נסיעה בטוחה

זהירות בדרכים ושמירה על חוקי התעבורה על פי ההלכה[*]

בכל מדינה מתוקנת יש חוקי תעבורה, אשר ניתן לחלקם לארבעה סוגים:

• חוקים הנוגעים ישירות לסכנה, כגון נהיגה במהירות מופרזת.
• תקנות שנועדו למנוע סכנה באופן עקיף, כגון הצבת שלט "נהג חדש".
• חוקים שנועדו למנוע סכנה רחוקה, כגון מעבר ברמזור באור אדום כשנראה בעליל שלא נשקפת כל סכנה.
• תקנות שלא נועדו למנוע סכנה, כגון החוק המחייב נהג להחזיק רשיון.

ויש לברר מה תוקפם של חוקים אלו על פי ההלכה, והאם יש ציית להם גם משום "דינא דמלכותא דינא".

א. בדברי הרמב"ם (1) והפוסקים מבואר, כי מהמצוות "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך", וכמו כן מהפסוקים (1) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", נלמד החיוב להישמר מסכנה. ולא עוד, אלא ש"הרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן" [לשון הרמב"ם ספר החינוך (1). וראה מקורות נוספים בענין החיוב להימנע מסכנה, ואם חיוב זה הוא מהתורה, מדרבנן או שאלו הם רק עצות טובות, באנציקלופדיה רפואית הלכתית [(1) מאת פרופ' הרב אברהם שטיינברג].

וזהו איפוא המקור היסודי לנהוג על פי חוקי התנועה מחמת החיוב להישמר מסכנה, כפי שהביא בספר מאיר נתיבים (3) מדברי פוסקי דורנו. וכמו כן דנו הפוסקים האם יש לציית לחוקי התנועה משום "דינא דמלכותא דינא" [המבואר בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (2) וראה באינצקלופדיה תלמודית בערך זה]. ולשיטתו של החתם סופר (2) שגם לדעת הסוברים שבמלכי ישראל אין אומרים "דינא דמלכותא דינא", אין הדברים אמורים אלא במיסים ובמכס שמטיל עליהם על כורחם, אבל במנהגים ובנימוסים שהם לטובת המדינה, לדברי הכל אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. ולפי זה יש לציית לחוקי התנועה מ"דינא דמלכותא" בכל מקום.

וראה הרחבה לנדון זה במאמריהם של רבי אשר וייס (4) ורבי מנדל שפרן (5) בהגדרת ה"סכנה" שיש בנהיגה שלא בהתאם לחוקי התנועה, ובמה שדנו האם יש איסור על פי ההלכה לנהוג ללא חגורת בטיחות או לדבר בשעת הנהיגה בטלפון באמצעות "דיבורית" [יצויין לדברי הגר"א וייס (4) שהתנגד בנחרצות להגדיר את הנוהג במהירות מופרזת כ"רודף", שהרי אם הדבר נכון, יהיה מותר להורגו… בניגוד לדברי הפוסקים שהשתמשו בלשון זה בדבריהם].

בענין זה יש להזכיר את דברי הגמרא במסכת יבמות (2) "בית דין מכין ומענישין שלא מן התורה, לעשות סייג לתורה כאשר השעה צריכה לכך", משום "מיגדר מילתא". ומכאן חובת בתי הדין לתקן תקנות בענייני תעבורה וזהירות בדרכים, שהן "חובת השעה" [ראה בדברי הרב שפרן (5). והרב וייס כתב (4) שחוקי התנועה מחייבים מצד "תקנות הציבור", כי משרד התחבורה נחשב כ"נציגי הציבור" לעניינים אלו. ועי' גם בתשובת הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (8) בנדון זה ובמש"כ לאסור על פי ההלכה לעבור ברמזור באור אדום גם כשנראה בעליל שלא נשקפת כל סכנה].

• דברי גדולי ישראל בגודל החובה להיזהר לשמור על חוקי התנועה – נתיבות חיים (17).

מסירת עברייני תנועה לשלטונות

ב. בדברי הרמב"ם (6) והשו"ע (6) נפסק: "כל המיצר לציבור ומצערן, מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור למסרו". והרמ"א הוסיף: "מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח, יכולין למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד". ולפי זה דנו רבי יצחק יעקב וייס [גאב"ד העדה החרדית] בשו"ת מנחת יצחק (6)-(7) ורבי משה שטרנבוך [ראב"ד העדה החרדית] בשו"ת תשובות והנהגות (6) הפוסקים להתיר למסור לשלטונות נהג שעבר על חוקי התנועה. אמנם הם סייגו זאת בתנאי: [א] שהעבריין פושע ועובר בקביעות על חוקי התנועה. [ב] שהתרו בו מקודם [בבית דין או רב העיר] לכן שימסרוהו [כעיקר ההלכה בדין העוסק בזיופים שצריך להתרות בו בטרם ימסרוהו לשלטון].

ובספר מאיר נתיבים (10) הביא את דברי הגרי"ש אלישיב "שנוכל למסור שמו [לשלטונות] רק כעשה עבירת תנועה שסיכנה את ציבור הנהגים, והוא מועד בעשייתה". והגר"ח קנייבסקי כתב: "יתכן [שמותר למסור לשלטונות החוק בישראל שמו של נהג או הולך רגל שעבר על חוקי התנועה], ותלוי עד כמה משתולל על הכביש" [וראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן בבני ברק] (16) בנדון מסירת נהג פושע המתחנן לבל ימסרוהו למשטרה].

סיכום – בספר מאיר נתיבים (8).

חובת "שמירת מרחק" בנסיעה

ג. בשו"ת הרא"ש (9) מבואר כי הרוכב על סוס אינו יכול לטעון שהניזק היה צריך לשמור על עצמו מהנזק, אלא על הרוכב להיזהר ולרכוב באופן כזה שיוכל להעמיד עצמו ולעצור בשעת הצורך. ובספר אמרי יעקב (9) רבי יעקב מאיר שטרן, דמו"ץ בבית דין הגר"ש ואזנר) למד מדבריו: "היינו מה שקוראים היום בחוקי התנועה "שמירת מרחק", שחייב הנהג לנסוע באופן כזה שיוכל לעצור ולא לפגוע ברכב שלפניו, אף אם הוא יצטרך לעצור באופן פתאומי, ואם לא נזהר, הוא חייב בנזק שהזיק לחברו. וראה בספרו של רבי צבי שפיץ [דיין בבי"ד ממונות בירושלים] בספרו משפטי התורה (9) בנדון נזק שנגרם לנהג שעצר בפתאומיות מחמת פשיעתו של הולך רגל.

דיני מתן "זכות קדימה" על פי ההלכה

ד. בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (10) הקשו סתירה בין הפסוקים "בצדק תשפוט עמיתך", ו"צדק צדק תרדוף" [ומשמע מפסוק זה שאין מדובר בדרישה וחקירה], ותירץ רב אשי: "אחד לדין ואחד לפשרה", כיצד: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון [מקום צר שרק גמל אחד יכול לעבור דרכו] ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן, שניהן נופלין, בזה אחר זה שניהן עולין". ומבואר בסוגיא סדר מן "זכות הקדימה" בין הספינות והגמלים: "טעונה ושאינה טעונה, תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה, תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות, הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו". וסוגיא זו נפסקה להלכה בשו"ע (10).

ובספר נתיבות חיים (11) דן על פי פסק השו"ע והסמ"ע, בהלכות מתן "זכות קדימה" במקום שאין חשש לאי סדר וסכנה, וכשלא נקבע בתקנות התעבורה למי יש זכות קדימה. כגון, שני רכבים הנוסעים זה מול זה והגיעו למעבר צר שאינם יכולים לעבור ביחד, שזכות הקדימה למי שקרוב יותר למעבר. וכן, על רכב פרטי לתת זכות קדימה לרכב עם יותר נוסעים או לאוטובוס [הרכב הפרטי נקרא "עגלה שאינה טעונה" ביחס לאוטובוס]. כמו כן, כשנוסע בכביש ואוטובוס יוצא מהתחנה לדרכו, ואין מקום בכביש לשניהם, ימתין ויתן לאוטובוס לנסוע לפניו. ועוד כתב: "שנים מתקרבים לצומת, לאחד רכב חדש ומהיר ולשני רכב ישן ואיטי, יש למהיר לתת זכות קדימה לאיטי".

דיני עצירה וחניה

ה. בספר נתיבות חיים (12) ובספר מאיר נתיבים (15) הביא מדברי הפוסקים שכתבו כי המחנה או עוצר את רכבו במקום שעל פי תקנות התנועה אסור לחנות או לעצור שם, עובר באיסור "גזל הרבים" [כדין הבונה סוכה ברשות הרבים, הנחשבת כסוכה "גזולה"], ופעמים רבות הוא כחופר בור ברשות הרבים. וכאשר הוא מחנה או עוצר במקום שמסכן את הרבים – את הנוסעים בכביש או את ההולכים על המדרכה, מבטל מצות עשה "ועשית מעקה לגגך" ועובר על איסור "לא תשים דמים בביתך", ולעיתים עובר גם על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".

וראה בספר נתיבות חיים (12)-(13)-(14) סיכום מפורט של דיני עצירה וחניה על פי ההלכה, ובמש"כ בנדון גרימת נזק או מסירה לשלטונות לגרור רכב החונה על המדרכה או במקום שגורם למכשול לרבים, או במקום המיועד לחניית נכה או לפריקה וטעינה [ועי"ש [סעיף ל] שעדיף להתפלל בבית מאשר להחנות רכב על מדרכה או מעבר חציה. ועוד כתב [סעיף לא] "נהג שחסם את התנועה וקוראים לו להזיז את הרכב באמצע קריאת התורה, צריך לצאת כדי לפנות ולהזיז את רכבו"].

• רכב החוסם חניה פרטית – ראה בספר נתיבות חיים (14) מה ניתן לעשות על פי ההלכה: האם מותר לגרור את הרכב גם אם הדבר כרוך בגרימת נזק לרכב החוסם, ומה הדין כאשר אפשר להיכנס בדוחק קצת או להקיף מסביב.

ובספר מאיר נתיבים (15) הובאה תשובתו של רבי יצחק זילברשטיין (15) בנדון "זרק חפץ על אדם שחסם לו את הדרך" האם עבר על חטא של הכאה ואיסור "בל תשחית". וראה גם בתשובות הגר"י זילברשטיין (16) שאין להוציא אוויר מגלגליו של רכב החוסם חניה, שהרי לא יועיל בזה כלום וזהו רק מעשה נקמה, האסור. ומ"מ אם הוציא את האויוא אין חייב בתשלום, מאחר ואין זה נזק ממשי כי אם טרחא ועוגמת נפש, וגרמא בנזיקין פטור.

 [*]שיעור זה נכתב על פי שני ספרים שהקיפו בטוב טעם ודעת את נושא הזהירות בדרכים על פי ההלכה: ספר 'מאיר נתיבים', מאת הרב רועי צבי תמיר, ירושלים, תשס"ד; ספר 'נתיבות חיים', מאת הרב אשר זעליג מורסקי, מודיעין עילית, תשע"א.