א. כידוע אדם צריך למסור נפשו על ג' עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכפי שפסק הרמב"ם להלכה (1). [ומקורו בגמרא בסנהדרין (עא, ד) מהפסוק "ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" ודרשו חז"ל בכל נפשך – ואפילו נוטל את נפשך"]. ומבואר שדין מסירות נפש להריגה שלא לעבור על ג' עבירות אלו הינו ממצוות קידוש השם. ואכן בניו של עם ישראל מסרו נפשם לאורך כל הדורות על מצוה זו, ונהרגו ונטבחו על קידוש השם בכדי לא להמיר את דתם. אכן, לעיתים היו יהודים שלא עמדו ביסורים הרבים ונאלצו באונס להמיר את דתם רח"ל.

שאלות מבהילות ומרטיטות נשאלו בצוקי עיתים אלו: אדם אשר ידע בנפשו כי לא יוכל לסבול את יסורי האנס, וקרוב לוודאי שבסוף "ישבר" ויאלץ להמיר דתו בעל כרחו, האם עליו להרוג עצמו במו ידיו, קודם יבוא למצב שיוכרח להמיר דתו ולעבור על אחת מג' עבירות חמורות שדינם יהרג ואל יעבור.

במילים אחרות: האם בכלל חיוב "קידוש השם" לא רק למסור נפש שיהרגוהו בכדי לא לעבור, אלא גם להרוג עצמו בכדי להימנע מג' עבירות. אך מאידך, הרי איסור חמור לאבד עצמו לדעת, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "אך את דמכם לנפשותכם אדרוש" (2) – ואם אינו מחוייב למסור נפש באיבוד עצמו לדעת, איסור חמור הוא.

ושאלה נוספת, אם נאמר שיכול ואף חייב להרוג עצמו, האם כמו כן רשאי או מצווה להרוג את בניו או כל אדם אחר בכדי שלא ימירו דתם באונס.

בשאלות אלו, דן הרב אפרים אושרי, שהיה רב בגטו קובנה, ליטא, בימי השואה, בספרו שו"ת ממעמקים (1).

ב. משא ומתן בענין זה מצאנו בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (3) שהביאו מחלוקת בין רבותינו הראשונים, האם בשעת גזירה או מחמת יסורים מותר לאבד עצמו לדעת. וכן נחלקו האם מותר להרוג תינוקות בשעת השמד כדי שלא יעברו על דת. ומחלוקות אלו הובאו בבית יוסף (3).

המתירים סמכו יתדותם על שאול המלך בחיר ה' שהרג עצמו כדי שלא יפול לידי הפלשתים, ולמדו מכך "שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו", ואף למדו מכך "ששוחטין התינוק בשעת הגזירה". בעוד שלדעת האוסרים "שאול שלא ברשות חכמים עשה". והובא שם מעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד מחשש שיעבירום על דת, ורב אחר שהיה עמו כעס עליו ביותר וקראו "רוצח" ואמר לו, אם כדברי יהרג הרב השוחט במיתה משונה, וכן היה, ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא היה שוחט התינוקות, היו ניצולים.

ומשמע מדברי בעלי התוספות והבית יוסף שנטו לפסוק שאסור להרוג עצמו בכדי להינצל מאונס המרת דת, וכל שכן שאין להרוג בניו או אחרים בשביל זה. אך מנגד, הריטב"א (4) מביא את הדעות המתירים להרוג עצמו ואף אחרים בכדי להינצל מהמרת דת, ומשמע לכאורה שכן דעתו, מסיום דבריו שכתב: "וכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה". ומסופר על רבינו יום טוב מיוני, מגדולי בעלי התוספות, שבזמן השמד כולם שחטו עצמם או איש את חברו. ורבינו יום טוב עצמו שחט ששים אנשים, ואחר כך שחט עצמו על קידוש השם.  ולמעשה משמע כן גם בדברי הפייטן (רבנו קלונימוס הקטן, אף הוא מרבותינו הראשונים) בקינות על תשעה באב: "פונה האב בבכי ויללה, עצמו על חרבו לדקור ולהפילה".

[ולדעת האוסרים, יעו' בפירוש הרד"ק על ספר שמואל (3) שביאר כי לשאול היה ידוע בוודאות שימות, משא"כ לאדם שעדיין יש ספק שאולי ינצל, אסור לפגוע בעצמו וכל שכן באחרים [ותירוץ זה מובא בהגהות והערות לטור (3) בשם שיירי כנסת הגדולה]. ועוד תירץ, שהותר לו כדי שלא יתעללו בו פלישתים. וכוונת תירוצו יעו' להלן [אות ז] בביאור דברי  שו"ת מאזנים למשפט (9) שהיה זה ממשפט המלך מחשש חילול כבוד שמים. ובספר ים של שלמה (7) כתב תירוצים נוספים, עי' בדבריו, ובדברי הש"ך (5) ושו"ת בשמים רא"ש (5) במה שלמדו להלכה ממעשה שאול לענין המאבד עמו לדעת מחמת יראת היסורים].

ג. דברי הריטב"א נסבו על המסופר בגמרא בעבודה זרה (4) שבשעה שהוצא רבי חנינא בן תרדיון להורג, אמרו לו תלמידיו שיפתח את פיו ותכנס בו האש, ולא יתייסר עוד. השיב להם רבי חנינא "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". ומבואר, שרבי חנינא כנראה נקט שאסור לאדם להרוג עצמו כדי להינצל מיסורים.

ובתוספות (שם ד"ה ואל יחבל) הביאו מדברי הגמרא בגיטין (5) סימוכין להיתר להרוג עצמו בכדי לא להגיע לכפייה בהמרת דת, מהמעשה המסופר על ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו ונלקחו לרומי לקלון [ילדות לזנות וילדים למשכב זכור]. וכשהבינו מה יהיה בסופם, דרשו מהפסוק "מבשן השיב ממצולות ים" כי שומה עליהם לאבד עצמם לדעת ולקפוץ לים כדי לא לבוא למצב זה [ונחשב כ"עומדים לשמד"] ועל ידי זה יזכו לחיי עולם הבא. ומפורש כי מותר [ואף "מצוה" כלשון התוספות] להרוג עצמו במו ידיו על קידוש ה'.

ברם גם אם נלמד מהמעשה בגמרא בגיטין שיש היתר להרוג עצמו כדי לא ליפול לשמד, יש לדון האם כמו כן מותר להרוג אחרים "לשחוט את הנערים" כמובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, כדי להצילם מהמרת דת, שכן לכאורה לא מובן מהו החילוק בינו לאחרים – ואם התורה התירה איסור רציחת עצמו, מדוע שלא הותרה גם רציחת אחרים.

גם בתוספות בגיטין (5) הקשו מדוע איבדו הילדים וילדות עצמם לדעת, והלא מהמעשה עם רבי חנינא בן תרדיון רואים שאסור לעשות כן. ותירצו: "שהיו יראים מהיסורים. ועוד, דעל כרחך היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם". ומבוארת שיטת התוספות שהותר לאבד עצמו לדעת מפחד מיסורים, ולאו דווקא מחשש שמד.

[בהלכות אבלות (שו"ע יו"ד סי' שמה סע' ג) נפסק (5) "גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר", וכתב הש"ך "כשאול המלך, שהרג עצמו לפי שראה שהפלישתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". ובשו"ת בשמים ראש (5) למד משאול המלך שהרג עצמו, שכל מי שהרג עצמו מחמת יראה מיסורים [דוגמא לדבר, חולה סופני, לא עלינו] אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת. אמנם לא נתבאר בדבריהם שהדבר מותר לכתחילה, אלא רק לענין שאם שלח יד בנפשו, אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת, כדיניו מפורשים בשו"ע יו"ד סי' שנה, שנקבר מחוץ לגדר ואין מתאבלים עליו].

ואמנם חידוש זה שרשאי להרוג עצמו בידים אם מתיירא מיסורי הגויים, חידוש גדול הוא, ובוודאי לא יעלה על הדעת לומר שכמו כן יהיה מותר לאדם להרוג את חברו בכדי להצילו מיסורי הגויים, ובהכרח שיש לחלק בין הריגת עצמו להריגת אחרים, וצריך ביאור מהו גדר החילוק.

ד. בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים" (6), אשר נכתב לפני כ1930 שנה, בזמן חורבן הבית השני מסופר על היהודים המורדים ברומאים שהתבצרו ב"מצדה", ובראותם שכלתה עליהם הרעה ובעוד שעות ספורות יפלו לידי הרומאים, עמד מנהיגם אלעזר בן יאיר ועודדם להרוג את עצמם ואת נשותיהם ובניהם במו ידיהם, בכדי לא ליפול לידי אויביהם ולהיות נתונים למשיסה ולחרפה למשל ושנינה, ובדבריו [כפי שהביא יוסף בן מתתיהו] טען אליעזר כי "ככה ציוו עלינו חוקי תורתינו". ולבסוף, טבחו אנשי מצדה איש את בני משפחתו, ואחר כך איש את רעהו עד שהאחרון שרף את עצמו ואת כולם לבלתי ישאר שריד ופליט.

ובאמת, לא מצאנו שהביאו חכמי ישראל מעשה זה [אלא רק הביאו מעשה דומה של קפיצת ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון]. ומשמע לכאורה שאנשי מצדה לא עשו מעשיהם על פי ההלכה בטבחם איש את רעהו. שכן על כרחך גם לדעת המתירים להרוג עצמו מיראת היסורים, ודאי לא הותר להרוג אחרים.

אך כאמור, צריך להבין מהו יסוד החילוק בין הריגת עצמו להריגת אחרים.

ה. יתר על כן מצאנו בשו"ת שבות יעקב (7) האם מותר לבעל תשובה שיודע שעבר על עבירות שחייב בהן מיתת בית דין, להרוג עצמו במו ידיו, בכדי לכפר על מעשיו הרעים. והוא נשא ונתן בדבר, והעלה צדדים לכאן ולכאן, ונראה שדעתו יותר מכרעת שאין לעשות כן, אך מכל מקום אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת.

ומכל מכל משמע מדבריו שיש צד להתיר לאדם להרוג עצמו בכדי לכפר על חטאיו, ופשיטא הוא ואין צריך לפנים, שאין סלקא דעתך כלל שיהיה מותר להרוג את חברו לכפרת חטאיו [אפילו בציווי חברו] שלא על ידי בית דין סנהדרין קטנה, וצ"ע מה ההבדל בין ההורג עצמו להורג אחרים.

ולמעשה רבים הפוסקים הסוברים שלעולם אין להתיר לאדם להרוג עצמו ויהי מה, ואפילו בכדי להינצל מעבירת שמד, אלא רק יניח לגויים שיהרגוהו וידיו לא ישפכו דם. וכל שכן שאין לו להרוג אחרים בכדי להצילם משמד, וכמפורש בדברי המהרש"ל בספרו ים של שלמה (7).

*    *    *

ו. ונראה בביאור דעת המתירים לאדם להרוג עצמו מחשש שמד ויסורים, וביאור ההבדל בין הריגת עצמו להריגת אחרים.

בדברי הרמב"ם (2) מפורש שההורג עצמו נחשב ל"שופך דמים", אך אין לו דין רוצח ממש אשר נתחייב על זה מיתת בית דין ככל רוצח [וכמו שביאר המנחת חינוך (2) את דברי הרמב"ם למאי נפק"מ שהורג עצמו אינו חייב מיתת בית דין, והלא בלאו הכי כבר המית את עצמו [ואם לא הצליח להמית עצמו, פשיטא שלא חייב מיתה, שהרי גם רוצח גמור אינו מתחייב מיתה כל עוד לא המית את חברו]. ותירץ שנפק"מ אם שיבר כלים בזמן שהרג את עצמו, שאם נחשב כרוצח גמור ועבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, פטור מתשלומי הכלים [כלומר אין יורשיו משלמים מנכסיו], מדין "קם ליה מדרבה מיניה" ככל רוצח דעלמא]. ומבואר איפוא בדעת הרמב"ם, שההורג עצמו אינו עובר באיסור "לא תרצח" ממש, אלא רק על איסור הנלמד מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ויתכן שזהו מדין איסור חבלה בעצמו, אך עדיין אין זה איסור רציחה.

מאידך, מדברי הפסיקתא (8) משמע שיש איסור לא תרצח גם בהריגת עצמו, כדברי הפסיקתא "לא תרצח – לא תתרצח", דהיינו לא תרצח את עצמך. וכן פסק הבית מאיר (8) "דודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח".

ברם מפשטות לשון הפסיקתא לא משמע שיש איסור רציחה ברציחת עצמו, שהרי המשך הדברים שם "לא תרצח – לא תתרצח, לא תעשה הדם צורח עליך", ביארו המפרשים דהיינו "שלא תעשה הדם של חברו צורח עליך".

אלא על כרחך, כדעת הרמב"ם שההורג עצמו אינו נחשב כרוצח גמור.

ז. לפי זה, מאחר וההורג עצמו איסורו מדין "אך את דמכם לנפשותכם אדרוש", ולא משום רוצח, יתכן בהחלט שדווקא באיסור הריגת עצמו נאמרה הדרשה "אך" למעט שאינו מחויב בהריגת עצמו באופנים מסויימים: "יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל – אך, יכול כשאול המלך ת"ל – אך". כי היות ואין זה איסור "לא תרצח", התירתו התורה באופנים מסויימים ולא זולתם. מה שאין כן בהריגת אחרים, שודאי אסור משום רציחה, ואין כל היתר לרצוח אחרים, גם בשעת השמד, כי אין לכך כל מקור.

ואין איפוא כל מקור לדרוש שהתורה תתיר הריגת אחרים. וכן העלה בסוף דבריו רבי זלמן סורוצקין, אב"ד לוצק, בספרו מאזנים למשפט (9), ונקט כי "הבדל גדול יש בין החובל בעצמו לרוצח", עי"ש בכל דבריו. וכן מתבאר בדברי רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (8), שאין להביא ראיה מההיתר להרוג עצמו באופנים מסויימים מדרשת "אך", להתיר ח"ו הריגת תינוקות ונערים אחרים על ידו. ויינו, כי הריגת עצמו איסור משום "אך דמכם", אשר הותר בתנאים מסויימים, מה שאין כן הריגת אחרים שהוא איסור רציחה, אין להתיר בשום פנים ואופן.

ומאידך חכמי צרפת שהתירו הריגת נערים ותינוקות שלא יפלו לשמד, כנראה סברו שגם הריגת עצמו היא "רציחה" גמורה, ומאחר ונלמד מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – "אך" למעט "כחנניה מישאל ועזריה וכשאול המלך" כדברי חז"ל, הרי שמתבאר כי איסור רציחה הותר באופנים אלו להציל עצמו ואחרים משמד, ואין סברא לחלק בין הריגת עצמו לאחרים.

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג)