פרשת פנחס

השם הוא הנפש

א. "ושם איש ישראל המוכה" – "בשורש הנפש"

לשון הכתובים בהם הוזכרו שמות "איש ישראל" ו"האשה המדיינית", אשר "הוכו" על ידי פנחס, תמוה וטעון ביאור, כפי שדקדק האור החיים הקדוש (1): "הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה, ולא הספיק באחת מהנה. גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל, שהקדים לומר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, ואחר כך אמר המאורע הַמֻּכֶּה וגו'. וכשהזכיר הַמִּדְיָנִית הקדים המאורע ושם האשה המוכה, ואחר כך אמר המדינית".

בדבריו ביישוב התמיהות, נפתח צוהר מופלא ליסודות טהרת הנפש הישראלית, ולהבנת מהות "שם האדם", וזה לשונו: "אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ברכות יח, ב) שהרשעים בחייהם קרויים מתים. והטעם הוא, לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' [אשר] שם שמות בארץ (תהלים מו, ט) כאומרם ז"ל (ברכות ז, ב; 2ג) אל תקרי שמות אלא שמות. וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י, ז) ושם רשעים ירקב. ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג, ב; 3א) לראות אם בעל נפש ישרה הוא".

על פי זה יישב האור החיים הקדוש את לשון הכתובים: "והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה, והנה הוא מוכה מכת מות, קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, כנגד הכאת הנפש אמר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית, שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וידויק על נכון גם כן אומרו הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו. וכפי זה שיעור תיבת אֲשֶׁר הֻכָּה, פירוש שכבר הוכה את המדינית, פירוש להיותו אתה".

גם הכלי יקר (2ב) הלך בדרכו של האור החיים הקדוש, וביאר את דברי חז"ל במסכת סנהדרין (2א) בדרשת שמותיהם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור לגנות: "כי ודאי יש להפליא מה ראה רבי יוחנן על ככה לדרוש השמות לגנאי, אלא ודאי שגם הוא דרש וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה, אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע, לומר לך שם רשעים ירקב. וראיה שלו מן התורה שנאמר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, השם מוכה. ואֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית קאי על עצם האיש. וכן וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי, כדמסיק בגמרא, כזבי שכזבה באביה, כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי".

והדברים מוטעמים על פי האמור לעיל.

ב. השם הוא "הנפש"

כאמור לעיל, בדברי האור החיים נתבאר בקצרה כי "השם הוא הנפש", והביא לכך מקורות ממאמר הגמרא במסכת ברכות (2ג) "שמא גרים", והמסופר במסכת יומא (3א) על רבי מאיר, שהיה "דייק בשמא".

ענין זה מבואר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (3ג), בביאור הפסוק (3ב) "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", וכתב בתוך דבריו: "טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, כבר כתבתי בפרשת וישלח (לעיל לה, י), כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה "יעקב" כידוע מדבריהם שפירשו (ברכות ז, ב) בפסוק אשר שם שמות בארץ. ולצד שעודנה באיבו [דהיינו ששהנפש הקבועה בו ששמה יעקב עודנה בחיותה] לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו".

וכיוצא בזה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שמות (3ד) בביאור קריאת השם "משה" על ידי בתי בת פרעה: "הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם. ביצחק כל השומע יצחק וגו' (בראשית כא, ו) ותקרא שמו יצחק. יעקב, וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב (שם כה, כו). בשבטים, כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן, כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון, וכן על זה הדרך. משא"כ בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו, ואחר כך טעם השם. ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו. משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי "שמו נפלאות יגיד". וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר (ח"ג רעו, ב) מה ירמוז שם זה, וה' השם שמות בארץ, שם בפיה שם משה. ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה".

ג. שם האדם – שורש נשמתו

ביאור עומק הדברים, נתגלה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת נצבים (4א) כי "סוד השם הוא הנשמה", כדבריו: "דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים, בסוד השמים כסאי (ישעיה סו,א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן. וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים". ולפי זה ביאר את עומק לשון הכתוב האמור על מי שהלך בשרירות לבו: "ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וזו היא כריתות הנפש משרשה".

ובספרו חפץ ה (4ב) הוסיף האור החיים הקדוש: "הנה ידוע הוא אומרם כי כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון. וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" [וביאר לפי זה מדוע השם "יעקב", עדיין נשאר במקומו, וכדלעיל (3ג) בדבריו בפרשת ויחי]

וכן מקובל בידינו מפי המגיד שאמר למרן הבית יוסף (4ג) שיש בסגולת השמות לקבוע את מידות האדם "דשמהן תלי במאי דאמור רבנן (ברכות ז, ב) אל תקרי שמות אלא שמות, דמאן דאיקרי אברהם נוטה לצד עשיית חסד, ומאן דאיתקרי יוסף, או הוא גבור בעריות או הוא זן וכפרנס לאחרים, כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן שאר שמות. ואף על גב דאיניש רשיעיא אית ליה שמא דצדיקא, ההוא שמא לאו למגנא הוא, דמכל מקום אית ליה נטייה למידה דרמיז ההיא שמא".

וכן נמסר מהאריז"ל ותלמידיו, כמובא בדברי מהרח"ו (4ד) "כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא. כמו שאמר הכתוב, אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האיבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע. ולכן אמרו רז"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל רבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר דהוו בדקי בשמא".

וראה גם בדברי רבי חיים מוולוזי'ן (4ה) שכתב "שהדבר מבואר, שקריאת השם לא היה כפי ההזדמן, וכהבא בפיו שם בעלמא. אלא כפי שראה שורשו בעולם העליון, היכן החי נאחז בשרשו, כן קרא לו השם על ידי צירופי אותיות של אותו עולם שבו אחיזתו. וזה שאמר אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו העצמי הראוי לו על ידי צירופי אותיות מעולם שנאחז שם בשורשו וכיוצא בזה באדם שהשם הוא עצם הנפש שלו הנאחז בשרשו העליון".

לפי האמור הטעים רבי אלימלך מליז'ענסק (4ו) מדוע כאשר מקיצים את האדם משנתו בקריאת שמו הוא מתעורר: "דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם שמות, דעיקר השם הנקרא לאדם, כגון ראובן או שמעון, זה השם הוא להנשמה ולא להגוף. והחקירה לזאת הוא, שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו. וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו, ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו".

ד. משמותיהם של המרגלים השכיל משה רבנו על מעשיהם הרעים

על פי האמור מוטעמים דברי חז"ל במסכת סוטה (5א) ובמדרש תנחומא (5ב), כי בשמותיהם של המרגלים נטמן השורש למעשיהם, כמבואר בדברי האור חיים הקדוש (5ג) כי הכתוב מציין תחילה את שמות המרגלים, למען נדע אותם בשמם. לעומת זאת, לאחר מכן כאשר הכתוב שב ואומר "אלה שמות האנשים" הדבר בא ללמד כי השמות הרעים של המרגלים, הם שהביאו בהמשך – למעשים הרעים. ומטעם זה משה רבנו התפלל על יהושע בן נון והוסיף את האות י' לשמו, כדי להושיעו מעצתם: "לצד שרצה לומר הכתוב ויקרא משה להושע בן נון יהושע שהתפלל עליו, יאמר האומר מה ראה משה להתפלל על יהושע. לזה הקדים לומר, ואלה שמות האנשים וגו', להעירך כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים, אשר לזה הוצרך להתפלל על יהושע, ומשמותם הטה והכריע כי ירשיעו בשליחותם".

ה. שמותיהם של הנשיאים כל אחד כפי מעשיו

על פי האמור הרחיב האור החיים הקדוש (6) בביאור דברי חז"ל שדרשו את שמות הנשיאים שהקריבו את קרבנותיהם בחנוכת המזבח, כל אחד כפי מעשיו – יעויין היטב בדבריו המופלאים.

ו. מאורעות עם ישראל ותנאי השגת התורה – נרמזו בשמות משפחות בני שבט יהודה ושבט יששכר

עוד מבואר בדברי האור החיים הקדוש (7), כי מאורעות עם ישראל נרמזו בשמות משפחות שבט יהודה, ותנאי השגת התורה נרמזו בשמות משפחות יששכר – יעויין היטב בדבריו המופלאים.

ז. החוטא נפגמה נפשו בבחינת "המרקיב"

לאחר שנתברר עניין שם האדם שהוא הנפש, והוא שם שורש הנשמה, נשוב לביאור דברי האור החיים הקדוש (1) שהחטא פוגם בנפש "בדביקת הרע בחינת המרקיב", והיינו לשון הכתוב "שם רשעים ירקב", וכפי שנתבאר בתוספת ביאור בדברי האור החיים בפרשת וילך (8א) בתוך דבריו בביאור הענין המקובל "כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שה"ש ד, ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר", וזה לשונו: "ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י, ז), וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש רות) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא, כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב). הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם".

ובפרשת בראשית (8ב) ביאר האור החיים הקדוש את טעם קריאת השם "חוה" על ידי אדם הראשון רק לאחר החטא: "כי זאת האשה כבר נתעלית לשבח, וקרא לה ה' שם יחד עם בעלה, כאומרו (בראשית ה, ב) ויקרא את שמם אדם, שם לתהלה ולתפארת, כי שם זה אדם הוא שם מעולה, וכמאמר הנביא (יחזקאל לד לא) אדם אתם, ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא) אתם קרויים אדם וכו', ומעתה אין מקום לאדם לקרות שם לחוה. מה שאין כן אחר מעשה ששמעה לדברי מסית והזידה בעץ הדעת, ירדה מבחינתה וחסרה שם המעולה. וכן מידה זו בעולם, שכל שיזיד אדם יחסר שמו, כאומרו (משלי י, ז) ושם רשעים ירקב, רחמנא ליצלן. לזה בא האדם וקרא לה שם, על מעשיה שהיתה אם כל חי".

ח. השם שניתן על ידי אבותיו – והשם שקורא האדם לעצמו

ממוצא הדברים נבין את גודל האחריות לקרוא בשמות צדיקים ושמות עם משמעות שתשפיע לטובה על הצאצאים, כדברי הפלא יועץ (8ג) "בזוהר הקדוש מייתי עובדא באחד שהיה שמו אלעזר ונעשה בעל תשובה גמור, ואמרו לו החכמים דשמא גרם ליה שהאל עזרו. ובמדרש אמרו, שהצדיקים מניחים שם לבניהם על שם המאורע, לזכור חסדי האל יתברך שמו. הנה כי כן טוב לגבר שיקרא שם טוב לבניו".

להשלמת היריעה ראה בספרו של רבי אברהם וינרוט, לאור החיים (9) במה שהביא את דברי רבי נפתלי מרופשיץ (זרע קודש, פרשת תצוה) שביאר כי חיות האדם היא שמו, שכן: [א] שמו של הקב"ה ואורו הם מקור החיים של כל דבר בעולם. אותיות שמותיו של הקב"ה הם כלי הבריאה שבהם נברא העולם, ומכוחם הוא ממשיך להתקיים בכל יום תמיד. [ב] מאותיות שמותיו של הקב"ה הורכב כל איש מישראל והורכבה התורה. [ג] על כן נאמר בזוהר (חלק ג', דף ע"ג עמ' א', פרשת "אחרי מות") שהקב"ה, תורתו ועם ישראל חד הם.  [ד] ממילא יש לומר כי "כל אחד חיותו מאותיות התורה, שהיא שמותיו של הקב"ה, ושמו של האדם הוא מאותיות התורה כנ"ל, שיש לו אחיזה בהם. וביאר לפי זה כי "השם שניתן לכל דבר, השאוב מצירוף אותיות שם השם, אשר יצר אותו, מגדיר את הדבר ומלמד על מהותו, שהרי הוא זה שיצר אותו וממשיך להוות אותו בכל רגע ורגע. דברים אלו תקפים לא רק לבני אדם אלא לכל נברא, שהרי כל הוויה בעולמנו קיימת מכוח צירוף אותיות המגדיר את מהותה וממשיך להוות ולקיים אותה. כל דבר מתהווה וממשיך להתקיים רק מכוח דבר ה' הגלום בו, ודבר ה' מורכב מצירופי אותיות של שם ה'".

ועוד כתב שם: "השם שניתן לכל דבר, השאוב מצירוף אותיות שם השם, אשר יצר אותו, מגדיר את הדבר ומלמד על מהותו, שהרי הוא זה שיצר אותו וממשיך להוות אותו בכל רגע ורגע. דברים אלו תקפים לא רק לבני אדם אלא לכל נברא, שהרי כל הוויה בעולמנו קיימת מכוח צירוף אותיות המגדיר את מהותה וממשיך להוות ולקיים אותה. שתי שפות הן: האחת היא שפה הסכמית, שבה מילה מסוימת מגדירה דבר או פעולה כלשהם, רק מכיוון שכך הסכימו בני אדם לתקשר ביניהם. שונה היא לשון הקודש. בשפה זו נברא העולם וניתנה התורה. אותיות לשון הקודש הן "לבנות הבניין" האלוקיים, ששימשו כלי היצירה של העולם כולו. על כן, שם שנלקח מצירוף אותיות שמו של הקב"ה, שיצר את הדבר וממשיך להוות אותו, הוא בבחינת שם שמגדיר את מהות הדבר, ואף ממשיך ליצור את מהותו".

יחד עם כל זאת, למרות כל המבואר לעיל, כי בשם האדם סגולות מופלאות לקבוע את מידותיו ומעשיו, כמובן, עדיין עומדת במקומה הבחירה והכוחות בידי הבנים והבנות לשנותם לטובה ולברכה – ראה בהרחבה בקונטרס ויקרא שמו בישראל (10), שהביא את דברי מהר"ם חביב שכתב: "ודאי האמת יורה דרכו שכוונת חז"ל לרמוז בזה ובכיוצא בו אמונה רבה, ידיעתו יתעלה בעתיד, ואם כל זה הרשות ביד האדם לבחור בטוב".