חופה

בסוגיות הש"ס [ראה במשנה בכתובות (1) פ"ד מ"ה) ובסוגיא בקידושין (1) ה, א] מבואר כי לאחר הקידושין, כדי שאשה תחשב "נשואה" – ובעלה מיפר את נדריה, יורשה ונטמא לה – צריך הבעל להכניס את אשתו ל"חופה" [יצויין כי בסוגיית הגמרא בקידושין (1) נחלקו אמוראים האם "חופה קונה", דהיינו האם ניתן לקדש אשה בחופה, ולהלכה נקטו הפוסקים, יעו' בדברי התוספות (1) ה, ב ד"ה חופה) והרא"ש (1) כי "חופה לא קונה" לקידושין אלא לנישואין].

ונחלקו הראשונים והפוסקים מהי ה"חופה" שעושה "נישואין", וצ"ב מה המנהג בזה למעשה.

חופה – יחוד או הכנסה לרשותו

א. הרמב"ם (3) כתב שאין הנישואין חלים "עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום", ומבואר בדבריו שהחופה היא הייחוד בין הבעל לאשתו [ולכן לדעתו, כאשר הכלה נדה ואינה ראויה לבעילה, אינה נשואה]. ודבריו הועתקו להלכה בשו"ע (5) ועי' בדברי הלחם משנה (3) פ"י ה"ו) שדייק מדברי הרמב"ם שצריך ב' דברים – ייחוד, והבאה לביתו. וראה בספר הנישואין כהלכתם (15) הרב בנימין אדלר, ירושלים תשמ"ה (סע' ז) שהביא שיטת הראשונים שמהות החופה היא "ייחוד" בלבד, ואין צורך שיביאנה לביתו].

אולם הר"ן (3) הביא את דברי הרמב"ם והקשה עליו מדברי הגמרא ביבמות שיש חופה לפסולות, וחלק עליו, ונקט כי "חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביו לביתו לשם נישואין", וכתב "אנו נוהגים עכשיו לעשות נישואין בלא יחוד" [ולכן לדעתו, גם הכלה נדה נחשבת "נשואה"]. הרמ"א (4) הביא את שיטת הר"ן להלכה.

ובחידושי הגרנ"ט (7) רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין) הביא את קושיות הראשונים ואחרונים על הרמב"ם, וביאר את שיטתו שיש שני דברים שנישואין עושה: [א] שקונה אותה לדברים שבינו ובינה, דהיינו היתר ביאה ומשועבד לה לאישות. [ב] קונה את האשה לענין הפרת נדריה, ליורשה ולהיטמא לה. ודברי הרמב"ם שחופה זהו יחוד הראוי לביאה נאמרו רק לגבי חלק הנישואין בדברים שבינו לבינה, אבל לגבי שאר הזכויות נעשית נשואה גם ללא ביאה. ומיושבות הקושיא מחופת פסולות, כי גם בלי יחוד אמנם יש דברים שהיא נשואה [וכן מיושבת הקושיא מכהן ביום הכיפורים, כי די בכך שהיא נשואה לו לענין כמה דברים, כנ"ל].

חופה – פריסת "הינומא" • מעשה המוכיח שהאשה יצאה מרשות אביה ונכנסה לרשות בעלה

ב. התוספות במסכת יומא (2) הביא את דברי הירושלמי (2) וכתבו שחופה [של בתולות, ועי"ש מהי חופה של אלמנה] היא "משיוצאת הכלה בהינומא" [כמשמעות המשנה במסכת כתובות (2) פ"ב ה"א) ועי' ברש"י: "צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושים במקומינו, ופעמים שמתנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולות, ולכם נקראת הינומא על שם תנומה"]

הבית יוסף (4) הביא עוד שיטות בדברי רבותינו הראשונים מהי חופה, וז"ל: "כתוב בארחות חיים בשם העיטור חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש, כגון סדינין המצויירין. ויש עושים סוכה מוורדים או מהדס ובה מתייחדים שניהם. והאומר חופה הוא סודר שחופין בו ראשיהם בשעת הברכה, לאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה (כה, ב) וליחדו בחופה, ירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) עד שיכנס לחופה שמע מינה מקום מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה. ובירושלמי (סוטה פ"ט הט"ו) אלו הן חופות חתנים סדינים המצויירים". וכן מבואר בדברי הרא"ש במסכת סוכה (5) "מקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי ליה חופה, ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא. ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה".

הרמ"א (4) הביא להלכה גם את השיטות הנ"ל, וכתב: "והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו".

וכן מבואר בדברי הב"ח (4) שהביא את דברי הבית יוסף הנ"ל, וכתב: "ונראה דמנהגינו הוא כדברי כולם [דהיינו כדברי כל השיטות שנתבארו לעיל] מפני הספק, ולכך מכסין ראש הכלה בסודר, שאז מסרה האב לחתן. ולכן נוהגין במדינת רוסי"א להקפיד שלא לילך לכסות ראש הכלה בשחרית בלתי החתן עמהם, ושהחתן יאחוז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות ראשה. ונראה שזהו מ"ש התוספות [יומא (2)] ד"ה לחדא] דבתולה שיוצאת בהינומא הוא חופה שלה. ונוהגין עוד לערב בשעת קידושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות, ומעמידין לשם החתן והכלה ומקדשה, ולשם מברכין ברכת אירוסין ונישואין. ואחר כך מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע". ומסיים הב"ח [הובא בבית שמואל (5) ס"ק ה] "אכן עיקר החופה הוא שמתייחדין במקום צנוע ואוכלין שם, וכמ"ש רבינו והרמב"ם ולכן יש למנוע מלכנוס לשם רבים, דאם לא כן אין כאן יחוד ולא מקום צנוע".

והגר"א הסיק בביאורו לשו"ע (6) כי "חופה" היא מעשה המורה על הוצאת האשה מרשות אביה לרשות בעלה, ולכן כאשר הבעל מביא את האשה למקום שמיוחד ומיועד וניכר שהוא מקום שכזה, הרי זו "חופה" שעושה נישואין, ואף אם לא מכניסה ממש לרשותו אלא למקום שהכינו לשם כך [כנהוג היום, שמקצים מקום מיוחד עם הכלונסאות שבו נעשית ה"חופה"]. ועי' בדברי החזון איש (7) שכתב כי לדעת הגר"א "אפילו מוליכה לחדר שלה או לחצר שלה, כיוון שהסכימו לכך, חשיב מעשה נישואין, ונהגו לעטר מקום החופה כדי שיהיה הדבר מינכר טפי". ועי"ש בדבריו שהוסיף: "ואפשר דאף הרמב"ם מודה דאין צריך יחוד גמור שלא יהיו נכנסים ויוצאים, אלא קביעות פיתא [סעודה] ולינה בחדרו".

• סיכום השיטות – ספר הנישואין כהלכתם (15) סע' ה-יב; ושם (17) סע' פ).
• מנהגי האשכנזים והספרדים להיכנס או לא להיכנס ל"חדר יחוד" לאחר החופה – בקהילות אשכנז נהגו שהחתן והכלה הולכים מייד לאחר החופה ל"חדר ייחוד", כמוזכר בדברי המהרי"ל (3). אולם בקהילות ספרד לא נהגו כן, וראה בהרחבה במאמרו של הראשון לציון הגר"י יוסף (8)-(9) המבוסס על תשובת אביו הגר"ע יוסף, שביאר שנהגו כן בניגוד לדעת מרן השו"ע שפסק שחופה היא יחוד, בהסתמכם על הייחוד בבית החתן והכלה בסיום הסעודה, ועל דעת הר"ן שברכת החתנים היא ברכת השבח, ואין צריך בזה "עובר לעשייתן". ועי"ש בדבריו שאין ראוי לספרדים להחמיר ולהתייחד ב"חדר יחוד" [דלא כמסקנת שו"ת אבני ישפה (10) שראוי לספרדים להחמיר בזה]. ובמש"כ על מנהג [האשכנזים] שהוא "מנהג מכוער לעשות ייחוד בפרהסיא מיד לאחר החופה". סיכום – נישואין כהלכתם (16) סע' טו).
• האם צריך עדים על החופה [כשם שצריך עדים על הקידושין] – ראה בספר ערכי הש"ס (14) שהביא מחלוקת הראשונים בנדון, ובסיכום השיטות בספר הנישואין כהלכתם (16) סע' יז-יח).
• עדות על פריסת ה"הינומא" [וראיית פני המתקדשת] – ספר שביבי אש (14) ובתשובות והנהגות (13) סי' רפז אות יג).

מהות היחוד

ג. נחלקו הפוסקים בדעת הסוברים שחופה היא ייחוד, האם צריך שהייחוד יהיה ללא שום איש אחר עמהם, וכפי שנקטו להלכה  הבית שמואל (5) ס"ק ה) והקיצור שלחן ערוך (6) סי' קמח סע' א), או שצריך ייחוד במקום צנוע שאין שם רבים, אך בהחלט נמצאים שם אנשים, כפי שמוסכר בדברי המהרי"ל (3) וכדעת הב"ח (המובא בבית שמואל שם), וכפי שנקט להלכה המשנ"ב (6) שאפילו אם בני אדם "נכנסים ויוצאים שם" זהו קנין "חופה" גמור. ובחזון איש (7) משמע שאפילו אם יש אנשים רבים עמהם, זהו יחוד לשיטת הרמב"ם. סיכום – ספר הנישואין כהלכתם (15) סע' יג).

• האם צריך לנעול את דלת ה"חדר יחוד" – שו"ת אבני ישפה (10) ענף ב). וראה בספר האירוסין והנישואין (14) אות שנב) במש"כ בנדון "חדר יחוד" שיש לו שני פתחים.
• שיעור הזמן – שהעדים צריכים להימצא מחוץ ל"חדר יחוד", הוא כשיעור הזמן של איסור יחוד, וראה השיעור המדוייק בשו"ת אבני ישפה (10) ענף א) ובשו"ת תשובות והנהגות (13) אות יט) ובנישואין כהלכתם (17) סע' פה).
• הבעלות על המקום החופה – בדעת הסוברים שחופה היא הבאת הכלה לבית החתן, דנו הפוסקים האם המקום שמביא את הכלה צריך להיות קנוי או שכור לחתן. והמשנה ברורה (6) כתב: "וצריך לייחד לחתן אותו החדר [שמתייחדים בו] והוי כהכניסה לביתו", ומשמע שאין חיוב שיהיה קנוי לחתן. ולעיל הזכרנו את דברי החזון איש (7) שאפילו אם ייחדו את החדר בבית הכלה, שפיר דמי. אולם יש מהאחרונים שנקטו להלכה שהחתן צריך להחמיר ולשכור את מקום החופה מבעלי האולם, כמובא בתשובות והנהגות (12) סי' רפז אות א), ועי"ש במש"כ בנדון חופה ברשות הרבים. וראה סיכום – שו"ת אבני ישפה (10) ענף א), הנישואין כהלכתם (16) סע' כט).

מהלכות ומנהגי "חדר יחוד"

ד. המנהג שהחתן והכלה יאכלו ביחד ב"חדר יחוד", מוזכר בדברי המהרי"ל (3) וראה עוד מנהגי החופה בקיצור שלחן ערוך (6) ובשו"ת תשובות והנהגות (12)-(13).

י. כיסוי ראש לאחר החופה – הבאר היטב (6) הביא את מחלוקת האחרונים האם צריכה לכסות ראשה תיכף לאחר החופה, או רק משנבעלה [כדנקטו השבות יעקב והחתם סופר (6)], ועי' באבני ישפה (11) ובתשובות והנהגות (13) אות כא).

• דיני יחוד בנישואין בערב שבת וערב יום טוב. ראה בשו"ע ומשנה ברורה (6) ובספר הנישואין כהלכתם (17) סע' פ).