תקיעות כהלכה ובהידור[*]

 

מנין התקיעות מהתורה ותקנות חז"ל

א. בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (2) נלמד מהפסוקים בפרשת הציווי על ראש השנה ועל היובל, שמהתורה צריך להריע בראש השנה שלוש "תרועות", שבכל אחת תוקעים תקיעה לפניה ולאחריה – ובסך הכל תשע תקיעות.

• מנין הקולות שקבעו חכמים – במשנה (2) מפורש כי "שיעור תרועה כשלש יבבות", והקשו בגמרא (2) לג, ב) סתירה מדברי הברייתא שבה נאמר "שיעור תרועה כשלשה שברים". וביאר אביי שנחלקו התנאים מהי ה"תרועה" האמורה בתורה – "יבבה" [כפי שמתרגם אונקלוס, וכאמור על אם סיסרא] כחולה הגונח, והיינו הקול הנקרא "שברים". או שה"תרועה" היא "יללה" כאדם "הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה", והיינו הקול הנקרא "תרועה".

בהמשך הסוגיא (3) לד, א) מבואר שרבי אבהו הסתפק בספק שלישי, האם הגניחות והיללות כאחת הן ה"תרועה", שכן דרך הדואג להֵאנח תחילה ואחר כך ליילל – והיינו הסדר הנקרא "שברים תרועה".

כדי לצאת ידי חובה מכל הספקות הנ"ל מהי ה"התרועה" האמורה בתורה, תיקן רבי אבהו לתקוע ג' פעמים תשר"ת, תש"ת ותר"ת – ובסך הכל שלושים תקיעות.

ונחלקו הראשונים, האם רבי אבהו כינס את המנהגים או קבע הלכה כתוצאה מהספק.

הבית יוסף (4) הביא את השאלה שנשאל רב האי גאון "וכי עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר", ובתשובתו מבואר כי רבי אבהו כינס את כל המנהגים שהיו לאורך השנים במקומות השונים.

אולם הבית יוסף כתב (4) כי מדברי הרמב"ם משמע שאינו סובר כן, ובאמת ברבות השנים התעורר ספק בעיקר הדין, מהי התרועה האמורה בתורה, ורבי אבהו הכריע להלכה כיצד יש לנהוג מספק.

• תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד – עוד מצינו בדברי חז"ל שתוקעים קודם תפילת מוסף – "תקיעות דמיושב", ולאחר מכן על סדר הברכות במוסף – "תקיעות דמעומד", וכמבואר בדברי הגמרא (3) טז, א-ב) "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן" [בענין "לערבב את השטן" ראה להלן בסוף השיעור] וצ"ע האם יש הבדל בדיני התקיעות בין תקיעות ד"מיושב" לתקיעות ד"מעומד".
• מנהג מאה קולות – התוספות (2) ד"ה שיעור) הביאו את דברי הערוך, שנהגו לתקוע בשופר בראש השנה בסך הכל מאה קולות "כנגד מאה פעיות דפעתא אמיה דסיסרא" [גם ענין זה יבואר להלן בסוף השיעור]. ואכן כך המנהג כיום ברוב הקהילות, ואף מי שאינם תוקעים בשופר בשמונה עשרה בלחש, משלימים לאחר התפילה למנין מאה קולות.

 

שיעור אורך התקיעות – שיטות הראשונים

ב. בדברי המשנה (2) מפורש "שיעור תרועה כשלוש יבבות", ובגמרא מפורש כי "שיעור תקיעה כתרועה".

נמצא לפי זה כי שיעור התקיעה תלוי בסוג התרועה, והיינו שבסדר תשר"ת צריך להאריך בתקיעה כנגד שברים ותרועה, ובתש"ת שיעור אורך התקיעה כנגד ג' שברים, ובתר"ת שיעור אורך התקיעה כנגד התרועה.

והנה את דברי המשנה (2) "שיעור תרועה כשלוש יבבות", פירש רש"י: "שלוש קולות בעלמא כל שהוא". כלומר, כל תרועה היא בשיעור ג' כוחות. ועוד פירש רש"י "שברים ארוכים מיבבות".

אולם התוספות (לג, ב ד"ה שיעור) כתבו בשם ריב"א וריב"ם שכל "יבבא" היא "שלוש כוחות של כל שהוא, נמצאת תרועה [לשיטתם] תשע כחות".

לשיטתו של רש"י ש"תרועה" היא ג' כוחות, כתבו התוספות כי "צריך להיזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא, דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות". כלומר, "שברים" לשיטת רש"י הם ג' קולות קצרים, שאורך כל אחד מהקולות פחות משיעור ג' כוחות. משום שאם יאריך ב"שבר" יותר מג' כוחות, הקול יצא מכלל "שבר" ונעשה תקיעה, שכן לשיטת רש"י "שיעור תקיעה כתרועה" היינו ג' כוחות, ולכן אין להאריך בשבר יותר מהתקיעה. וכן נקט הריטב"א (5).

אבל לדעת ריב"א וריב"ם שתרועה היא ט' כוחות, כתבו התוספות כי "אין לחוש אם מאריך קצת בשבר".

 

ג. שיעור ודיני תקיעה למעשה

• אורך התקיעות – השיעור המינימלי של אורך התקיעה בתש"ת תר"ת ותשר"ת, הוא כנגד השברים והתרועה באותו סדר, ותלוי במחלוקת הראשונים מהו שיעור כל שבר כנ"ל, ובשיעור התרועה שיבואר להלן.

אורך התקיעה בתשר"ת, כתב השו"ע  (6) סע' ג) "וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה".

ולמעשה, מבואר במשנה ברורה (7) ס"ק יג-יד) כי האורך המינימלי של תקיעה בתשר"ת הוא י"ח כוחות וקצת יותר,  ובקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (12) הוסיף כי צריך להאריך כדי כ"א כוחות, יעו"ש בטעמו.

אמנם וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד כתב בשער הציון (6) ס"ק ד) שאם האריך בתקיעה דתשר"ת ותש"ת רק כשיעור ט' כוחות, יצא ידי חובה. ובפסקי תשובה (9) סע' ד) כתב: "ויש אומרים שבתש"ת יוצא בדיעבד בתקיעה כשיעור של ו' כוחות, ובתר"ת אם עשה תקיעה של ג' כוחות יצא ידי חובתו. אבל אם אורך התקיעה פחות משיעורים הללו אינו יוצא אף בדיעבד, וחוזר ותוקע אותה התקיעה".

עוד כתב בפסקי תשובה: "ודע כי אף אם האריך הרבה מאד בתרועה, שהרי אין בזה כל מניעה, אינו צריך להאריך גם בתקיעות שלפניה ואחריה, אלא תמיד מחשבים את התקיעה שלפניה ואחריה כפי משך זמן הקולות שחייבים מדינא, והוא בשברים קצת יותר מט' כוחות ובתרועה ט' כוחות ותו לא. אם כי יש המדקדקים על פי כמה מגדולי הפוסקים, שהתקיעות יהיו לפי משך זמן השברים והתרועה שתקע", וסיים: "ונכון להחמיר ולנהוג כך עכ"פ בתקיעות דמיושב שהם מדאורייתא".

• נשתנה הקול באמצע התקיעה – כתב הריטב"א (5) "התקיעה קול פשוט בלא שבירה, וכשעושים תקיעה ומשברים אותה בסופה, אינו יפה, שהרי אותו קול שעושים בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה, והוי ליה שבר באפי נפשיה, והוי הפסקה". ובקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (12), כתב על פי דברי הריטב"א, וכן על פי מה שכתב הרמב"ן (4) שהתקיעה היא "קול פשוט סופו כתחילתו", שיש להקפיד מאד שהתקיעה תהיה כל הזמן בקול אחד בשווה, ושלא יהיה בה שום שינוי, וכך נהג מהרי"ל דיסקין שהיה בוחן בעלי תוקע שיודעים לתקוע רק באופן זה.

אולם בספר הליכות שלמה הובא בשם הגרש"ז אויערבך (8) שאם "נשתנה הקול באמצע מקול עב לקול דק, או מקול צלול לקול צרוד וכדומה, הרי זו תקיעה כשרה לכתחילה, לפי שכל הקולות כשרים בשופר", והנהגת המהרי"ל דיסקין אינה אלא "הידור וחומרא בעלמא" [אולם הגרש"ז הקשה: "אך צ"ע לפי זה במה שמצוי ביותר בתקיעת השברים, שאין הפסק גמור בין שבר לשבר, אלא עדיין נשמע קול כלשהו ביניהם, דלפי דברינו יש לחוש דהוי ליה כתקיעה, וצ"ע"].

• תקע ולא עלה הקול יפה אלא בפעם השניה – בספר הליכות שלמה (8) כתב שהקול הראשון אינו מהווה הפסק "דכיוון דסוף סוף הרי הוא מתעסק עתה לתקוע תקיעה כשרה, אין זה נחשב להפסק המקלקל את הסדר". ברם בפסקי תשובה (9) הערה 22) כתב כי "נפיחת אויר זאת הרי הוא הפסק, ואם הוא יותר משיעור כדי נשימה, אף שלא נשם ממש, אלא היה ברתף אחד, מכל מקום נפסל הקול".
• חובת שמיעת התקיעה מתחילה ועד סוף – בקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (11) דקדק מדברי הדרכי משה שיש להקפיד לשמוע את קול התקיעה עד סופה, ולכן יש להיזהר מאד להתחיל באמירת ה"יהי רצון" הנאמר לאחר התקיעות, רק לאחר שהסתיימה כל התקיעה [וכתב שלמעשה ראוי שלא לומר כלל את ה"יהי רצון" הנ"ל, יעו"ש בדבריו].

 

ד. שיעור ודיני שברים למעשה

• שיעור אורך ה"שברים" – בשו"ע (6) סע' ג) הביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל האם מותר להאריך בשבר יותר מג' כוחות, וכתב הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (8) כי מנהג הספרדים כ"יש אומרים בתרא", שרשאי להאריך בשברים יותר מג' כוחות. וכן מנהג האשכנזים כהכרעת הרמ"א "דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדי". ועי"ש במשנה ברורה (6) ס"ק ט) השיעור המדוייק עד כמה אין להאריך. סיכום – פסקי תשובה (9) סע' ג).
• האם מותר לתקוע ד' שברים – כתב השו"ע (6) סע' ג) "אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש". וכתב המשנ"ב (6) ס"ק יא) "יש פוסקים שמחמירים בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה שלא לעשות יותר מן ג' שברים".
• חילוקי המנהגים בקול שברים [טו-או, או-טו, טו-או-טו] – בקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (13) הביא את המקור למנהג הרווח, שה"שבר" הוא קול פשוט [טו-או], מדברי הריטב"א (5) ומשיטת התוספות (2) שכתבו שאין להאריך בשבר כדי לא יֵראה כתקיעה, ואילו תוקעים בקול שבור [טו-או-טו] בניגון שאינו דומה לקול פשוט, הלוא גם אם יאריך אין זה נעשה כתקיעה. ומאידך, הביא את מנהג בני רוסיה וליטא [וכפי הנראה כן נהגו גם בבית מדרשו של הגר"א] לתקוע "שבר" בקול שבור [טו-או-טו], שתקיעה זו נועדה לצאת ידי חובת כל השיטות במחלוקת הראשונים מהו ארוך השבר [אם צריך פחות מב' כוחות או אדרבה, צריך דווקא ג' כוחות], יעו"ש בדבריו. ואילו הגר"ח מבריסק נהג לתקוע בקול שבור [או-טו] מחשש שמא שאם יוסיף עוד קול "טו" לאחר מכן, הרי זה "מריע מתוך שבר".

 

ה. שיעור ודיני תרועה למעשה

• שיעור אורך ה"תרועה" – כתב השו"ע (6) סע' ג) "וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה". ובפסקי תשובה (9) הערה 18) הביא כי האדמו"ר בעל התניא ומהר"ש ומוהרש"ב "היו מאריכים מאד בתרועה, בין מ"ה לע"ב יבבות".
• המנהג להשמיע תרועה בקול "המתרעש" – דהיינו קול אחד ממושך "המתרעש" כקול רועד, הוא מנהג תימן [ונקרא "תרועה תימנית"], בקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (15) הביא את המקור לתרועה באופן זה מהירושלמי ומדברי הגאונים, ועדות שכך נהגו להריע בבית מדרשו של החתם סופר.

אמנם המנהג הפשוט הוא להריע בקולות קצרים [טו-טו-טו], וכל מי שמסורת בידו מאבותיו להריע כך, לא ישנה.

 

אופן עשיית "שברים-תרועה"

ו. בענין "שברים-תרועה" שבסדר תשר"ת, נחלקו הראשונים האם צריך להפסיק בין השברים לתרועה.

הרמב"ן (4) והמרדכי (4) הביאו את שיטת רבנו תם "דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי", ולכן צריך לתקוע את ה"שברים" ואת ה"תרועה" בהפסק ביניהם, והיינו שיתקע אותם בשתי נשימות נפרדות [ובמשנה ברורה (7) ס"ק יז) הביא את דברי הבית יוסף והב"ח, שבדיעבד, גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא].

אולם הרמב"ן דחה את דבריו, וכתב שמאחר ותוקעים "שברים-תרועה" בגלל הספק שמא שניהם ביחד זו ה"תרועה" של התורה, נמצא שזו "תרועה" אחת, ולכן חובה לעשותה בנשימה אחת, ואם תקע בשתי נשימות לא יצא ידי חובה [וכן הביא המשנ"ב (7) ס"ק טז) בשם "רוב הפוסקים", כי לדעה זו, החובה לתקוע בנשימה אחת לעיכובא אפילו בדיעבד].

ובתרומת הדשן (5) סימן קמב) כתב שכדי לצאת ידי חובה לכל השיטות, יש לתקוע ב"תקיעות דמיושב" בנשימה אחת, ו"בתקיעות דמעומד" בשתי נשימות.

• להלכה –הביא מרן השו"ע (7) סע' ד) את שתי הדעות, וכתב כי "ירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות. והרמ"א כתב, כי "המנהג פשוט לעשות הכל בשתי נשימות". וכתב המשנה ברורה (7) ס"ק כ) כי אפילו לפי מנהגינו, אם עשה בנשימה אחת, יצא" [עי' בשער הציון ס"ק יט) הטעם].

מכל מקום, גם לדעת הסוברים שצריך לתקוע בנשימה אחת, כתב המשנה ברורה (7) ס"ק יח) "לא יתקע שברים-תרועה בכח אחד בלתי שום הפסק, דבכהאי גוונא לא מיקרי נשימה אחת, אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים".

אולם החזון איש (8) חלק על קביעה זו, וסבר שאם מפסיק מעט אפילו פחות מכדי נשימה, זהו הפירוש של ב' נשימות שכתב השו"ע שלא יפסיק יותר מכדי נשימה. ולכן לדעתו לתקוע "בנשימה אחת" הכוונה בכח אחד ממש, ואין לו להפסיק כלל, והיינו "להריע מתוך השבר" ממש. וכדבריו נהגו בבית מדרשו, שבתשר"ת דמיושב הריעו מתוך השבר ממש, ובמעומד הפסיקו מעט פחות מכדי נשימה.

סיכום למעשה – קונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (14)-(15) ובפסקי תשובות (10).

 

תקיעות כהלכה ובהידור

ז. בקונטרס תקיעות כהלכה ובהידור (10) ביאר את הטעם להחמיר בהידורים בדיני התקיעות בפרט בזמנינו, ועי"ש בדבריו (13) שרבים נוהגים לאחר התפילה לתקוע עוד תקיעות כדי לצאת ידי חובת כל השיטות, ובפרט מי ששמע קול תקיעות שלא כפי שנהגו אבותיו, אף שאין זה חיוב, מ"מ ראוי להדר ולשמוע התקיעות כפי מסורת אבותיו.

• • •
• ביאור דברי חז"ל לתקוע בראש השנה כדי "לערבב את השטן" – ראה בספר שפתי חיים (16)-(17).
• ביאור דברי הערוך לתקוע מאה קולות כנגד מאה קולות ש"פעתה אמו של סיסרא" – אז ישיר (17).

"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (תהלים פט, טז).

[*] השיעור נערך על פי קונטרס "תקיעות כהלכה ובהידור" מאת הגר"מ שטרנבוך, שנדפס בספר מועדים וזמנים, ולאחר מכן בקובץ תשובות והנהגות על ראש השנה. וכן על פי הספר "בקול שופר", מאת רבי מנחם אביטן, ירושלים תשס"ד.

כדי "להתמצא" בנושאים הרבים והמורכבים בשיעור זה, מומלץ לעיין תחילה במבוא לספר "בקול שופר" (1) המוצג בפתיחת השיעור.