פרשת שלח

ציצית – חותם של עבדות

שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה

א. חז"ל מסרו על חשיבותה של מצות ציצית, שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן, כמאמר הגמרא במסכת מנחות (1א) "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן". וכפי שכתב הרמב"ם (1ג) בהלכה המסיימת את הלכות ציצית: "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן, שנאמר (במדבר טו, לט) וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". וצריך ביאור בטעם הדבר.

• עוד מבואר שם: "תניא היה רבי מאיר אומר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר, וכתיב (יחזקאל א, כו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא". ויש לבאר מה פשר זכירת "כסא הכבוד", שבעבורה נבחר צבע התכלת להיות בציצית, בכדי שבאמצעותו נזכור את "כסא הכבוד".
• עוד מובא שם: "תניא היה רבי מאיר אומר, גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא". ויש להבין מדוע המשילו חז"ל את הציווי של לבן ותכלת למלך שהיו לו שני עבדים, ולא לעבד אחד שנשלח לקיים שתי שליחויות, להביא בעצמו חותם של טיט ושל זהב, וצ"ע [קושיית המהרש"א שם].

"והיה לכם לציצית" – סימן של עבדות

ב. ביאור הדברים נראה, כי ציצית היא "חותם של עבדות", כפי שכתבו התוספות שם (ד"ה חותם) "מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכן עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה, כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז, ב; 1ב) כבלא דעבדא תנן".

האור החיים הקדוש (2א) הוסיף בביאור הדברים, בהקדם התמיהה, מה כוונת הכתוב "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת", והרי כבר נאמרו מקודם לכם פרטי המצוה, וביאר על פי דברי הגמרא והתוספות במנחות: "שמדמה חותם של טיט לציצית, שכך עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה, כדאיתא במסכת שבת, כבלא דעבדא תנן, עד כאן. ירצה במאמר והיה לכם לציצית, לצד שהם עבדים לה' והעבד עושה כבלא, יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא". וזו הכוונה במאמר הכתוב "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת", כלומר, ל"חותם" של עבדות להקב"ה.

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש (2ב) שהכתוב "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים", רומש "רמז לשלשה דברים שבאמצעותם ניצול אדם מיצר הרע, כאומרם ז"ל (מנחות מג, ב) כל מי שיש לו תפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. וכנגד ציצית אמר וּבְאֹתוֹת, כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב"ה, וכמו שפירשנו בפרשת ציצית. גם תקרא כן ברמז התכלת שבו, כמו שכתב רמב"ן (בסוף פרשת שלח) שרומז אל מדה הכוללת שתקרא אותות".

"וראיתם וזכרתם את כל מצוות ה'" – "כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם"

ג. על פי האמור ביאר האור החיים הקדוש (3) היאך בסגולת ראיית הציצית, לזכור את כל מצוות השי"ת, ולהציל את האדם מחטא: "ואמר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין, לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה' לעשות. ואמר וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וגו', פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות היפך הרצון הטבעי, ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר, אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפוך אשר עינו ולבו שם יחפוץ. ואמר לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מנחות מד, א) מעשה באדם אחד וכו' כיון שעלה וכו' טפחו לו ציציותיו על פניו וכו'. והוא אומרו לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, פירוש, שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא".

מעתה מוטעם לשון הברכה שתיקנו בקיום המצוה "להתעטף בציצית", כפי שביאר בספר הכתב והקבלה (4א) "אף שאינה צריכה עטיפה באמת, כמו שהעיר הבית יוסף (או"ח סי' ח), ולמה שינו מתקני הברבות ממה שכתוב בתורה בפרשת ציצית לשון כסוי, ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (דברים כב, יב) אל לשון עטיפה. אמנם לפי המבואר, לכוונה הפנימית תקנו לשון מתעטף, לבאר בו התכלית האמתי המכוון במצות ציצית, כי מצינו לשון עטיפה על ההכנעה. כי אחר שאמר שהוא ית' (ישעיה נז, טו) שוכן את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, ישעיה אמר (שם פסוק טז) כי רוח מלפני יעטוף, שפירושו כשרוח האדם נעטפת ונכנע לפני, כמו שכתב רש"י שם. ולזה בחרו מתקני הברכות לשון להתעטף שכולל שני עניינים: [א] כיסוי הגוף, כמו ועמקים יעטפו בר (תהלים סה, יח), שמכוסים בתבואה. [ב] וכלל גם כן הכנעת האדם בקרבו כעבד לפני אדון כל הארץ".

חיוב העבדות – כי "אני ה' אלקיכם" וכמו כן "המוציא אתכם מארץ מצרים"

ד. הטעם להיותם של בני ישראל עבדים הנושאים "חותם" של עבדות בבגדיהם, מפורש במאמר הכתוב בפרשת ציצית (2א) "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים", ולכשנדקדק בו, נמצא כי מפורשים בזה שתי סיבות בשורש עבודתם של בני ישראל לבוראם המוציאם מארץ מצרים, כדברי האור החיים הקדוש (4ב) "חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן, לצד הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וכפל לומר פעם שנית אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוא חיוב מושכל [כלומר, חיוב פנימי ונעלם המובן לאחר התבוננות]. ועיין מה שפירשתי בפסוק (ויקרא כה, נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".

ושם פירש האור החיים הקדוש (5א) "צריך לדעת למה כפל לומר עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. ונראה כי יכוון לומר על זה הדרך כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, מעיקרם קדושים מבטן ומהריון בשורש נפשותם, הגם שלא היה מוציאם ממצרים, וכל זה למה שממנו ואליו. אבל מה שמהם לחייבם להחזיק את עצמן לעבדים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שהוא טעם מוכרח להם ומחייב להתייחס להם שם עבדות" [ראה במה שהעירו בפירוש מאורי אור (אות קג) שם].

טעם זה, שחיוב העבדות להקב"ה, יסודו ביציאת מצרים, מפורש בדברה הראשונה (5ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ופירש שם האור החיים הקדוש: "כנגד מה שאמר אֱלֹקֶיךָ, שצריכים לקבלו עליהם לאלו-ה לקיים כל דבריו, אמר טעם הדבר מִבֵּית עֲבָדִים, פירוש כי לצד שהיית עבד לזולת, ואני הוצאתיך מעבדותם, שורת הדין נותנת כי תקבל אלקותי עליך לקיים כל דבר". וכפי שגם פירש שם הרמב"ן (5ג) "וטעם מִבֵּית עֲבָדִים, שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".

חותם של עבדות – בטלית של ארבע כנפות דווקא ובצבעי לבן ותכלת

ה. על פי המבואר שהציצית היא "חותם של עבדות" שנועדה להזכיר לנו את חובתנו בעולמנו, ביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו (5ד) מדוע נבחר בגד של ארבע כנפות לקיום מצות הציצית: "כי לצד שהציצית היא סימן העבדות, יצו ה' שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון. כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ, שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו, וניכר הסימן של כל אחד. וכמו כן גזר ה' שלא נעשה סימן עבדותנו לה', אלא בטלית בת ד' כנפות, לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה. ולזה בהיות הטלית בת ג' ובת ה', אבדה הכוונה, ואין לעשות בה ציצית [וראה במאורי החיים (אות נ) בדברי המפרשים שהקשו כי לכאורה אין זה מכוון לפסק השו"ע].

בהמשך דבריו ביאר האור החיים הקדוש (6) את עומק הטעם לבחירת צבעי הלבן והתכלת לקיום מצות ציצית: "וצוה שיהיו החוטים לבן לרשום סימניו יתברך, כי מידותיו הם מידת הרחמים והטוב, הרמוז במין הלבן. גם התכלת רמוז על שליטתו בשמים, כי התכלת דומה לרקיע. גם רשם בדת הא-ל (מנחות לט, א) לעשות קשר התכלת עם הלבן, להעיר במושכל נעלם, כי הלבן הוא סוד החסד, והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים", עיין בכל דבריו העמוקים שיסודותם בסתרי התורה.

ו. העבד שהחותם בבגדו – פטור חיוב אונסין מדין "בעליו עמו"

על פי האמור לעיל חידש האמרי אמת (7א), כי ההולך עם ציצית ומכוון שהוא עבד השי"ת, אזי אפילו אם יכשל בחטא, יוכל לטעון טענת פטור מדין "בעליו עמו" – טענה שכבר דן בה האור החיים הקדוש בפרשת משפטים (7ג), מכח היות הנשמה "פקדון" של הקב"ה שנמסר לשמירה אצל בני האדם, ומכיון שההלכה הפסוקה מדברי הגמרא היא, כי השואל "בבעלים" פטור, לכאורה עולה הטענה, מדוע שומרי הנפשות לא יפטרו הגם שלא ישיבו את פיקדון נפשם בשלימות, מדין "בעליו עמו" [בביאור תירוציו הרחבנו את היריעה בשיעור עולמות בפירוש האור החיים הקדוש – פרשת משפטים].

וכתב האמרי אמת: "איתא בשפת אמת, שפרשת השומרים היא רמז על הנשמה, והעצה שלא להתחייב היא שאלה בבעלים, היינו לזכור תמיד בהקב"ה". אמנם כאשר מכוונים בלבישת הציצית לעבדות להשי"ת, וזוכרים תמיד את מלכותו יתברך, הרי שזו "שמירה בבעלים" [ועל ידי זה הוא בבחינת "בעליו עמו"] "לא ישלם" [ראה ביאור דבריו בתוספת והטעמה בשיעורי פרשת השבוע של רבי מנשה רייזמן (7ב)].

ז. הלבן והתכלת בציצית – ב' הבחינות של עבד שיש בו חותם של טיט וחותם של זהב

ממוצא הדברים נשוב לביאור דברי הגמרא במסכת מנחות (1א) שיש בציצית ב' ענייני חותם – של טיט ושל זהב, שהם כנגד הלבן והתכלת שבציצית.

בביאור הדברים כתב מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (8) בהקדם ביאור דברי חז"ל (1א) מה הענין המכוון בצבע התכלת שהוא מזכיר את "כסא הכבוד", ומהי בחינת "כסא הכבוד", על פי דברי הגר"א ורבי חיים מוולוז'ין, שביארו כי "כסא הכבוד" מורה על מלכות הקב"ה בעולם, וכדברי המהר"ל (גבורות ה', הקדמה שלישית) "וכן אין הכסא שלם, רצה לומר הכסא היינו המלכות, שיקרא כסא, שנאמר (בראשית מא, מ) רק הכסא אגדל ממך". ועל פי זה מבוארים דברי חז"ל שתכלת דומה לכסא הכבוד: "דהכוונה בזה לענין גילוי מלכותו של הקב"ה שעליה מורה הכסא. שהרי תוכן ענין הציצית הוא מענין חותם של עבדות, ובציצית נותנים פתיל תכלת להורות על ענין העבדות שבציצית, שאנחנו עבדים למלך מלכי המלכים היושב על כסא כבודו. ולכך אנו מטילים בה תכלת שהיא דומה לים עד לכסא הכבוד, כדי לגלות בזה שורש ענין העבדות שלנו, שהיא קבלת מלכות שמים שעליה מורה הציצית".

ולפי זה ביאר את ב' בחינות חותם העבדות שיש בציצית – חותם של טיט וחותם של זהב: "עבד הוא באמת בריה שפילה ביותר, כי אין לו מציאות עצמית כלל, אלא כל כולו בטל ומשועבד לאדונו. כמו כן כל אחד מישראל הוא עבד ה', ובטל כל כולו למלך מלכי המלכים. אולם גם בין העבדים מדרגות מדרגות יש. יש עבד שעבודתו עבודה שפילה, ויש עבד שהוא עבד מכובד וקרוב למלכות, שנותנים לו עבודה מכובדת למרות שהוא עבד בטל לאדונו. בחינת מדרגתו של העבד מתגלה בצורת החותם של העבד, כי עבד שפל יש לו חותם של טיט, מחמת פחיתותו ושיפלותו, אבל עבד מכובד וקרוב למלך יש לו חותם של זהב. על פי זה יש ליישב מה שהקשה המהרש"א, מדוע המשילו חז"ל את הלבן והתכלת לשני עבדים שנשלחו להביא חותם של טיט וחותם של זהב, ולא בעבד אחד שנשלח להביא את שניהם. כי מדובר כאן בשתי מדרגות של עבד, עבד שפל ועבד מכובד. והרי בעבדות של מלך בשר ודם לא יתכן שיהיו ב' בחינות אלו בעבד אחד, כי העבד השפל אינו עבד מרומם, ועבד מרומם אינו עבד שפל, ולכך תפסו את המשל במלך ששלח שני עבדים, עבד של חותם של טיט ועבד של חותם של זהב. אולם עבד ה' שונה בזה לגמרי מעבד של מלך בשר ודם, כי עבד ה' שייך שיהיו בו ב' בחינות אלו ביחד".

ח. חותם של טיט ושל זהב – בזכות שֵׁם בן נח ואברהם אבינו

מעתה נבין את עומק דברי חז"ל שמסרו כי החוט הלבן בציצית הוא בזכות שֵׁם בן נח, וחוט התכלת הוא כבזכות אברהם אבינו, שהם כנגד ב' החותמות בציצית: חותם של טיט – עבודה ביגיעה ומאמץ, וחותם של זהב – כרואה פני המלך המתענג באהבת השי"ת, כפי שביאר רבי מנשה רייזמן (10א) "לכל יהודי יש שני מדרגות, בתחילה הוא מקבל עול מלכות שמים כחותם של טיט, וכשמתעלה עוד זוכה לחותם של זהב. כי כך הוא תחילת העבודה, בהתאמצות ויגיעה, כדכתיב לגבי שם, שנתאמץ במצוה". ולאחר מכן זוכה להתעלות לעבדות בבחינת "חותם של זהב", כנגד "הבחינה של אברהם שמתענג באהבת ה'" [וראה גם בדבריו, שלפי זה מיושבת תמיהת המהרש"א].

ממוצא כל הדברים שנתבארו נבין את חשיבותה המופלאה של מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כדברי הנתיבות שלום (10ב) "כי במצות ציצית יש ענין מיוחד שאינו בכל המצוות, שהיא החותם והקשר בין קוב"ה וישראל. ומכאן הענין הסגולי שיש במצות ציצית, למען תזכרו ולא תתורו, וכמעשה שבאו הציציות וטפחו לו וכו', לפי שהציצית היא החותם בין הקב"ה ויהודי".