אפיקומן[*]
חלק א – גדרי חיוב אכילתו הלכה למעשה
פתיחה
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו אוכלים בסוף הסעודה את קרבן הפסח יחד עם מצה, ולאחר מכן נאסרה האכילה, כדי להישאר עם טעם המצה. הפירוש המילולי של 'אפיקומן' במשנה ובגמרא אינו מתייחס למצה הנאכלת לזכר הפסח, אלא למיני המתיקה שאותם אסור לאכול לאחר הפסח ולאחר המצה הנאכלת לזכרו [לדעת שמואל ורבי יוחנן, כמבואר בסוגיא]. כיום אנו מכנים 'אפיקומן' את המצה הנאכלת בסוף הסעודה.
רוב הלכות האפיקומן נלמדות מקרבן הפסח, אשר חלק מהדינים שנאמרו בו שייך גם לאפיקומן, וחלק שייך לקרבן הפסח בלבד ולא לאפיקומן [לעיתים מסיבה מהותית, ולעיתים מסיבה "טכנית", כגון דינים השייכים בבשר ולא במצה].
מפאת ריבוי המקורות ההלכתיים בנושא זה, חילקנו את הלימוד לשני חלקים:
חלק א – גדרי חיוב שיעור המצה שחייבים לאכול, זמן אכילתו ודינים נוספים בגדר חיוב האכילה.
חלק ב – אכילתו "על השובע" והאיסור לאכול אחריו, כלליו ופרטיו.
מהות מצת ה'אפיקומן' ומדוע אוכלים אותה
א. בסוף מסכת פסחים נאמר במשנה (1) "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ונחלקו אמוראים בסוגיא מהו ה'אפיקומן'. לדעת רב, לאחר אכילת הפסח אין לעקור וללכת לאכול במקום אחר, גזרה שמא יאכלו את הפסח עצמו בשני מקומות, ויעברו על דין "בבית אחד יֵאָכֵל" (שמות יב, מו). לפי זה, 'אפיקומן' פירושו 'אפיקו מנייכו' – הוציאו כליכם ונלך לאכול במקום אחר (רשב"ם שם, ד"ה אמר רב). אולם לדעת שמואל, רב חנינא בר שילא, ורבי יוחנן הכוונה היא, שלאחר אכילת הפסח אין לאכול מיני מתיקה וכדומה לקינוח. לפי זה, 'אפיקומן' פירושו 'אפיקו מן' – הוציאו מיני מתיקה (רש"י ורשב"ם שם). להלן בחלק ב' נביא את דברי הראשונים בטעם האיסור לאכול לאחר קרבן הפסח.
עוד מבואר בסוגיא כי "אין מפטירין אחר המצה אפיקומן", והיינו שצריכים בזמן הזה לאכול מצה בסוף הסעודה.
ונחלקו הראשונים, האם אכילת המצה ל"אפיקומן" היא המצה שיוצאים בה ידי חובת קיום מצות עשה מהתורה של "בערב תאכלו מצות", או שהיא מצה הנאכלת זכר לקרבן פסח, או שזו תקנת חכמים שטעם המצה ישאר בפיו.
- מצת חובה – לדעת רש"י ורשב"ם (1) ד"ה אין מפטירין) אכילת המצה לאפיקומן היא מצת החובה שבה יוצאים בליל הסדר. מצה זו נאכלת בסוף הסעודה, כמו המצה שהייתה נאכלת עם קרבן הפסח [ואמנם רש"י מקשה על עצמו: אם מצת האפיקומן היא מצת החובה, מדוע מברכים 'על אכילת מצה' על המצה שבתחילת הסעודה, ולא בסמוך לאפיקומן. ומתרץ, שמאחר שאוכל מצות בתחילת הארוחה, לא ייתכן שיברך 'על אכילת מצה' בסוף הארוחה, לאחר שכבר מילא כרסו במצות. רש"י משיב בדבריו גם על שאלה אחרת [שהקשה הרא"ש (1) על פירושו] – מדוע לא אוכלים את האפיקומן עם מרור, שהואיל ומרור דרבנן, לא הצריכוהו חכמים לאוכלו שוב בסוף. וראה בהגדש"פ הלכה ממקורה (10) הערה 153 ביאור בדברי רש"י].
- זכר לקרבן פסח – לדעת הרא"ש (1) אילו האפיקומן היה מצת החובה, היה ראוי לאוכלו עם מרור וחרוסת. ולכן לדעתו האפיקומן אינו מצת החובה, אלא זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה.
- תקנת חכמים שטעם המצה ישאר בפיו – בדברי התוספות (2) ד"ה באחרונה) והריטב"א (2) מבואר שהאפיקומן איננו זכר לקרבן הפסח או למצה הנאכלת עמו, אלא חכמים תיקנו שטעם המצה יישאר בפיו, ולשם כך יש לאכול בסוף הסעודה מצת 'אפיקומן'. וכך מסיק המהר"ל בספרו גבורות ה' (3).
ב. ממחלוקת יסודית זו במהות מצת האפיקומן נפקא מינה לדינא כדלקמן:
- דיבור בין 'על אכילת מצה' לאכילת האפיקומן – בהגדש"פ הלכה ממקורה (10) הביא את דברי השל"ה הקדוש שאין להפסיק בדיבור מברכת 'על אכילת מצה' ועד אכילת האפיקומן. וכיוצא בזה מובא בספר הררי קדם (20) סוף אות א) שהגר"ח מבריסק "היה מדקדק לא להסיח דעתו ולדבר בעניינים אחרים בכל זמן הסעודה, כדי שלא יפסיק בין הברכה דאכילת מצה לאפיקומן". וכנראה נקטו להחמיר כשיטת רש"י, שעיקר מצוַת המצה היא באפיקומן, ולכן ברכת 'על אכילת מצה' צריכה להתייחס לאפיקומן.
אמנם, למעשה העולם אינו נוהג כן, וייתכן שסומכים על הדעות האחרות, שהאפיקומן הוא זכר לקרבן או כדי שיישאר טעם מצה בפינו, וכמפורש בשולחן ערוך (6) סי' תעה) שיש להימנע מלדבר רק עד סוף הכורך [ולא אחר כך].
- כוונה בברכת על אכילת מצה – בשער הציון (5) סי' תעז ס"ק ד) כתב, שיש לכוון בברכת 'על אכילת מצה' לפטור גם את האפיקומן. והיינו לחשוש לשיטת רש"י והרשב"ם, שמצת האפיקומן היא החובה, וע"כ צריך בברכה לכוון עליה.
שיעור האכילה
ג. בדברי הרמב"ם (3) פ"ח ה"ט) מפורש שצריך לאכול כזית, בדומה למצוות האכילה האחרות. ברם, יש הסוברים שיש לאכול יותר מכזית או פחות מכזית, והדבר מסתעף ממחלוקת הראשונים הנ"ל בענין מהותו של האפיקומן.
המהרי"ל (2) כתב, שמאחר שהאפיקומן הוא מצווה חביבה, יש לאכול עבורה שני זיתים [וראה בדברי הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים, בספרו מקראי קודש (6) במה שכתב להביא יסוד לדברי המהרי"ל מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח].
הב"ח (3) דחה טעם זה, אולם אימץ את מסקנתו של המהרי"ל מטעם אחר. לדבריו, מאחר שנחלקו הראשונים האם האפיקומן הוא משום חובת המצה הנאכלת עם הפסח [רש"י ורשב"ם] או זכר לקרבן הפסח [רא"ש], הרי שכדי לצאת מן הספק יש לאכול שני זיתים – אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח.
מאידך, החינוך (3) מחדש [בכיוון הפוך מהמהרי"ל], ש"אוכל כל אחד ואחד מעט מצה". מדבריו משמע, שניתן לצאת באפיקומן גם בפחות מכזית. דרך זו מובנת על פי שיטת תוספות, שהאפיקומן אינו נאכל כנגד הפסח או כנגד המצה שעמו, וכל מטרתו היא רק שיהיה טעם מצה בפה, ולענין זה יתכן שאין צורך בכזית.
להלכה: בשולחן ערוך (5) תעז סע' א) נפסק שיש לאכול לאפיקומן כזית, ואילו המשנה ברורה (שם ס"ק א) כתב שלכתחילה טוב לאכול כשני זיתים. כפי שנתבאר, בוודאי שאין זה מעיקר הדין, ולכן, מי שקשה לו לאכול כשני זיתים או שאכילה זו תיהפך לאכילה גסה [ראה להלן בחלק ב' שאין ראוי לאכול כן], נראה שיוכל להסתפק בכזית אחד.
ובחזון עובדיה (8) כתב שמעיקר הדין די בכזית, אלא שהמחמיר לאכול שני זיתים תבוא עליו ברכה. ובפסקי תשובות (9) אות ב) כתב כי לנשים ולקטנים וכן זקנים וחלשים די שיאכלו כזית אחד.
וראה בהגדש"פ הלכה ממקורה (10) שביאר כי השיעור המדוייק של כמות אכילת מצת האפיקומן, תלוי במחלוקת הראשונים בעניין מהותו של האפיקומן. שהרי כידוע יש דעות שונות מהו שיעור כזית, ולהלכה יש להחמיר בדיני דאורייתא ולהקל בדיני דרבנן. ולפי זה לשיטת רש"י, שהאפיקומן הוא מצת החובה מדאורייתא, יש להקפיד לאכול כזית בשיעור הגדול. אולם עיקר הדין הוא כשיטות האחרות, שאכילת האפיקומן היא רק מדרבנן, זכר לקרבן הפסח, או להשאיר טעם המצה, ולפי זה די בכזית בשיעור הבינוני או הקטן [וכן עולה מדברי המשנה ברורה (סי' תפו ס"ק א].
• אכילת ב' כזיתים בבת אחת – בספר הליכות שלמה (7) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שכתב על פי דברי הב"ח הנ"ל, שהאוכל שני כזיתים לאפיקומן, לא יאכלם בבת אחת אלא בזה אחר זה [שהרי בכל כזית יוצא ידי חובת שיטה אחרת]. ברם בפסקי תשובות (9) אות ב) הביא בשם החתם סופר שהיה אוכלם בת אחת.
- מאיזו מצה אוכלים [נאבדה מצת האפיקומן] – לכתחילה יש לאכול את האפיקומן מן המצה שהוצפנה למטרה זו. ואם נאבדה מצה זו, פסק הרמ"א (5) סי' תעז סוף סע' ב) שיאכל כזית ממצה שמורה אחרת.
הסבה באפיקומן
ד. גם דין זה תלוי ועומד במחלוקת הראשונים במהותו של האפיקומן.
לפי רש"י והרשב"ם, שהאפיקומן הוא מצת החובה, מסתבר שצריך להסב באכילתו. ובהגדש"פ הלכה ממקורה (11) הביא שיטות הראשונים בדין זה, ולהלכה פסק השולחן ערוך (5) תעז סע' א) ש"יאכלנו בהסיבה".
- מה הדין אם לא אכל את האפיקומן בהסבה – המשנה ברורה לכאורה סותר את עצמו. במקום אחד (6) סי' תעב, ס"ק כב) פסק "אם שכח לאכלו בהסיבה אל יחזור ויאכלנו, דהא אסור לאכול שני פעמים אפיקומן". אולם במקום אחר (5) סי' תעז ס"ק ד) כתב, שרק אם קשה לו לאכול פעם שנייה לא יאכל, ומשמע שלכתחילה טוב שיאכל פעם שניה בהסבה. ובשער הציון (ס"ק ד) נימק: "שמדעת רש"י ורשב"ם משמע דבאפיקומן יוצאין עצם המצוה דאכילת מצה. ולדידהו בודאי צריך לחזור ולאכול בהסיבה".
באגרות משה (6) תירץ את דברי המשנה ברורה – שאם נזכר קודם ברכת המזון, רצוי שיחזור ויאכל שנית אפיקומן, אם הדבר אינו קשה לו (כדברי המשנה ברורה בסימן תע"ז), אך אם נזכר לאחר ברכת המזון, לא יאכלנו שנית (כדברי המשנה ברורה בסימן תע"ב). וכן מתבאר להלכה בדברי החזון עובדיה (8) צפון אות ג).
זמן אכילתו
ה. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (4) נחלקו תנאים בשאלה, האם יש לאכול את קרבן הפסח עד חצות [רבי אלעזר בן עזריה], או שניתן לאוכלו עד עלות השחר [רבי עקיבא]. ובמסכת פסחים (קכ, ב) מבואר שמחלוקת זו נוגעת גם לאכילת מצה בזמן הזה, שכן לפי רבי אלעזר בן עזריה, האוכל מצה בזמן הזה לאחר חצות אינו יוצא ידי חובתו ומשמע שלפי רבי עקיבא יוצא ידי חובתו. ולפי המבואר לעיל נמצא כי לשיטת רש"י והרשב"ם, שהאפיקומן הוא מצת החובה, ודאי שדברי רבא נוגעים לאפיקומן. אולם גם לדעת החולקים, שאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח, מסתבר שזמן אכילתו של האפיקומן זהה לזמן אכילתו של קרבן הפסח, וכן מתבאר בדברי הרא"ש בפסחים (1) סימן לח).
להלכה – מצאנו מחלוקת בראשונים האם פוסקים כרבי אליעזר בן עזריה, שסוף זמן אכילת מצת האפיקומן בחצות, או כרבי עקיבא, עד עלות השחר – ראה בדברי הביאור הלכה (5) ד"ה ויהא) ובהגדש"פ הלכה ממקורה (11).
בשו"ע (5) סע' א) נפסק: "ויהא זהיר לאכלו קודם חצות". מדבריו עולה שפסק להחמיר, אולם מזה שדיבר על "זהירות" בלבד נראה שהכריע כדעת הרא"ש, שמעיקר הדין הזמן הוא עד עלות השחר, אלא שמדרבנן יש לאכול עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העברה [כמבואר בביאור הגר"א שם].
ולכן לכתחילה יש לסיים את האפיקומן עד חצות, אך אם לא אכל עד חצות, יאכלנו אחר כך, כפי שפסקו המשנה ברורה (שם, ס"ק ו) והחזון עובדיה (8) אות ו).
חידושו של האבני נזר
ו. פעמים רבות חצות מתקרב ונמצאים בבעיה: אם יאכלו את הסעודה, לא יספיקו לאכול את האפיקומן לפני חצות, ואם יאכלו כעת את האפיקומן, לא יוכלו להמשיך לאכול, שהרי אין לאכול אחר האפיקומן, כפי שיבואר להלן.
האבני נזר (4) הציע פתרון מקורי לבעיה זו, המבוסס על ההנחה, שהאיסור לאכול אחר האפיקומן נובע מהצורך שטעם האפיקומן יהיה בפיו בזמן שבו מסתיימת מצוַת האפיקומן, ואין איסור האכילה קיים לאחר שהסתיים זמן אכילת האפיקומן. לפי זה, לדעת רבי אלעזר בן עזריה, אמנם יש לסיים את האפיקומן עד חצות, אך מיד לאחר חצות ניתן להמשיך בסעודה. מאידך, לפי רבי עקיבא אמנם אין לאכול אחר האפיקומן כל הלילה, אך את האפיקומן עצמו ניתן לאכול במשך כל הלילה.
לכן, כשמתקרב חצות, יש לקחת כזית מצה ולעשות תנאי: אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, יהיה כזית זה לשם אפיקומן, ואם הלכה כרבי עקיבא, הרי שאין זה אפיקומן אלא אכילה סתמית של מצה. לאחר מכן יש לאכול את הכזית בהסבה ולהמתין עד אחר חצות בלא לאכול. לאחר חצות אפשר לאכול את הסעודה ממה נפשך: לרבי אלעזר בן עזריה האיסור לאכול כבר פג, שכן זמן אכילת האפיקומן הסתיים, ואילו לרבי עקיבא האיסור עדיין לא חל, שכן האפיקומן טרם נאכל. בסיום הסעודה יש לאכול שוב כזית מצה לשם אפיקומן, שמא ההלכה היא כרבי עקיבא.
בשיעורי עולמות [שיעור מ"ט] הרחבנו את היריעה הכללית בענין עשיית "תנאי" במצוות, ובאופן מיוחד בבירור ה"תנאי" הנ"ל שהציע האבני נזר בענין אכילת האפיקומן.
וראה בדברי הגדש"פ הלכה ממקורה (11) שאף שהיו כאלו שפקפקו בחידושו של האבני נזר, מכל מקום היו גדולים רבים שקיבלו את דבריו באהדה רבה, מהם הגרי"ז מבריסק (מובא בהגדה מבית לוי, עמ' רי), שאמר "נאה הדבר למי שאמרו", והגרצ"פ פראנק (מקראי קודש , פסח ח"ב סימן נו), וכן נראה מדברי הרוגאצ'ובר (צפנת פענח, שמות יג, יד).
ולכן, למעשה ראוי לסיים את האפיקומן קודם חצות [כלשון השו"ע והמשנ"ב], אך מי שאינו מסיים [ובמיוחד כשעושה זאת כדי שההגדה תיאמר כהלכתה] ועושה תנאי כדברי האבני נזר – יש לו על מי שיסמוך [האבני נזר והגרי"ז].
• • •
- שכח ולא אכל "אפיקומן" ונזכר לאחר ברכת המזון, כיצד ינהג למעשה – יעו' בשו"ע (5) סי' תעז סע' ב) ומשנ"ב (שם).
- אכל כזית אפיקומן ותוך כדי דיבור נמלך ורוצה להמשיך בסעודתו – בספר הליכות שלמה (7) מובא בשם הגרש"ז אויערבך שהסתפק האם מועילה חזרתו מהכוונה למצות "אפיקומן".
סיכום מתומצת – הגדה של פסח הלכה ממקורה (12).
אפיקומן
חלק ב – אכילתו "על השובע" והאיסור לאכול אחריו
אכילת האפיקומן על השובע
א. במסכת פסחים (15) ע, א) מבואר שקרבן הפסח צריך להיאכל על השובע, דהיינו, לאחר שאכל מאכלים אחרים.
ונחלקו רבותינו הראשונים בטעם ההלכה שקרבן פסח נאכל "על השובע", ונפקא מינא האם דין "על השובע" שייך באכילת מצת ה"אפיקומן".
- הרשב"ם (1) קיט, ב ד"ה כגון) ביאר שאכילת הפסח צריכה להיות אכילה של כבוד וחשיבות, כדרך שהמלכים אוכלים, ולא אכילה מתוך רעב. דין זה אינו נוגע לפסח בלבד אלא לכל הקרבנות הנאכלים, כפי שנלמד מהפסוק "קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה" (במדבר יח, ח), כלומר "לגדוּלה" (חולין קלב, ב).
- ואילו תוספות (2) ד"ה מפטירין) ביארו בשם הירושלמי, שדין זה הוא גזרה מדרבנן, שאם יאכל האדם את הפסח כשהוא רעב, יש חשש שמתוך להיטותו לאכול את הבשר שסביב העצמות יבוא לידי שבירת עצם ויעבור על האיסור (שמות יב, מו) "ועצם לא תשברו בו" [וראה בספר הררי קדם (20) במש"כ בביאור יסוד מחלוקת התוספות והרשב"ם].
על כל פנים, לפי שני הנימוקים, דין זה לכאורה נוגע רק לפסח ולא למצה ולמרור הנאכלים עמו, שכן דין "למשחה" לא נאמר בהם, ושבירת עצם אינה שייכת בהם. וכך מפורש במכילתא (בא, פרשה ו) "הפסח נאכל אכילת שֹבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שֹבע".
ונראה כי השאלה האם דין 'על השובע' שייך לאפיקומן, תלויה במחלוקת הראשונים במהות אכילת האפיקומן שנתבארה בחלק א' של השיעור לעיל. לשיטת רש"י והרשב"ם שאכילת האפיקומן היא קיום חובת מצות אכילת מצה, אין חובה לאוכלו דווקא על השובע. אולם אם האפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח, כדעת הרא"ש, מסתבר שיש לאוכלו על השובע, בדומה לקרבן הפסח, וכמפורש בדברי הרא"ש (1) סימן לד) והשו"ע (5) תעז סע' א), שהאפיקומן נאכל "זכר לפסח הנאכל על השובע".
סיכום השיטות בהרחבה – בדברי הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (18)-(19), והגדש"פ הלכה ממקורה (21).
הגדרת אכילה "על השובע" ו"אכילה גסה", בקרבן פסח ובמצת "אפיקומן"
ב. כאמור, מצד אחד יש לאכול את הפסח ואת האפיקומן על השובע, אך מאידך מבואר בדברי הגמרא בנזיר (15) שעל האוכל קרבן פסח "לשום אכילה גסה" נאמר "ופושעים יכשלו בם".
נמצא שיש לאכול את הפסח והאפיקומן על השובע, אולם אין לאוכלם אכילה גסה. ויש לברר מהו הגבול בין השניים.
וביארו התוספות בנזיר (ד"ה פסח) בשם רבנו תם את הדרגות השונות שיש באכילה: "דתרי ענייני אכילות גסות יש, וההוא [דיומא] כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו, והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון".
ובהגדש"פ הלכה ממקורה (21) סיכם את הדברים בבהירות: ישנם ארבעה מצבים של אכילה.
- רעב. 2. לא רעב, אך מתאווה קצת לאכול. 3. לא מתאווה לאכול, אך אינו קץ באכילה. 4. קץ באכילתו.
במצב 4 האכילה אינה מוגדרת כאכילה והאדם אינו יוצא ידי חובה; במצבים 1 ו-3 האדם מקיים את המצווה, אך אין זו מצווה מן המובחר; ואילו במצב 2 האדם מקיים מצווה מן המובחר.
נמצא שיש לאכול את הפסח ואת האפיקומן במצב שבו האדם אינו ממש רעב אולם הוא עדיין מתאווה קצת לאכול.
וכך כתב המשנה ברורה (5) סי' תעו ס"ק ו) שיש לאכול את האפיקומן באופן שיש לאדם קצת תאווה לאכול; אם אינו רעב, אין זו מצווה מן המובחר; ואם נפשו קצה באכילה מרוב שובע, אף שדוחק עצמו לאכול – אינו יוצא ידי חובה.
אכילה לאחר קרבן פסח ולאחר אכילת מצת האפיקומן
ג. בדברי המשנה (1) נאמר "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולשיטת שמואל ורבי יוחנן הכוונה היא, שלאחר אכילת הפסח אין לאכול מיני מתיקה וכדומה לקינוח, מחמת הצורך שטעמו של קרבן הפסח יישאר בפה.
ברם, בגמרא לא מפורש מהו בדיוק הענין בכך, והאם יש חשיבות בעצם העובדה שהאדם מרגיש את טעם הקרבן, או שהרגשת הטעם היא רק סימן למשהו אחר. בדברי הראשונים נאמרו טעמים שונים בביאור דין זה.
- רשב"ם (1) ד"ה כגון ארדילאי), תוספות (2) קכ, א ד"ה מפטירין) – נקטו שמטרת האיסור היא שהפסח ייאכל על השובע. וביאר הרמב"ן במלחמות (15) שאילו היה מותר לאכול לאחר קרבן הפסח, אנשים היו עלולים לאכול את רוב הסעודה לאחר הקרבן, וכך הקרבן לא היה נאכל על השובע. משום כך אסרו חכמים לאכול כל דבר לאחר הפסח, וכך הפסח נאכל לעולם בסוף הסעודה, על השובע.
- בעל המאור (15) – בזמן המקדש הייתה צפיפות רבה במקום אכילת הפסח, ולכן עם תום האכילה היו צריכים ללכת לומר את ההלל במקום אחר. במצב זה היה חשש שאנשים ישכחו לומר את ההלל, ומשום כך תיקנו חכמים שטעם הפסח יישאר בפיהם, כדי שהדבר יזכיר להם לקרוא את ההלל. תקנה זו נשארה גם לאחר החורבן, זכר למקדש.
- מדברי הרמב"ם (3) פ"ח ה"ט) נראה שהמטרה היא בעצם הדבר שהאדם יישאר עם טעם הפסח בפיו [ולא שהטעם נועד רק להזכיר לו דברים אחרים, כדברי הראשונים דלעיל]. וכן נראה מדברי התוספות (2) קכ, א ד"ה מפטירין, בסופו).
ומעתה יש לדון האם הטעמים הנ"ל שייכים גם באכילת מצת ה"אפיקומן".
בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1)קיט, ב)-(2) קכ, א) נחלקו בדעת שמואל בשאלה זו. לפי הלשון הראשונה, כשם שאין לאכול אחר קרבן פסח, כך אין לאכול לאחר המצה הנאכלת לזכרו – "אין מפטירין אחר מצה אפיקומן"; ואילו לפי הלשון השנייה, האיסור נוגע רק לקרבן פסח, ולא למצה הנאכלת זכר לקרבן – "מפטירין אחר המצה אפיקומן".
להלכה פסק השולחן ערוך (16) סי' תעח סע א), ש"אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר". וכתב המשנה ברורה (16) תעח ס"ק א) "ובדיעבד אם אכל אחריו שום דבר, יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן" [ועי"ש בשער הציון ס"ק ב].
שתיה אחר האפיקומן
ד. בגמרא נזכר איסור אכילה לאחר ה"אפיקומן", וצ"ב האם גם שתיה נאסרה, ואלו משקאות נכללו – רק יין ומשקאות משכרים או כל סוגי המשקה [שתיית מיצים טבעיים, משקאות קלים, תה או קפה לאחר ליל הסדר, כדלקמן].
הרא"ש (15) והטור (15) למדו מדברי ה"ר יוסף טוב עלם "שאסור לשתות לאחר ארבע כוסות". וכתב בהגהות אשרי (שם) שהר"י טוב עלם אסר לשתות אפילו מים [כדבריו: "קימעא לשתות מים יכנס אם חולה הוא או איסטניס"].
אמנם לדעת הרי"ף המובא בטור (15) שתיית יין אסורה אך שתיית מים מותרת.
והרא"ש (15) כתב: "ומנהג פשוט שלא לשתות יין, ופי' הר"ם טעם למנהג, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, אבל כוס רביעית התירו, שיש לו סמך מן הפסוק כנגד ולקחתי אתכם".
להלכה: כתב הבית יוסף (15), שהעולם נוהג כדעת הרי"ף, שאין לשתות יין אפילו לאחר הכוס הרביעית, אבל מותר לשתות מים. לדבריו, יש לאסור גם שתיית משקים אחרים, ורק מים יש להתיר. וכך פסק בשולחן ערוך (16) סי' תפא סע' א) "אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים", והרמ"א הוסיף: "וכל המשקין דינן כיין".
ולמעשה פסק המשנה ברורה (16) סי' תפא ס"ק א) שלכתחילה יש לאסור שתיית כל משקה המבטל את טעם המצה, גם אם אינו משכר ואינו חמר מדינה. אמנם, ניתן בכל זאת להתיר את שתייתם של משקים שטעמם חלש ואינם מבטלים את טעם המצה, כמו תה ("טייא") או משקה תפוחים ("עפל טראנק"). ובמקום צורך גדול ניתן לסמוך על הטעם השני ולהתיר לשתות כל משקה שאינו משכר. ובחזון עובדיה (17) כתב להתיר לכתחילה שתיית כל משקה שאינו משכר, כגון קפה, תה או מיץ פירות [אף אם הם חזקים], במיוחד לאחר חצות ולאחר שגמר את ההלל, ובפרט שעל ידי כך יוכל להישאר ער יותר זמן ולספר ביציאת מצרים. סיכום – פסקי תשובות (21) סימן תפא).
- שטיפת פה, צחצוח שיניים ועישון לאחר אכילת ה"אפיקומן" – בשו"ת באהלה של תורה (18)-(19), והגדש"פ הלכה ממקורה (22) בהערה 185, דנו בשאלה זו ע"פ שיטות הפוסקים שנתבארו לעיל, ומסקנתם להקל במקום צורך.
- לעיסת מסטיק להסרת טעם רע בפה – דברי רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (17).
- התעורר לפני עלות השחר, האם רשאי לאכול או לשתות – יעו' בשו"ע (16) סי' תעח סע' ב) ובפסקי תשובות (19). ובמש"כ בספר הליכות שלמה (17) להתיר לרופא שערך "סדר" כדין, וצריך לעבוד במשך הלילה לאכול לאחר חצות.
- • •
טעם מצות אכילת אפיקומן בסוף הסעודה בליל הסדר באגדה ודרוש
ה. ראה בדברי הרמח"ל במאמר החכמה (24); בדברי הראי"ה קוק (24) ובהגדה של פסח "להבין" (25).
וראה בדברי מו"ר הגר"ד כהן [ראש ישיבת חברון] במה שביאר על פי הרמח"ל את התשובה לשאלת הבן החכם "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". וראה ביאורים נוספים באוצר מפרשי ההגדה (24).
[*] שיעור זה נערך על פי הספר 'הגדה של פסח – הלכה ממקורה', מאת רבי יוסף צבי רימון, רב קהילת אלון שבות דרום, ראש בתי המדרש ורב המרכז האקדמי לב וראש מרכז הלכה והוראה – ונמסר בערב לימוד מיוחד שנערך ברעננה, כ"א אדר ב' תשע"ו.
