נושא הגיורים הינו מסועף ומורכב, ויש בו פרטים מרובים בסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים, אשר מקומם בסדר הטור והשלחן ערוך בחלק יורה דעה, סימנים רסח-רסט. בשיעור זה נתמקד בבעיות ההלכתיות הנפוצות בקבלת גרות, ובפרט בשנים האחרונות:
[א] כאשר הגר אינו מעוניין לקבל על עצמו את כל תרי"ג המצוות, או במקרה ש'סופו' מעיד על 'תחילתו', והיינו שלאחר הגרות אנו רואים שהגר מקיים אורח חיים הרחוק משמירת תורה ומצוות, והשאלה היא האם עובדה זו מוכיחה שכל קבלת המצוות שלו אינה תקפה על פי ההלכה, וממילא גיורו פסול ובטל מעיקרו.
[ב] גיור 'לשם אישות', דהיינו יהודי החי כבר עם בן או בת זוג נכריים, והנכרי מעוניין להתגייר כדי להיות נשוי עם בן זוגו כדת משה וישראל. השאלות הם, האם מותר לגיירם, והאם גרות זו חלה בדיעבד.
א. במסכת בכורות (1) תנו רבנן: "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד [אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, דהיינו חומרא מדרבנן] – אין מקבלים אותו". אך לא נתברר בדברי הגמרא האם בדיעבד חל הגיור. ולהלן נביא שדנו בזה הפוסקים.
עוד מצאנו במסכת גרים (2) "כל המתגייר משום אשה, משום אהבה, משום יראה, אין זה גר. וכן היו ר' יהודה ור' נחמיה אומרים, כל אותם שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר, אינם גרים. וכל שאינו מתגייר לשם שמים, אינו גר". ובנוסח דומה מובא במסכת יבמות (3) "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, אינם גרים". עם זאת, על גרים אלו נאמר: "הלכה כדברי האומר [שבדיעבד] כולם גרים הם".
עוד מובא במסכת יבמות: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת".
לאור זאת יש לדון בגיורים שגיירו הלל הזקן ורבי חייא, כדלקמן.
ב. במסכת שבת (1) מסופר על נכרי אחד שבא לפני שמאי, ואמר לו שאינו מאמין בתורה שבעל פה, וביקש ממנו "גייריני על מנת שתלמדני תורה שבכתב בלבד". שמאי גער בו והוציאו בנזיפה, אך כשבא לפני הלל, גיירו. רש"י שם ביאר את טעמו של שמאי: "וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו, דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד, שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". והנה כבר דבר זה תמוה וצ"ע. מהו היתר זה "לסמוך על חכמתו" בקבלת גרות, והרי למעשה אין זו קבלת מצוות כדין. וגם פירושו של רש"י "שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה" תמוה, הלוא אדם שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא בעצם "כופר" בה, וצ"ע [דברי רש"י מבוארים במנחת אשר (8) ובאגרות משה (9) על פי המבואר להלן].
בהמשך הסוגיא מובא גיור נוסף של הלל: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו [שמאי] באמת הבנין [מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך הבנין] שבידו", ואילו הלל גיירו. וגם גיור זה לא מובן היאך נעשה, כפי שהקשה המהרש"א (3) במקום: "והרי אין מקבלים גרים משום שלחן מלכים, ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד". ותירץ המהרש"א, שדברי הגמרא "בא לפני הלל וגייריה", לא דווקא, אלא שלא גיירו עד לאחר שידע שקיבל עליו הגרות כדין. אמנם פירושו של המהרש"א דחוק בלשון הגמרא.
מעשה נוסף של גרות מסופר בסוגיא במנחות (2) על רבי חייא שגייר אשה שבאה לבית מדרשו ו"נתנה עיניה באחד מן התלמידים". עי"ש כל המעשה, וברש"י שסיפרה לרבי חייא כל המאורע "שלשם שמים היא מתגיירת".
ואמנם התוספות ביבמות בדף כ"ד (3) עמדו בתמיהות הנ"ל, וכתבו שבמעשה דהלל "בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים, וכן ההיא דהתכלת [המעשה עם רבי חייא]". ותירוצם של התוספות לענין גיורו של הלל נמצא גם בדברי התוספות במסכת יבמות בדף ק"ט (3) וז"ל: "יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף".
ג. סוגיות אלו נפסקו ברמב"ם (4) ובשו"ע (5).
בתחילת פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה מבואר כתב הרמב"ם: "כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה". כמו כן מבואר בדבריו שם, שחלות הגירות צריכה להיות במעשה בית דין של ג'. וכן פסק בשו"ע ((5); סימן רסח סע' ג) "כל ענייני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום", וכתבו הט"ז והש"ך (שם) דהוא משום "דכתיב משפט אחד יהיה לכם, ואין משפט בפחות מג'".
ובש"ך (ס"ק כג) העתיק להלכה את דברי הבית יוסף שכתב: "וכתבו התוספות דההיא דפ"ק בשבת דאתא לקמיה דהלל ואמר ליה גיירני על מנת שאהיה כהן גדול, בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים וכו'. ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הדיין".
עוד פסק הרמב"ם שאין מקבלים גרים משום 'שלחן מלכים' ומשום 'אישות' [ועי' במש"כ בענין גרות נשי שמשון ושלמה המלך], ובשל כך "לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו". אמנם מוסיף הרמב"ם: "ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם" [ועי"ש במגיד משנה שלמד ברמב"ם שהכוונה לבית דין של הדיוטות, ובכסף משנה חלק עליו].
עוד כתב הרמב"ם: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו". דינים אלו נפסקו ללא עוררין גם בשו"ע (5).
עם זאת, בדברי הרמב"ם והשו"ע מפורש כי חלות הגרות בדיעבד היא בגרות משום 'שלחן מלכים' ומשום 'אישות', אך לא נתפרש האם גם בקבלת מצוות חוץ מדבר אחד חל הגיור בדיעבד, וצ"ע.
* * *
מתוך כל הנ"ל דנו הפוסקים בשאלות המצויות מאד בזמנינו: חלות גיורים שידוע כמעט בוודאות, שלאחר הגרות לא ימשיכו הגרים בשמירת תורה ומצוות. שאלה זו היא כמובן, הן לענין לכתחילה – האם מותר לגייר אדם שסביר להניח שלא ינהל אורח חיים על פי השו"ע, והן לענין דיעבד, במידה ובית דין גייר נכרי, ו'סופו מעיד על תחילתו' שאין שומר תורה ומצוות, האם הגיור פסול מעיקרו.
ד. רבי יצחק שמעלקיש [אב"ד לבוב-לעמברג, פולין, לפני כמאה ועשרים שנה] נשאל בספרו שו"ת בית יצחק (6) אודות אדם שרצה להתחתן עם שפחה נכרית [שהיה לו ממנה ילד] לאחר שתתגייר, ובאם לא יתירו לו, הוא יחיה עמה באיסור, או שיתחתן עמה בנישואין אזרחיים, והשאלה היא: "אם מתירים לו איסור זה שלא יבוא לידי עבירות חמורות, או שאין רשאי הבי"ד להזדקק, דבוודאי גם אחר שתתגייר לא תשמור איסור נדה. וגם בעיקר הגרות, אם מגיירים אותה, הואיל והיא לשום אישות, ואי יש איסור לישא אותה משום נטען על השפחה" [דין המפורש במשנה ביבמות (3), עי"ש ברש"י].
ופסק הבית יצחק בדין קבלת גירות שאינה בלב שלם בגלל ש"יודעים כוונתו שגם אחר כך יהיה מחלל שבת ואוכל טרפות" – שאינה גרות, ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, מכיון שיש "אומדנא דמוכח" שלא קיבל על עצמו גירות כתוצאה מהתנהגותו. והביא ראיה שגרות זו לא חלה גם בדיעבד. ומתוך כך הוא מסיק ש"יש להיזהר מאד שלא לגייר אותם שמוחזקים שאחר כך יעברו על שמירת התורה, כי הוא מכשיל אחרים שחושבים שהוא ישראל ומשיאין לו בתו, והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי".
ה. רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, אב"ד וילנא [תרכ"ג – ת"ש], דן גם הוא בשאלה דומה בספרו שו"ת אחיעזר (7) (6):
נכריה שהתחתנה בנישואין אזרחיים בארה"ב, ביקשה להתגייר בבי"ד כשר בקבלת מצוות ובטבילה, והשואל צידד להקל משום שאם לא יגיירוה כהלכה היא תלך לבי"ד של רפורמים, ואילו דעת הדיין מהר"י פאזען נטתה להחמיר בדבר "לפי שהיא לשם אישות, וגם אחרי שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ואין מהנכון להזדקק לזה".
בראשית דבריו, פסק האחיעזר כי מדין "נטען על השפחה", לכתחילה ודאי אין להתיר להם להתחתן לאחר הגירות, ורק בדיעבד אם נישאה לא תצא. ולענין קבלת הגירות, תחילה דן האחיעזר מדין 'גירות משום אישות', והסתפק האם מותר לגייר כאשר לא ברור אם יש לו כוונה לשם אישות, וכתב [סוף אות ג] "דכל דלא נתברר לנו שאין לו עילה אחרת להתגייר אין מקבלין אותו, ואין עושין ספק בידים לכתחילה".
לאחר מכן דן האחיעזר שמא אין לגייר את האשה הנ"ל, מהדין המפורש בגמרא בבכורות (1) "נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדקדוק אחד של דברי סופרים, אין מקבלים אותו". ורצה לחדש, שדין זה נאמר רק כשהנכרי מתנה שלא לקבל ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין "בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין", אבל "במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות". וכנראה שמטעם זה חשש הדיין מהר"י פאזען לגיירה, כי במקום שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה "ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות, דמעכב", ובדבריו מביא האחיעזר את מש"כ הבית יצחק (6) הנ"ל.
להלכה הכריע רבי חיים עוזר "שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכוונתה לשם אישות, וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה", אולם בסוף דבריו כתב: "והנה אחרי הרעוואלוציע [המהפכה] שהיתה בימי המלחמה הגדולה שהותר הגירות וגם הוכר על פי חוק ונימוסים נישואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים, בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע [בנשואין אזרחיים] ורצונה להתגייר ולהינשא בחופה וקידושין, באומרם שרצונם לגדל את בניהם על פי דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה, וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק מהגאון מוהר"ש קלוגער בסי' ר"ל שהעלה להקל ולהתיר לכתחלה בכהאי גוונא" [והגרח"ע אף הביא סמך לכך מתשובת הרמב"ם].
ומסיים האחיעזר את תשובתו: "מכל מקום נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה, אם כן אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לשם שמים ואין אומדנא דמוכח להיפוך מקבלים אותה, ועל כן נראה דלפי ראות עיני ב"ד יש מקום להקל ולסמוך על הוראת הגאון מוהר"ש קלוגער ז"ל".
ו. רבי אברהם כהנא-שפירא זצ"ל הי"ד, אב"ד קובנא, ליטא [נפטר כ"ב אדר ת"ש] הגיב על דבריו של האחיעזר, בספרו דבר אברהם (8), ולאחר שהביא את סברת הגרח"ע, שהמקבל על עצמו מצוות אלא שבדעתו לעבור עליהם לתיאבון אין זה חסרון בקבלת המצוות, כתב: "ואני חוכך בזה, כיון שבעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתאבון, אין זו קבלה, והם תרתי דסתרי, אלא שיש לומר דרק לכתחילה אין מקבלין אותו בשביל זה אבל בדיעבד אינו מעכב, לכן אני נבוך למעשה בענין זה. אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכוחא דהיתרא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטיים אולי יוצא בהפסד הכלל כאומרם קשים גרים וכו'".
ח. גם רבי משה פיינשטיין נזקק לסוגיית הגיורים הפסולים, ודן בשו"ת אגרות משה (9) האם ניתן לגייר אשה שאינה רוצה להתלבש בבגדים צנועים.
ראוי לשים לב למש"כ רבי משה בתחילת דבריו: "הנה ענין הגרות רובן דרובן הם בשביל אישות שבעצם אין ראויים לקבלם, ורק כשקבלום הם גרים, אף כשקבלו עליהם כל המצות מאחר שלא באו להתגייר לשם שמים, ולכן פשוט שיש לחוש שאף שאומרים לפני הב"ד שנזקק להם שהם מקבלים עליהם המצות אינו אמת וצריך לבדוק ביותר. ובעוה"ר נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי הבתים עליהם, ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפירצה הגדולה".
ובנדון השאלה שנשאל העלה רבי משה, כי "גיורת זו שאינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, לכתחילה הא ודאי אין לקבלה, ובדיעבד יותר נוטה שהיא גיורת [וראה מה שדן שם בסברא חדשה: "דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוונותינו הרבים גם בבנות ישראל, ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין, ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור אינה מאמינה להם, וא"כ יש לדון אותה כנתגיירה כשלא ידעה מדיני התורה שהוא גר, וכעובדא דהלל הזקן בשבת". וכתב על כך הגר"מ: "מסתבר זה אף שלעת עתה אין לי ראיה ע"ז, אבל בכל אופן טוב שלא לקבלה"].
* * *
לסיום השיעור נעיין בתקציר של פסק בית הדין הרבני הגדול בענין פסילת גיורים שנעשו בבית דין אשר יודע כי אין קבלת מצוות אצל המגייר. מפאת אריכות הדברים הובא בדפי המקורות תקציר, ולתועלת המעוניינים, צירפתי בקובץ נפרד את פסק הדין במלואו.
