אסור, דהא אחשביה" [ודין זה מפורש במקום אחר בשו"ע (3) סע' ד) בנדון תערובת חמץ, יעו"ש במשנ"ב שם].

 

דין "אחשביה" כאשר רוצה ליהנות מהחמץ

ב. ומעתה יש לדון האם דין "אחשביה" נאמר רק באכילה – כאשר מחשיב את החמץ כראוי לאכילה, או גם בהנאה – כאשר משתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, הרי הוא "מחשיבו" כתוצאה מהשימוש בו. ובשל כך יש לאסור הנאה גם מחמץ שנפסל מאכילת כלב, כאשר משתמש בו בכוונה תחילה כדי ליהנות ממנו.

והנה בתרומת הדשן (2) כתב כי "דיו המבושל בסממנים, שהן מרים יותר מראש ולענה, ודאי נפסל משתיית כלב קודם הפסח, והוי כחרכו קודם זמנו המותר בהנאה לאחר זמנו", ודבריו הובאו להלכה בשו"ע (3) סע' י) "דיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו". ומבואר בדבריהם כי דין "אחשביה" נאמר רק באכילה, שהרי בשימוש בדיו של חמץ שאינו ראוי למאכל הוא "מחשיבו" כתוצאה מהשימוש בו, ואף על פי כן אין איסור להשתמש בדיו בפסח בגלל שנפסל משתיית כלב קודם הפסח.

אולם בשו"ת שואל ומשיב (4) נשאל מה דין שמן למאור המיוצר מדגן שמעורב בו רעל הגורם לכך שאינו ראוי לאכילה ושתיה אלא למאור בלבד – האם מותר להשתמש בשמן זה בפסח למאור. וכתב כי דין "אחשביה" נאמר גם בהנאה כשמשתמש בחמץ שאינו ראוי למאכל במטרה ליהנות ממנו, ולכן אסור להשתמש בשמן זה, כי "מחשיבו" כשמשתמש בו. ואמנם בספר שערים מצוינים בהלכה (4) הקשה על השואל ומשיב שדבריו נסתרים מפסק השו"ע שהתיר להשתמש בדיו שמעורב בו חמץ, ולכאורה הוא הדין שמן למאור שמעורב בו חמץ, צריך היה להיות מותר [ועי' בהגדה של פסח מנחת אשר (11) וברץ כצבי (13) במש"כ על השואל ומשיב].

[ויתכן כי השאלה האם דין "אחשביה" נאמר רק באכילה או גם בהנאה, תלויה במחלוקת הפוסקים האם מותר לשאוף טבק בפסח. המשנ"ב (4) סי' תסז ס"ק לג) אסר להשתמש בטבק בפסח, למרות שאינו ראוי לאכילה. ולכאורה הטעם הוא משום שבשימוש בחמץ כדי ליהנות ממנו הוא "מחשיבו", ועל כן יש לאסור את ההנאה ממנו, ומכל מקום לא צריך לבערו, אלא די לעשות מחיצה לפניו. אולם רבי שלמה קלוגר כתב בשו"ת האלף לך שלמה (4) שאין בזה כל איסור, שהרי "נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר עכ"פ בהנאה אחר זמנו, ובפרט כיון דהוי שלא כדרך הנאתן"].

 

ג. ובדברי האגרות משה מבואר בכמה מתשובותיו כי דין "אחשביה", נאמר רק באכילה ולא בהנאה. ולכן מותר ליהנות מחמץ שנפסל מאכילת כלב, אפילו בשימוש שנעשה בכוונה תחילה כדי ליהנות מהחמץ.

• סבון לניקוי כלים – באגרות משה (6) יו"ד ח"ב סימן ל) התיר להשתמש בו בפסח כי האלכוהול אינו ראוי לאכילה.
• תרופות בפסח – כתב האגרות משה (18) "בדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ, אף בלא סכנה אין חשש, דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש ותיקח הרפואה".
• מריחת משחה שמעורב בה חמץ לרפא פצעים- באגרות משה (6) או"ח ח"ג סימן סב) התיר "לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה רק צער בעלמא, משחה שנתן לו הרופא שמעורב שם אלכוהול של חמץ בפסח", וכתב בתוך דבריו כי "מצד איסור הנאה כיון שאינו מאכל אדם, מותר בהנאה".

וכן נקט לדינא רבי נסים קרליץ (8) בנדון שימוש בסבון לרחיצה או לרחיצת כלים "אף אם היה מעורב בהם חמץ, הרי כבר נפסל מאכילת כלב קודם הפסח, וגם בטל קודם הפסח. ואף אם אחשביה לחומרים העשויים מחמץ, מכל מקום לא אסרינן מטעם אחשביה אלא אם אחשביה לאכילה, אבל אחשביה להנאה ונפסל בודאי מאכילת כלב קודם הפסח, אין בזה איסור וכמבואר בגמרא, ומותר להחזיקם בפסח, ואף להשתמש בהם".

 

תערובת חמץ שניתן להפריד את רכיביה

ד. רבי צבי פסח פרנק כתב בספרו מקראי קודש (6) שאם "על ידי כימיקאלים אפשר להפריד את הדבר הפוגם המעורב, והשפירטוס [ספירט העשוי באלכוהול] יחזור ויהא נקי כבראשונה, ויהא ראוי לשתיה, א"כ יש לדון דאסור בהנאה וגם מחויב לבערו ואולי יעבור גם בבל יראה". וציין לדברי החוות דעת (יו"ד סימן קג ס"ק א) "לענין נסרח וחזר ונשבח, שמחלק בזה בין אם גוף האיסור נסרח, שאז פקע שם האיסור, ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלים, שרי, דכבר פרח האיסור מיניה, לבין נפגם משום שעירב בה דבר מר, דאז אם מתקו בדבר הממתק, חוזר לאיסורו, דלא נתבטל שם האיסור מיניה במה שנתן לתוכו דבר המר, רק כשאוכלו כך בלא תיקון אינו לוקה, משום דאכלו שלא כדרך הנאתו".  אולם בשו"ת חזון נחום (5) כתב: "בתערובת חמץ שאינו ראוי לשתיה, אע"ג דאיכא אפשרות להוציא את הרעל שבתוכן, מכל מקום כיון דהשתא אין ראויים, לא מהני הואיל שיחול עליהן איסור בל יראה, מאחר שכבר נעשו אין ראויים לשתיה עוד קודם הפסח, ולא חל עליהן איסור מעיקרא".

• • •

ה. בדברי הפוסקים נאמרו נימוקים נוספים להתיר את השימוש במוצרי קוסמטיקה ותמרוקים שמעורב בהם חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב:

דין "אחשביה" נאמר רק במה שהיה עליו פעם שֵׁם אוכל – רבי אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים [הובא ברץ כצבי (13) אות ד)] כתב כי דין "אחשביה" נתחדש "רק במקום שהיה שהיה עליו פעם שֵׁם אוכל, ועכשיו נתקלקל או נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב, דבזה שייך לומר דאחשביה. והיינו דמאחר שהוא אוכלו, הוא מחזיר את המצב לקדמותו, וכפי שהיה במקורו ושורשו, שהיה עליו שם של אוכל, כן הוא עכשיו עבורו על ידי שאוכלו, הרי הוא 'אחשביה' ומחזיר את המאכל למצבו הראשוני שהיה ראוי לאכילה. אבל במקום שמעולם לא היה עליו שם 'אוכל', ומעולם לא היה ראוי לאכילה, בענין זה לא שייך לומר ד'אחשביה', משום שע"י שהוא אוכלו אינו יכול להפוך אותו לדבר שמעולם הוא לא היה, שהרי מעולם לא היה עליו שם 'אוכל'".

ועל פי זה כתב שאין צורך בהכשר לפסח למוצרי נקיון ותמרוקים, שמעולם לא היו ראויים לאכילה.

בטל מהחמץ "שֵׁם אוכל" – רבי יצחק מרדכי הכהן רובין העלה במאמרו בקובץ מוריה (12) אות יב) נימוק נוסף להתיר, על פי דברי הגמרא בפסחים (1) מה, ב) "כופת שאור [גוש בצק שהחמיץ] שייחדה לישיבה, בטלה". ופירש רש"י (שם) "ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם, אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב". ודין זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' ט) "חמץ שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט מותר לקיימו בפסח". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מב) "והטעם, משום דבטלה על ידי זה משם אוכל" [ואע"פ שעדיין ראויה לאכילה, וכמו שכתב בשער הציון (ס"ק סח) "הלא לא מפסל כלל באכילה"]. ועל פי זה כתב הרב רובין להתיר שימוש בתמרוקים ומיני בשמים "מדין כופת שאור שייחדה, והכי נמי כיון שעירב בהם חומרים זרים, וכן ייחדם לשימוש אחר, יש בזה תרתי לטיבותא, ומסתבר שהכנסת החומרים הפוגמים לא גרע מטח פניה בטיט". ועי' ברץ כצבי (14) אות ה) שהביא מדברי שלחן הלוי שדחה את ההשוואה בין תמרוקים לכופת שאור, כי  "החמץ בכופת שאור בטל מפני שהחלק החמצי שבו אינו פועל כלום. אבל בדאודורנט, האלכוהול החמצי מסייע לפעולת הדאודורנט, ואין נפק"מ אם מיועד לאכילה או לאו".

"כל דפריש מרובא פריש" – הרב רובין (13) הוסיף עוד נימוק להיתר "ולפי מה שביררנו השנים האחרונות, האלכוהול שממנו מייצרים את הבשמים והתמרוקים, אין מקורו בחמץ. אם כן כל היכא שאנו מסופקים אם המוצר מכיל חמץ, יש לומר בו שבא מהרוב, ולהתירו בשימוש. ויש לברר בכל שנה אם הרוב קיים".

 

דין "סיכה כשתיה"

ו. הפוסקים נחלקו האם "סיכה" נחשבת "שתיה", ואסור לסוך את הגוף בדברים שאסור לשתותם.

התוספות במסכת יומא (4) כתבו "דלא אשכחן סיכה כשתיה אלא ביום כיפור ואיסורי הנאה". וכדבריהם נקט הרמ"א (4) או"ח סי' שכו סעיף י), כמבואר בביאור הלכה (שם) שכתב שכן "מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחֵלֶב, ורק איזה מדקדקים זהירים בזה". אולם הביאור הלכה מציין בסוף דבריו: "ואם מצו להשיג בורית שנעשים שלא מחֵלֶב, בודאי נכון לחוש לדעת המחמירים בזה".

לאור זאת התיר האגרות משה (6) או"ח ח"ג סי' סב) "לסוך על חטטין [פצעים] בגופו כשאין בו סכנה, רק צער בעלמא, משחה שנתן לו הרופא שמקודם שם אלכוהול של חמץ בפסח", וכן נקט להלכה האור לציון (9) יעו"ש בדבריו.

• • •

שימוש בסבון ובתכשירי קוסמטיקה שמעורב בהם חמץ

ז. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דנו הפוסקים להתיר להשתמש בפסח בסבון ובתכשירי קוסמטיקה שמעורב בהם חמץ, מכיון שנפסלו מאכילת כלב, אפילו בשימוש שנעשה בכוונה תחילה כדי ליהנות מהחמץ – היות ודין "אחשביה" נאמר רק באכילה ולא בהנאה. וכפי שהובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (7). [ומכל מקום, הגם שהגרש"ז הורה להיתר בזה, אך "לעצמו השתמש בסבון הכשר לפסח" (שם הערה 63)].

וכן פסק להלכה רבי נסים קרליץ (8) "סבון לרחיצה או לרחיצת כלים, אף אם היה מעורב בהם חמץ הרי כבר נפסל מאכילת כלב קודם הפסח וגם בטל קודם הפסח, ואף אם אחשביה לחומרים העשויים מחמץ, מכל מקום לא אסרינן מטעם אחשיבה אלא אם אחשביה לאכילה, אבל אחשביה להנאה ונפסל בוודאי מאכילת כלב קודם הפסח, אין בזה איסור וכמבואר בגמרא, ומותר להחזיקם בפסח, ואף להשתמש בהם". וכדבריהם פסק האור לציון (9).

לעומתם, רבי ירמיהו הכהן, אב"ד פאריס, התיר בשו"ת והרים הכהן (9)-(10) לבני קהילתו רק מוצרי קוסמטיקה שעשויים עם אלכוהול וכיוצא בזה כשר לפסח, ואסר את השימוש במוצרים אלו ללא "הכשר", יעו"ש בנימוקיו. ובמה שהשיב על המערערים על פסיקתו, ובמה שכתב על דבריו ברץ כצבי (14) אות ו).

 

שימוש במשחת שיניים "אודם" וב"שפתונים" – "אחשביה" ללא כוונה

ח. בדברי תרומת הדשן (2) מבואר כי דין "אחשביה" באכילה נאמר רק כאשר אוכלו בכוונה: "אבל במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה, ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה, לא מחשבינן בהא מידי". ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה (4) ס"ק מה) "ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה, דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא, דדווקא לאוכלו בכוונה אסור דאחשביה".

ומדבריהם למד רבי בן ציון אבא שאול בספרו אור לציון (9) כי "אף משחת שיניים שפסולה מאכילת כלב, מותר להשתמש בה בפסח. ואין לחוש שמא יבלע ממנה, שכיון שלא מכוון לאכילה, לא שייך למימר מדאכליה אחשביה, כמבואר בדברי תרומת הדשן, הובא במג"א, והוא הדין הכא, שאינו מכוון לאכילה. והוא הדין לענין שפתון [אודם] שנפסל מאכילת כלב, ונותנים אותו על השפתיים, שאין לחוש בו משום חמץ בפסח, שאף שלפעמים נבלע עם האוכל, כיון שאין מכוונים לאכילה שרי, וכמו שנתבאר, ואין צריך לחזר שיהא עם הכשר לפסח דווקא. וכל שכן שמותר להשהות אותו, ואין צריך לזורקו או למוכרו  לנכרי". וכן הסיק להלכה הרב רובין (11) אות ה) ללמוד מדברי תרומת הדשן "לגבי מיני אדום שהנשים שמות על שפתיהן, שאם האודם נפסל מאכילת כלב, אזי אין לחוש שמא יכנס מעט מהאודם לתוך פיה, דכיון שהדבר נעשה בלי כוונה, אין לחוש בו, דומיא דדיו הנ"ל" [וראה בדברי הגרי"ש אלישיב המובאים ברץ כצבי (14) אות ז) ובמה שדן בדבריו].

סיכום: ראה במאמריהם של הרב רובין (11)-(12) ורץ כצבי (13)-(14) ובפסקי תשובות (23).

 

תמרוקים ותרופות בפסח

חלק ב:  תרופות וויטמינים בפסח

 

 

בחלקו הראשון של השיעור נתבאר כי חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב ומותר בהנאה, אסור באכילה, היות ובאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה. ודנו הפוסקים האם דין "אחשביה" נאמר בנטילת תרופות שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב, ומשום כך יש לאסור לאוכלם ואולי אף לבולעם בכמוסות.

 

מחלוקת הפוסקים האם חצי שיעור אסור מהתורה גם בתערובת, ומה הדין בתערובת חמץ

א. בדרך כלל, כמות החמץ המעורבת בתרופות היא פחות משיעור כזית, ומאחר ונפסק להלכה כדעת רבי יוחנן ש"חצי שיעור אסור מהתורה" (17), לכאורה אסור מהתורה לאכול בפסח תרופות שמעורב בהם חמץ.

ובהגדה של פסח מנחת אשר (24) הביא את מחלוקת הפוסקים האם חצי שיעור אסור מהתורה גם בתערובת, ואת דברי הרדב"ז שנקט כי מהתורה אין איסור חצי שיעור בתערובות, והאיסור מדרבנן שעונשו מכת מרדות. וביאר את דבריו "על פי דברי החכם צבי (סימן פו) בטעם דחצי שיעור אסור מן התורה, משום ד"אחשביה", ובתערובת אין "אחשביה "- כיון שלא החשיב את האיסור בעין אלא את התערובת". אולם למעשה כתב הגר"א וייס: "אין שיטה זו עיקר להלכה, וסתימת הפוסקים הוא דאם אין האיסור בטל ברוב, יש בו איסור חצי שיעור אף מהתורה. וגם סברת החכם צבי מחודשת ואין לה שום מקור בגמרא ובראשונים". והוסיף: "ומלבד כל זה, הלא שאני כלשהו חמץ מחצי שיעור בשאר מאכלות אסורות, דכבר כתב הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה ה"ז) דאסור לאכול משהו חמץ, דכתיב "לא יאכל חמץ", הרי דאין איסור כל שהוא חמץ בפסח משום האיסור הכללי דחצי שיעור כלל, אלא איסור מסוים שחידשה תורה, ואין מקום לחדש בו קולא משום סברת אחשביה וחזי לאצטרופי".

כלומר, הנדון האם חצי שיעור חמץ אסור מהתורה, אינו שייך כלל לנדון חצי שיעור בשאר איסורי התורה. ולכן גם הסברות שניתן היה לומר ולהתיר חצי שיעור בתערובת בשאר איסור התורה, אינן שייכות בנדון חצי שיעור חמץ שנאסר מאחר ונאמר בתורה "לא יאכל חמץ", וחמץ בפסח נאסר אפילו "במשהו".

נמצא איפוא, כי גם אכילת חמץ בתערובת בשיעור "משהו", אסורה. וצ"ב מהו ההיתר לחולה שאין בו סכנה  לצרוך בפסח תרופות שמעורב בהם חמץ. זאת ועוד, אפילו אם החמץ שמעורב בתרופות נפסל מאכילת כלב, הרי נתבאר לעיל [חלק א] כי חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב ומותר בהנאה, אסור באכילה, היות ובאכילתו "מחשיב" את החמץ כדבר הראוי לאכילה, ואם כן מדוע רשאי ליטול את התרופה, וצ"ע.

 

דין "אחשביה" בתרופות שמעורב בהם חמץ שנפסל מאכילת כלב

ב. ואמנם האגרות משה (18) התיר את נטילת התרופות ולא חשש לדין "אחשביה", כדבריו לתלמידו, רבי אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים, בנימוק "ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה, דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה. ולכן אין לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא והשי"ת יתן שיהיה לרפואה".

וכן נקט החזון איש (18) שאין דין "אחשביה" לחמץ המעורב בתרופות, וביאר זאת משום שאין דעתו להחשיב את החמץ כלל אלא דעתו על סמי המרפא הנצרכים לרפואתו: "טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח, אם הן מעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם, אין בהם משום חמץ – כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מהאחרונים דלאכול לכתחילה אסור אף חמץ שנפסל מאכילת כלב, מ"מ על ידי תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים".

ובהגדה של פסח מנחת אשר (25) אות ד) הוסיף על דברי החזון איש: "דבתרופות לא שייך כלל סברת אחשביה, כיון שאינו אוכלם להנאת אכילה, אלא לפקח ולהבריא נפשו. ואף שהחזון איש כתב דאין איסור בתרופות שיש בהם חמץ, משום שאינו מחשיב את החמץ אלא את המרכיבים שהרפואה תלויה בהם, ומשמע מדבריו דאם יש חשש חמץ במרכיב החיוני לרפואה, יש בו איסור, אפשר דכתב כן לרווחא דמילתא, דאם אין דעתו על החמץ ודאי לא שייך אחשביה, אבל אפשר שגם בשדעתו על החמץ, לא שייך בתרופות אחשביה, כיון שאין בהם הנאת אכילה".

וכדבריהם פסק בשו"ת תשובות והנהגות (21) ח"א סי' רצו) "ובחולה שהרופא טוען שזקוק לבלוע אותם, בולע ואינו חושש, ואם כי יש מהדרין לכרוך בנייר וכדומה דכרכו בסיב לדעתם קיל טפי [דין "כרכו בסיב", יבואר להלן], מדינא נראה שבחולה יש להתיר, וכבר הורה זקן רבינו החזון איש להתיר".

גם בשו"ת ציץ אליעזר (19) הסתמך על סברת החזון איש, והביא חידוש נוסף בשם הלבושי מרדכי, שהתיר ליטול תרופה נגד כאב ראש בליל הסדר, כי ללא התרופה תהיה אכילתו "אכילה גסה" ולא יצא ידי חובת מצות אכילת מצה, ואם כן עדיף לעבור על איסור דרבנן [אכילת איסור שלא כדרך] כדי לקיים מ"ע דאורייתא.

• מריחת משחה שמעורב בה חמץ לרפא פצעים – באגרות משה (6) או"ח ח"ג סימן סב; הובא לעיל פרק א אות ג) התיר, וכן נקט בחוט שני (8) ענייני תרופות אות ד) "דאפילו אם יש חמץ נפסל מאכילה, על כן במקום הצורך יש להקל.
• דין "אחשביה" לא נאמר בתרופות לשימוש חיצוני [זריקות, טיפות עיניים ואזניים] – חוט שני (8) ענייני תרופות אות ז).

 

תרופות שיש להם טעם [סירופ ממותק, כדורי מציצה ולעיסה]

ג. לאור האמור לעיל כתב הגר"א וייס בהמשך דבריו (25) אות ג) "אמנם בסוגי הסירופ וכדורי מציצה ולעיסה וכדומה, וכן בהרבה תרופות הומופטיות הממותקים כדי שיהיה ערבים לחיך, לכאורה לא פקע איסור מהן, ובאיסורן עומדים לפי המבואר. אך החזון איש (18) נטה לומר דאם עצם האיסור נפסל מאכילה, אלא שממתקים את התרופה להכשירו לאכילה עדיין הוי בכלל נפסל מאכילה ומותר, עי"ש. וצ"ע למעשה".

ובספר ימי הפסח (20) כתב רבי בן ציון פלמן, שיש לחלק בין סוגי כדורי מציצה או סירופים מתוקים, לפי צורת הכנתם על פי דברי הנתיבות (יו"ד סי' קג ס"ק א) "שחילק בזה דאם האיסור מצד עצמו ראוי לאכילה, אלא שעירב בו דבר מר עד שאין ראוי לאוכלו, דבזה ההיתר הוא רק מצד הגברא שאוכלו שלא כדרך אכילה, ואם כן כשממתקו ונעשה שוב ראוי לאכילה, חוזר לאיסורו מהתורה. אבל אם האיסור עצמו כבר נפסד מאכילה מחמת עצמו, בזה כבר פקע האיסור מעצם החפצא, ולכן אפילו חוזר וממתקו נשאר בהיתרו מהתורה".

וכיוצא בזה פסק בתשובות והנהגות (21) ח"ג סימן קכד) לאסור "מיצים ועוד מאכלים שמעורב בהם ויטמין C מגלוקוזה מחטים דחמץ", ואף שכמות החמץ המעורבת בהם מעטה מאד "אין כאן ביטול ברוב, ביטול היינו כמשמעו, שבטל ומבוטל, שאין שם מקומו ורוצה היה להפרידו, רק כיון שאי אפשר להפרידו כיון שאינו ידוע, דין תורה הוא דבטל להרוב. אבל כאן אין רצונו להפרידו, אלא אדרבה בכוונה נמצא עם הרוב, ורצון בני אדם שיהא עמו בדווקא שמוסיף לרוב, כהאי גוונא לא אמירינן שבטל לרוב". ודבריו מבוארים על פי האמור לעיל, שההיתר להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ, נובע מכך שאין דין "אחשביה" לחמץ, כי אינו מתכוון באכילתו לחמץ אלא לסמי המרפא. ובשל כך, כאשר אמנם מתכוון ליהנות מהחמץ, אין להתיר זאת בשום פנים ואופן.

וכן נקט בחוט שני (8) ענייני תרופות אות ו)"ויטמינים שיש מהם שעשויים מנבט חיטה וכיוצא בזה, אין בהם היתר של חולה". וכן הורה למעשה הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (20) "וטבליות שמוצצים אותם וטעמם טוב, אסור למצוץ מהם בפסח לרפואת דלקת גרון וכיוצא בזה, אלא אם כן נתברר שנעשו בעמילן של תירס או של תפוחי אדמה".

 

אכילת חמץ שלא כדרך אכילה

ד. הגרש"ז אויערבך נימק בשו"ת מנחת שלמה (18) את ההיתר לצרוך תרופות חמץ בפסח, כי אין זו "דרך אכילה", ולחולה שאין בו סכנה מותר לאכול דבר אסור "שלא כדרך אכילה" כדי להתרפא: "דדוקא באוכל גמור שרגילים ללעוס ולאכול רק אז אמרינן שגם בליעה חשיב כדרך אכילה, משא"כ בדבר דלא חזי כלל לאכילה ועומד רק לבלוע וגם רק לחולים כמו גלולות דנדון דידן, שפיר חשיב לכו"ע שלא כדרך אכילה ושרי לחולה שאין בו סכנה".

וכוונתו לדין "כרכו בסיב", המבואר בסוגיית הגמרא (17) "כרכן [מצה ומרור] בסיב [הגדל סביב הדקל, רש"י] ובלען, אף יד מצה נמי לא יצא", ופירש רש"י (ד"ה כרכן) "שהרי לא היה ממש בפיו, לא זה ולא זה". וכן נפסק בשו"ע (17) "לפי שאין דרך אכילה בכך". וכפי שביאר רבי בן ציון פלמן (20) "אפילו אם הסמים עצמם שבתוך הקפסולות הם בחשש חמץ שנפסל מאכילת כלב, דדעתו עליהם, מכל מקום יש לומר דמותר, דהא הוי ככרכו בסיב שאינו אוכל, והוי שלא כדרך אכילה".

וכן נקט בתשובות והנהגות (21) ח"א סי' רצו) כי "הפוסקים הסכימו למעשה שאין איסור שלא כדרך אכילה בחמץ, שרק לרבי שמעון שאוסר כל שהו, אף שאכילה בדרך כלל בכזית, מפני אחשביה, הוא הדין גם בשלא כדרך אכילה אחשביה. אבל לרמב"ם דאסרינן כל שהוא מקרא דכל לרבויי כל שהוא, היינו דווקא כדרך אכילה, ואין לאסור שלא כדרך אכילה, כיון דאינו דרך אכילה". רק אם נאמר שהטעם שחמץ בפסח אסור "במשהו" נובע מדין "אחשביה",  שבאכילת "משהו" הוא מחשיב את החמץ, יש לומר שנאסר גם "שלא בדרך אכילה". אבל אם טעם איסור חמץ בפסח "במשהו" מגזירת הכתוב, יש לומר שרק אכילה נאסרה ולא  "שלא כדרך אכילה".

ולמעשה במנחת שלמה (18) הסתפק הגרש"ז אימתי נחשבת התרופה כאינה ראויה לאכילת אדם, וסיים: "ולכן אפשר שצריכים לבדוק היטב כל סוג לדעת אם זה חשיב כעירב בו דברים מרים הפוסלים מאכילת אדם". אולם בספר הליכות שלמה (19) הערה 40) הביא כי בספר שמירת שבת כהלכתה "כתב בשם רבנו [הגרש"ז] בהחלט, דהתרופות בזמנינו בדרך כלל אין זו דרך אכילתם, ומה שממתיקים את האיסור ע"י סוכר לא כלום הוא, גם ע"פ רוב נפסל אפילו מאכילת כלב ומותר גם בפסח".

 

גדר החולה שרשאי להתרפא בתערובת חמץ [חולה שיש בו סכנה • חולה שאין בו סכנה  • מיחושים]

ה. בדיני חולה בשבת, יש הבדל בין "חולה שאין בו סכנה", לחולה הסובל מ"מיחוש" המוגדר כ"מקצת חולי".

חולה שאין בו סכנה הוא, מי שנפל למשכב מחמת חוליו, או שסובל מחום למעלה מהרגיל אצלו, ואפילו אם לא נפל למשכב, אבל כרגיל לא יוצאים מפתח הבית מחמת מחלה זו. וכן מי שסובל מכאב עד שנחלש כל גופו, ואפילו לא נפל למשכב, כגון הסובל ממגרנה (ע"פ שמירת שבת כהלכתה פרק לג סע' א). לעומת זאת, בדין "מקצת חולי" נכללו "כל הכאבים הקלים, כגון כאב שיניים, כאב גרון, כאב ראש, וכן נזלת ושיעול" (שם).

והנה המנחת שלמה (18) אות ג) שהתיר לצרוך תרופות שמעורב בהן חמץ, כתב בסוף דבריו: "לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נדון דידן, שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, או כאיב לי טובא, אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה. ואם כן אפשר שגם בנדון דידן [תרופות בפסח] לא שרי אלא בחולים כאלה. אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה, ולכן אמרינן שרק בכהאי גוונא  הוא דשרי, משא"כ בנדון דידן הרי יש גם שכתבו בדעת התוספות שמותר אפילו לבריא, ואם כן אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי, וצ"ע".

ולמעשה הורה הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (20) כי חולה שאין בו סכנה שחלה בכל גופו "טבליות וכדורי הרגעה נגד מיחושי ראש וכאב שיניים, מותר להשתמש בהם בפסח, אפילו יש בהם תערובת חמץ (עמלן של חיטה), כל שטעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם. ואם נזקק לתרופות אלו בפסח עצמו, מותר לקנות מבית מרקחת של גוי תרופות שיש בהם חמץ ונפסלו מאכילת הכלב. אבל אם הוא רק מיחוש בעלמא, אין להתיר". וכן פסק הגרב"צ אבא שאול (22) "כל תרופה שאינה ראויה [למאכל] מחמת מרירותה או מחמת חריפותה או מחמת חמימותה, מותרת לחולה שאין בו סכנה. ואולם אין זה אלא לחולה שנפל למשכב, שלו התירו דבר איסור שלא כדרך הנאה, אבל אדם בריא שסובל ממיחוש כלשהו, וכגון כאבי ראש, אין לו לאכול תרופות אלו. שלא התירו לבריא איסורים שלא כדרך הנאתן, וישתמש בתרופות שאין בהם חשש חמץ".

 

היאך והיכן קונים ומאחסנים תרופות חמץ במשך ימי הפסח

ו. לעיל [פרק א אות א] נתבאר כי מיני חמץ שאינם ראויים לאכילה אין איסור בל יראה, ולכן אין איסור להשהות בביתו תרופות שמעורב חמץ אשר אינו ראוי למאכל אדם, מלבד תרופה שמעורב בה חמץ וראויה לאכילה לרוב בני אדם, או תרופה שהיא חמץ ממש ללא תערובת וראוי לפחות לאכילת כלב, כמבואר באור לציון (22). ועי"ש ובמש"כ בחזון עובדיה (20) בנדון חולה שיש בו סכנה המוכרח לאכול חמץ בפסח, כיצד ינהג לענין החזקת התרופות משום איסור שהיית חמץ ברשותו: יש לו לקנות התרופה קודם לפסח, ויכוון בפירוש שאינו רוצה לזכות בחמץ שבתרופה, ויניח אותה במקום מוצנע, וכשיצטרך יקח ממנה בכל פעם לפי הצורך. ואם התרופה טעימה לחיך, טוב שיתן בתוכה דבר מר, שתהיה שלא כדרך הנאתה, ובעודה בכפו יבלענה".

סוף דבר: מותר לחולה שאין בו סכנה להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ, בתנאי שאינו נהנה מהתרופה. אך לצורך הרגעת כאבים המוגדרים "מיחוש", וכמו כן מציצת טבליות או שתיית סירופ שנהנה מהתרופה, אין היתר להשתמש בתרופות שמעורב בהם חמץ.

וראה סיכום בפסקי תשובות (23) ובמש"כ שלמרות ההיתר הנ"ל "אבל ישראל קדושים הם ומחזרים בכל האמצעים להשיג תרופות שלא יהיה בהם תערובת חמץ כלל, וגם במקום שחייבים לקחת תרופות כאלו שמעורב בהם חמץ, מעטפים התרופה בנייק דק, וכך בולעים אותה".