שתיים מל"ט מלאכות שבת הן מלאכת כותב ומלאכת מוחק כמובא במשנה במסכת שבת (פ"ז מ"ב), ואשר פרטיהן נתבארו בשו"ע בהלכות שבת (או"ח סימן שמ סע' ג-ה) ובמשנה ברורה (שם).

ודנו הראשונים והפוסקים האם גם בקירוב והפרדה של אותיות וחלקי אותיות, נאמר איסור כותב ומוחק בשבת. מצד אחד יש לומר כי באופנים אלא נכתבו או נמחקו אותיות ומילים. מצד שני, יתכן שקירוב וריחוק אלו אינם מוגדרים כלל כמלאכה, מכיון שכל חלקי האות או המילים נשארו קיימים.

נדון זה הוא נפקא מינה למעשה בחיתוך ואכילת עוגות שעליהן אותיות או צורות, וכן פתיחת וסגירת ספרים שעל חודי דפיהם כתב, ועניינים נוספים כדלהלן.

א. בבירור הדברים יש להקדים כמה מיסודות מלאכת כותב.

• תנן במסכת שבת (1) "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב". והמשנה ברורה (5; ס"ק כב אות ד) הביא את דברי הפוסקים שגם בכתיבת אות אחת יש איסור מהתורה.
• עוד נאמר במשנה: "כתב במשקין או במי פירות, פטור אבל אסור". וכן: "כתב על שני כתלי זוויות ועל שני לוחי [דפי] פנקס והן נהגים זה עם זה, חייב שני דפי פנקס ואינם נהגים זה עם זה, פטור". ובסוגיא: "אמר רב אמי, כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". והקשתה הגמרא מדברי המשנה: "כתב על שני כתלי הבית ועל שני דפי פנקס ואין נהגים זה עם זה, פטור". ותירצו: "התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה". לפי רש"י מדובר שכתב את שתי האותיות בשפת שתי מגילות שונות, שיוכל לקרותן כאחת [ועי' ברשב"א ((1) וברמב"ם (2) פירושים אחרים] ולכן באופן שאם יקרב את המגילות יוכל לקרוא את האותיות כאחת, ללא צורך במעשה של קציצה [וכל מה שנחוץ הוא רק קירוב בעלמא], חייב. אך אם יש צורך מלבד הקירוב גם במעשה נוסף [של קציצה] לצורך קירוב האותיות, פטור".

דינים אלו הובאו להלכה ברמב"ם ובמשנה ברורה ((5); סי' ש"מ ס"ק ב אות א; אות ו).

• כתב הרמב"ם (הובא במשנה ברורה (5) סי' שמ ס"ק כב אות ח) "הרושם רשמים וצורות בכותל בשֵשַר וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמים, הרי זה תולדת כותב, וחייב משום כותב".
• מדין תורה חיוב מלאכת מוחק הוא רק כאשר מוחק על מנת לכתוב, אך מדרבנן אסור גם למחוק שלא על מנת לכתוב (עי' במשנה ברורה (5) סי' ש"מ ס"ק יז).

ב. פת או עוגות שכתובים עליהם אותיות

על פי היסודות הנ"ל דנו הראשונים בעוגה שכתובות עליה אותיות, האם מותר לחותכה ולאוכלה, או שיש בזה איסור מחיקה בשעה שמקלקל את האותיות, ונאמרו בזה כמה סברות.

המרדכי (2) הביא כי מהר"ם מרוטנברג נשאל על "עוגות התינוקות שכותבים עליהם אותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב", שהרי לכאורה הדבר אסור מדרבנן משום מוחק שלא על מנת לכתוב. והשיב המהר"ם, שאכן מכיון שיש בכך איסור מדרבנן, אין לחוש אם הקטן אוכל את העוגה בעצמו, כי אין מצווים להפריש קטן מאיסור דרבנן. אך להאכילו בידים מעוגה זאת, אסור, שכן "לא ספינן [אין מאכילים] לקטן בידים" גם איסור דרבנן.

דין זה הובא ברמ"א (4) וז"ל: "אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק". והמגן אברהם ((4); ס"ק ב) הוסיף: "דאם כן, אפילו כתובים עליו צורות יהא אסור, דהא הצר צורה חייב, ואם כן המוחקה נמי חייב, וצ"ע" [ועי' במחצית השקל ((4); ס"ק ה) שציין לדברי המג"א (בסימן שמג) שאם מגישים לקטן מאכל והוא אוכל בעצמו, הרי זה נחשב כ"ספיה" האסורה. אמנם במשנה ברורה ((5); ס"ק יד) משמע שגם מותר לתת את העוגה עם האותיות לתינוק].

אלא שהמגן אברהם הביא את סברת הר"ש הלוי, שיש להבחין בין אותיות העשויות מחומר אחר והן כתובות על גבי העוגה, לבין אותיות החקוקות בעוגה עצמה או בולטות ממנה, כי באופן שהאותיות עשויות מהעוגה עצמה אין בזה איסור מחיקה. ובביאור דבריו כתב המשנה ברורה ((5); סי' ש"מ ס"ק טו) שבאותיות העשויות מהחומר של העוגה עצמה "אין שם כתיבה עליה, וממילא לא שייכא בזה מחיקה". ונראה מדבריו שפסק כן לדינא.

ברם החזון איש (6) תמה על סברא זו, שהרי ברור שמי שיכתוב בשבת כתב על העוגה על ידי חקיקה או דפוס חייב משום כותב, ואם כן מדוע לא יהיה בזה איסור מחיקה. וכתב החזון איש שיתכן וזו כוונת המג"א שסיים על דברי הר"ש הלוי "וצ"ע". ומשמע מהחזון איש שיש להחמיר בזה [וראה במה שהביא בהגהות דגול מרבבה[1] על השו"ע ((4); בילקוט מפרשים)  ראיה לדברי הר"ש הלוי מדברי הגמרא בפסחים שיוצאים ידי חובת אכילת מצה "בסריקין המצוירין",  והיינו מצה שציירו בה ביד או בדפוס צורות עופות ודגים, ומוכח שאין איסור מחיקה בכתב העשוי בעוגה עצמה. ועי' בחזון איש במה שכתב על דברי הגמרא בפסחים. ועוד בענין סברות הר"ש הלוי והחזון איש, ראה בספר ארחות שבת[2] (9) הערה לו].

אכן, גם באותיות הכתובות על העוגה, הביא המשנה ברורה את דעת הדגול מרבבה שהקל בעיקר הדין המובא ברמ"א, משום שהוא "מקלקל, וגם כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך, ומכל שכן אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו. וגם איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב פשיטא דאינו מתכוין מותר אפילו בפסיק רישא". והוא מסיים: "לכן נלע"ד היתר גמור בדבר זה, וכן כל האחרונים תמהו על איסור זה רק שלא מלאו לבם להקל כיון שזה יצא מפי מהר"ם רוטנברג להחמיר. ולענ"ד דמהר"ם שם מיירי על עוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות, והנה כתב עוגות התינוקות בה"א הידיעה, נלע"ד שהיו רגילין לכתוב בכוונה לסגולה להתחכם, ואם כן זה הוי מתכוין וגם לאו מקלקל, ולכן לא התיר רק לתינוקות אבל בענין אחר מותר אף לגדולים, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים".

המשנה ברורה ((5); סי' ש"מ ס"ק יז) הביא את דברי הדגול מרבבה, וכתב: "ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה" [יש מהפוסקים שכתבו שאם כתב את האותיות כדבש המעורב כמים או בשאר מי פירות אין להחמיר בזה, וטעמם משום דהוי כתב שאינו מתקיים. אמנם יש שתמהו על זה דגם בכתב שאינו מתקיים יש איסור דרבנן, יעו' במג"א ((4); ס"ק ה), ובאליה רבא ((2); ס"ק ז). והמשנה ברורה ((5); ס"ק טו) פסק: "וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות גם כן אין להחמיר].

סיכום פרטי הדינים למעשה: בספר שמירת שבת כהלכתה (7; פרק יא) ובספר ארחות שבת (9) וילקוט יוסף (9).

ואם חתך את עוגה שעליה אותיות לפני שבת לפרוסות, עי' בספר שמירת שבת כהלכתה ((7); פרק יא סע' ז ובהערה ל) שהגרש"ז אויערבך התיר להוציא את הפרוסות בשבת גם אם על ידי כך מפריד עתה בין האותיות. ובארחות שבת ((9); סע' כ) הביאו דעת המחמירים בזה, ואף הוסיפו שיש להימנע מהכנת עוגה מלכתחילה באופן זה.

ג. ספרים שכתובים על חודי דפיהם אותיות או ציורים

כאמור בפתיחה לשיעור, יש לדון האם גם בקירוב והפרדה של אותיות וחלקי אותיות, נאמר איסור כותב ומוחק בשבת. כי מחד גיסא, גם באופנים אלו הרי נכתבו או נמחקו מילים. ברם מאידך, יתכן שקירוב וריחוק אלו אינם מוגדרים כלל כמלאכה, מכיון שכל חלקי האות נשארים קיימים.

הלבוש[3] (2) למד מדברי המרדכי (2) בענין העוגות שעליהן אותיות "דהוא הדין אותן ספרים שכותבים עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדדין אותיות או תיבות, כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק, שהרי שובר ומוחק האותיות, וכן לחזור ולסגרו אסור משום כותב. ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות, דאין שם אלא מוחק שלא על מנת לכתוב, וכאן יש מוחק על מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור ולסגרו אחר הלימוד", וסיים: "וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת".

אמנם רבו החולקים עליו, ובראשם הרמ"א (3) והט"ז ((4); ס"ק ב) אשר הביאו ראיה להתיר את פתיחת וסגירת הדפים מהמבואר בסוגיא בשבת (1) שקירוב אותיות זה לזה אינו נחשב כלל למעשה. וכמה טעמים נאמרו להיתר:

• האליה רבא[4] ((2); ס"ק כ) כתב שאין דרך מחיקה בכך, וכן משמעות דברי הט"ז [ויש שלמדו כן גם בדעת הרמ"א].
• הפרישה[5] (2) וכן הביא המשנה ברורה ((5); ס"ק טז) כתבו "דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה".
• ואילו החזון איש (6) כתב שטעם ההיתר הוא כי זהו "פסיק רישיה בתרי דרבנן", שהרי המשתמש בספר אינו מתכוין לכתוב או למחוק, והמלאכה אינה מתקיימת מאחר שהספר עומד להיפתח ולהיסגר, וגם הוא מקלקל מכיון שאינו בגדר מוחק על מנת לכתוב.

להלכה: כתב המשנה ברורה ((5); ס"ק טז) שהמנהג להתיר את פתיחת הספרים הנ"ל "ומכל מקום נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר". ועי' בחזון איש (6) שנקט כי יש להחמיר בזה. וראה בספר שמירת שבת כהלכתה ((7); פכ"ח ס"ב).

ד. קירוב חלקי דף קרוע זה לזה

בשו"ת אגרות משה ((6); יו"ד ח"ב סימן עה) פסק שבהרמת דף קרוע מתוך ספר אין משום מחיקה, ולא משום כתיבה כשמניחו. ואף לדעת המחמירים לפתוח ולסגור ספרים שכתובים על דפיהם אותיות "מסתבר שיתירו בזה מאחר דרובא דרובא ניכר מחצית האות שעל חלק האחד איזה אות הוא, ולא נתקן כלום במה שנסמך לו חלק השני, וכל שכן להמתירין" [ועי"ש במה שהתיר זאת גם לפי הטעם שהיתר פתיחת ספרים שעליהם אותיות הוא משום שדומה לפתיחת וסגירת דלת]. אולם באופן שידוע שיש שם אותיות שאין ניכרות מחלק אחד "שכוונתו להעמיד בצמצום לידע איך לקרוא, יש לאסור, אף להמתירים שם. אבל אין לחוש לזה בסתמא שרוב אותיות ניכרות מחלק אחד".

והנה בשמירת שבת כהלכתה ((7); פרק כח סע' ג) כתב: "דף של ספר שנקרע שלא במקום האותיות, או אפילו במקום האותיות, אם אין לו ספר אחר כזה, נוהגים להקל ולהניח את החלקים זה בצד זה כדי לקרוא את הכתוב". אך מדברי האגרות משה שכאמור, התיר זאת גם לדעת המחמירים בפתיחת הספרים, משמע שמותר להניח את הדפים הקרועים אפילו כשיש לו ספר כזה.

וראה בספר ארחות שבת ((8); סע' יב ובהערה יב) במה שכתבו בזה צדדים נוספים להקל או להחמיר, וסיימו: "ואם אינו מקרב את חלקי הדף לגמרי, אלא משאיר ביניהם רווח הניכר, הרי זה מותר. ומכל מקום פשוט שאם מוצא דף קרוע בספר באופן שאין החלקים מקורבים זה לזה, מותר לסגור את הספר, ואין צריך לחוש שבהיות הספר סגור יהיו החלקים מקורבים זה לזה".

ה. משחקי הרכבה ופאזלים

המגן אברהם ((4); ס"ק י) למד מדברי הגמרא בגיטין (5) "שאם תוחב אותיות של כסף על גבי בגד מקרי כתב, ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת", וכן פסק המשנה ברורה ((5); סי' ש"מ ס"ק כב אות ח) "אסור לחבר אותיות של כסף לפרוכת וכיוצא בו, דהוא כעין כותב. וכן אסור להסיר ממנו, דהוא כעין מוחק" [וראה במחצית השקל ((4); ס"ק י) ביאור הראיה מהסוגיא בגיטין].

ובשו"ת אגרות משה ((6); יו"ד ח"ב סימן עה) דן לפי זה "בהעמדת אותיות כתובים כל אחד על נייר אחר זה אצל זה בזבת, האם יש בזה משום כותב". והכריע לדינא שתלוי "אם יש איזה חיבור דקובען הגבאי שלא יזוזו ממקומן, יש לאסור כהמג"א. ואם אין שום חיבור, רק שהעמידן אות זה אצל זה לבד, אין לאסור לא מצד כותב ולא מצד מוחק".

פרטים נוספים בדין זה – עי' בספר שמירת שבת כהלכתה ((7); פרק טז סע' כג-כד ובהערות שם שהביא דברי הגרש"ז אויערבך) ובספר ארחות שבת ((8); סע' יג-יז ובהערות שם), ובמה שדן (שם הערה כז) בעיקר מלאכת כותב בשבת, האם יסוד המלאכה הוא ביצירת האותיות, או שהמלאכה נאמר גם ביצירת התיבה ולא ביצירת גוף האות.

ו. קריעת אריזות במקום שכתובות אותיות או ציורים ודין קריעה בין שתי אותיות של מלה אחת

האם יש לחשוש בזה לאיסור מוחק, יעו' מה שדנו בענין זה בספר שמירת שבת כהלכתה ((7) פרק ט סע' יב) ובספר ארחות שבת ((8); סע' יח), ולדעתם אין לקרוע אותיות או ציורים שעל אריזות מאכל [וראה בארחות שבת (הערה כח) הגדרת ציור לענין זה].

אולם בספר ילקוט יוסף (9) כתב שמותר לקרוע אף במקום האותיות ואין זה נחשב כמוחק מכיון "שאין דרך מחיקה בכך, וגם אינו מתכוין למחיקה", יעו"ש היטב בטעמי האיסור וההיתר בזה הנוגעים גם לעיקר מחלוקת הפוסקים בדין פסיק רישא דלא ניחא באיסור דרבנן, האם נאסר בשבת [ועי' היטב בדברי החזון איש (6) בנדון זה].

הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת הַבֵּן עִם הַבַּת לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת

[1] רבי יחזקאל סגל לנדא, רבה של פראג, מחבר שו"ת נודע ביהודה וספר צל"ח על מסכתות הש"ס [נפטר בשנת תקנ"ג].

[2]קיצור הלכות שבת, מאת הרבנים שלום גלבר ויצחק רובין [ירושלים תשס"ג].

[3] רבי מרדכי יפה, רבה של פראג ופוזנא בפולין [נפטר בשנת שע"ב] חיבר את ספרי ה"לבוש" על ד' חלקי השו"ע.

[4] רבי אליהו שפירא, מחכמי אשכנז, תלמיד המג"א, ראש ישיבה בפראג ולאחר מכן בקלן, גרמניה [נפטר בשנת תע"ב]

[5] רבי יהושע פאלק, תלמיד הרמ"א ומהרש"ל [נפטר בשנת שע"ד], חיבר ביאורים וחידושים על ארבעה טורים בשם 'דרישה' ו'פרישה'.