א. סיפור יציאת מצרים – מקור הדין

חז"ל דרשו בסוגיה בפסחים (1ג) "לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה", והיינו קיום מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. המקורות בתורה למצוה זו – ההגדה – מבוארים בדברי הרמב"ם וספר החינוך.

בספר החינוך (1ד) כתב: "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר (1א) והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו הכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה".

אולם הרמב"ם הזכיר בדבריו ב"יד החזקה" (1ד) ובספר המצוות (2א) גם את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ויש לדקדק ולבאר בדברי הרמב"ם, מדוע הזכיר את הפסוק המחייב את זכירת יציאת מצרים, כמקור למצות סיפור יציאת מצרים, ולא הסתפק רק בהבאת הפסוק "והגדת לבנך" כפי שכתב החינוך, וצ"ע.

וביאר המנחת חינוך (3ג) "ובאמת שני הפסוקים משלימים דין המצוה, דאי מפסוק זכור הוה אמינא כמו דבכל יום מזכיר יציאת מצרים בפני עצמו ואינו מודיע לבנו, הכי נמי בליל ט"ו. ואי מפסוק והגדת, הוה אמינא דווקא אם יש לו בן או אחר עמו לספר, אבל אם הוא ביחידי אינו מצווה. על כן הביא הפסוק דזכור, דגם בפני עצמו מצוה להזכיר". וכוונתו לדברי הגמרא (2ב) "חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו, הוא שואל לעצמו".

עוד מבואר בסוגיית הגמרא (שם) כי קיום מצות סיפור יציאת מצרים הוא בדרך של "שאלה ותשובה". וגם אם אין מי שישאל אותו, אזי "הוא שואל לעצמו", וכן נקבע להלכה בדברי הרמב"ם (1ה) ובשלחן ערוך  (3א).

ב. ההבדל בין מצות זכירת יציאת מצרים לסיפור יציאת מצרים

רבותינו האחרונים ישבו על המדוכה, מה התחדש במצות סיפור יציאת מצרים שקיומה בליל הסדר בלבד, יותר מכל לילות השנה, שגם בהם אנו מחוייבים במצות זכירת יציאת מצרים, כדרשת בן זומא במשנה בברכות (3ב).

המנחת חינוך (3ג) רצה לומר, כי "בכל יום די בהזכרת יציאת מצרים לחוד בלא סיפור, ובליל ט"ו צריך סיפור הנסים והנפלאות שעשה עימנו השי"ת", אך כתב "דאפשר דגם בליל פסח יוצא בהזכרה לחוד". ועוד כתב: "דתמיד המצוה להזכיר בפני עצמו ולא להגיד לבנו, וכאן המצוה לספר לבנו, אבל אם אין עמו אחר, המצוה להזכיר בעצמו שווה לשאר הלילות", יעויין בכל דבריו שם.

בספר עמק ברכה (4א) הביא בשם הגר"ח שלושה חילוקים בין מצות זכירת ומצות סיפור יציאת מצרים:

[א] זכירה נוהגת בכל יום ולילה, וסיפור נוהגת רק בליל ט"ו.

[ב]  זכירה פירושה, הזכרת כל דהוא, ומצות סיפור כוללת פירוט הנסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה במצרים.

[ג]  מצות זכירה היא לעצמו, ומצות סיפור, היא לכתחילה לבנים ולאחרים, ובדרך שאלה ותשובה.

וראה בדבריו, כי חילוקים אלו מדוקדקים היטב בלשון הרמב"ם (11ה), ובמה שביאר את דברי בעל ההגדה.

[ד] רבי יוסף דב סולובייצ'יק, הביא בשם הגר"ח (4ב) חילוק נוסף: מצות זכירה היא לא מצוה בפני עצמה, אלא נובעת מקריאת שמע, וחלות קבלת מלכות שמיים. ומצות סיפור קובעת מצוה לעצמה במנין תרי"ג המצוות.

[ה] הגרי"ד הוסיף חילוק: "חובת זכירה אינה מטילה על האדם חובת אמירת שבח והודאה, ומצות סיפור מחייבת לא רק לספר את הנפלאות והנסים שעשה לנו, אלא גם לשבח ולהודות, וזהו יסודה של חובת ההודאה בליל פסח".

ג. סיפור יציאת מצרים – אמירה בפה או שמיעה

מעתה יש לדון, האם קיום מצות ספיר יציאת מצרים מחייב אמירה בפה, או שאפשר לצאת ידי חובה גם בשמיעת הסיפור ממי שאומר את ההגדה.

המנחת חינוך (5ב) הביא ראיה מהמסופר בגמרא בפסחים (5א) על רב יוסף ורב ששת שאמרו את ההגדה, ודנו בסוגיא היאך הוציאו ידי חובה אחרים לדעת הסובר שסומא פטור מהגדה. נמצא מפורש, כי המחוייב במצות הגדה ודאי יכול להוציא אחרים ידי חובתם. וכן נראה מדברי רש"י (4ג) שכתב על דברי הגמרא "ואין עוקרים את השולחן", וזה לשונו: "אין צריך להגביה הקערה כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול שבהם שעושה הסדר ואומר הגדה". מתבאר איפוא, כי מנהגם היה שה"גדול" ערך את הסדר "ואמר הגדה" לאחרים. וכך נהג הגר"א, כמובא בספר מעשה רב (5ד). וכן מפורש בדברי השלחן ערוך הרב (5ה), שאף הוסיף כי יש מעלה בשמיעת כל המסובים את ההגדה מבעל הבית "משום ברוב עם הדרת מלך".

מאידך גיסא, בספר לקט יושר (5ג) כי "הגאון [רבי ישראל איסרלן, מחבר תרומת הדשן] מתחיל בקול רם עבדים היינו, ואחרים אומרים בלחש עמו". ומשמע מדבריו, שכולם צריכים להגיד בעצמם את ההגדה, ולא להסתפק בשמיעה מעורך הסדר.

ד. 'שומע כעונה' בסיפור יציאת מצרים

בהשקפה ראשונה, קיום מצות סיפור יציאת מצרים מדין 'שומע כעונה', תלוי בהבנת גדר 'שומע כעונה'.

תחילה נקדים מדברי הריטב"א (6ב) שכתב: "חייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם". ונראה מקור לדבריו, מדרשת חז"ל (1ג) "לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה". ופירש רש"י: "שעונים עליו דברים, שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו את ההגדה". ומבואר שיש ענין "לענות" בנוסח ההגדה. ובמקרא ביכורים נאמר בכתוב גם כן לשון "לענות", כדכתיב (דברים כו, ה) "וענית ואמרת", ושם פירש רש"י: "וענית, לשון הרמת קול". משמע, כי גם צורת ה"עניה" על לחם עוני, דהיינו מצות סיפור יציאת מצרים, צריכה להיות דווקא בקול רם.

והנה ידועה מחלוקת הבית הלוי (6ג) והחזון איש (6ד) בגדר דין "שומע כעונה".

לדעת הבית הלוי, "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו. ולכן לדעתו אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, כי בברכת כהנים יש דין נוסף של "קול רם", והדין של "שומע כעונה" לא מועיל לייחס לשמוע את ה"קול רם". ברם לדעת החזון איש, גדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", והיינו שעל ידי דין ה"ערבות" חל על דיבורו של המשמיע שם של קריאת מצוה, ועל ידי שהשומע שומע ממנו דיבור של מצוה "מתאחדים" אצלו הדיבור והשמיעה, ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה". על פי זה הסיק החזון איש שגם במצוות שיש תנאים נוספים מלבד הדיבור כגון למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא, גם כן אפשר לצאת מדין שומע כעונה. והוכחתו מקריאת מגילה וקידוש שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, ואם גדר שומע כעונה הוא שנחשב כאילו ענה בעצמו, הרי עדיין נחשב כקורא המגילה בעל פה שלא יצא ידי חובה, וכמקדש ללא כוס, שלא יצא ידי חובה. ומוכח, כי דיבור העונה מתייחס לשומע, עם כל מה שמתלווה אל דיבורו.

מתוך כך יצא החזון איש לחלוק על הבית הלוי, וכתב שגם בברכת כהנים יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, ואף שצריך "קול רם", אך "כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי ליה לשומע, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו כתנאי הכוס והמגילה".

לפי זה כתב בספר רץ כצבי (7) כי מאחר ובמצות ההגדה צריך "קול רם", הרי שדין סיפור יציאת מצרים שווה לדין ברכת כהנים, ולכן לפי הבית הלוי שאת דין "קול רם" בברכת כהנים אינו מקיים על ידי שומע כעונה, כמו כן גם בסיפור יציאת מצרים, אינו יכול לצאת ידי חובת הדין של "והגדת" על ידי שומע כעונה. ברם לפי החזון איש שגדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות דיבור המשמיע ושמיעת השומע", ודיבור המשמיע מתייחס לשומע, עם כל תנאיו, למרות שהשומע לא קיים תנאים אלו בעצמו – מובן שגם בדין סיפור יציאת מצרים יש לשומע דין "מדבר" בסיפור יציאת מצרים דהיינו הדיבור של המשמיע, הכולל גם את דין "קול רם" הנדרש לקיום המצוה.

ברם במשך דבריו, כתב כי לכולי עלמא יוצאים ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים מדין 'שומע כעונה'.

ובמנחת אשר (8) חידש כי "באמת אין דין שומע כעונה במצות סיפור יציאת מצרים, דגדר המצוה כך הוא: שאחד מספר ואחרים שומעים, וכולם כאחד יוצאים ידי חובה, זה בסיפור וזה בשמיעה, דזה דרך סיפור דברים. וקיימא לן לחז"ל בעומק דעת קודשם, דכשצוותה התורה לספר ביציאת מצרים, אין כוונתה שכל אחד יספר לאחרים, ואותם שומעים שוב יצטרכו לחזור ולספר לו או לאחרים, אלא דכך הוא גדר המצוה – שכל המשתתפים בסיפור, דהיינו המספר ושומעיו, כולם יוצאים בכך ידי חובה במצות הסיפור".

וראה עוד במה שכתב בהגדה של פסח – חזון עובדיה (9), כי מצות סיפור יציאת מצרים מתקיימת בדין שומע כעונה.

ה. גדר מצות 'והגדת לבנך' – הבן 'חפצא' של המצוה או חלק מקיומה

עוד יש לדון במצות סיפור יציאת מצרים, לאור המבואר לעיל שקיומה הוא ב"הגדה" לבן, ויחד עם זאת, הרי גם כשאין לו בן חייב לספר בעצמו – מה גדר חיוב האב ומה חלקו של הבן במצוה.

נפקא מינא, כאשר בן חו"ל הנמצא בישראל, רוצה לקיים המצוה ביום טוב שני, בסיפור לבנו תושב ארץ ישראל.

בספר מאורי המועדים (10א) הובאו דברי רבי משולם דוד סולובייצ'יק, כי גדר מצות 'והגדת לבנך' הוא, שהאב חייב לספר לבנו, והבן נצרך לאב בבחינת "חפצא של מצוה" – כדי שהיה לאב למי לספר. ומכיון שהמצוה מוטלת רק על האב ולא על הבן. לכן הקובע בקיום המצוה הוא האב, וכאשר אצל האב יום טוב שני שמחוייב לקיים בו מצות סיפור יציאת מצרים לבניו, הרי שיוצא ידי חובה גם בסיפור לבנו בן ארץ ישראל שאצלו לא יום טוב.

רבי אליהו ברוך פינקל (10ב), הביא את תשובתו של רבי נחום פרצוביץ, לשאלה זו, שיש חיוב לספר ביציאת מצרים על הנסים שנעשו לאבותינו במצרים "ביום הזה" – דהיינו יום ט"ו בניסן [כפי שנראה מדברי הרמב"ם (1ה) שהזכיר בדבריו את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"]. ולכן ביום טוב שני בארץ ישראל, היות וכלפי הבן אין זה "היום הזה", אין האב צריך לקרוא לבנו אלא יספר לאשתו או לעצמו.

בהמשך דבריו, כתב כי הגרי"ש אלישיב "אמר בברירות ובתקיפות, דלעולם הדבר תלוי באב, בין לקולא בין לחומרא. דאם האב הוא בן א"י, אף שהבן תושב חו"ל, אין כאן שום מצוה של והגדת לבנך בליל יו"ט שני. אכן מאידך גיסא, כשהאב בן חו"ל והבן תושב א"י, אזי האב צריך לספר לבנו. ועוד סברא אמר הגרי"ש, דאף אם נימא שצריך 'היום הזה' אף אצל הבן, אבל קרינן ביה 'היום הזה' גם באופן שהבן אינו בן חו"ל. דלא גרע מכל בן קטן שהוא לאו בר חיובא". על כך כתב רא"ב פינקל: "אכן אי משום הא יש לחלק, דקטן אמנם לא הוי בר חיובא, אבל מכל מקום שם יו"ט יש לו. ונפקא מינה לגבי לא תאכילום. וכן איכא מצות חינוך לחנכו ביום זה על מצוה זו. אבל כשאין אצלו יו"ט גרע מינה". וראה עוד במה שכתב שם, כי יש לתלות את יסוד הנדון בגדר מצות 'והגדת לבנך', האם הבן הוא 'חפצא' של המצוה או חלק מקיומה – במחלוקת הרמב"ם והחינוך [לעיל אות א], האם עיקר מצות סיפור יציאת מצרים נלמד מהפסוק "והגדת לבנך", או מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים".

בשו"ת מנחת אשר (11א) נקט כדבר פשוט, כי מצות 'והגדת לבנך' היא מצות האב בלבד, שהרי האב נצטווה להגיד לבנו, ואילו הבן לא נצטווה לשאול. והוסיף: "ובאמת כך מסתבר, דאילו היה זה מצות הבן, לא היה חייב אלא גדול בר חיובא ולא קטן. ולא מצינו בשום מקום דצריך דווקא שאלת בר חיובא. ולכאורה פשוט דתם וזה שאינו יודע לשאול קטנים הם, ואעפ"כ מצות ההגדה בשלימותה מתקיימת על ידם. ומשום כל זה נראה, דאף בן א"י בליל יו"ט שני מצווה לשאול את אביו מה נשתנה, מתרי טעמי: משום דרך שאלה ותשובה, ומשום מצות והגדת לבנך. דלא גרע מבן קטן או מאשה למאן דאמר שאינה מצווה בסיפור יציאת מצרים" [יבואר להלן אות ח].

ו. קיום מצות 'והגדת לבנך' כאשר האב מתארח אצל הסב

ממוצא הדברים נבוא לדון, מהי הדרך הראויה והמהודרת לקיים את מצות סיפור יציאת מצרים, בשאלה מצויה, כאשר האב מתארח אצל הסב – כיצד האב מקיים את מצות הסיפור לבנו [הנכד].

בשו"ת בצל החכמה (11ב) כתב כי הסב הוא שליחו של האב לספר לבניו [הנכדים], והוסיף: "ומשום מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך כאן לענ"ד, דזהו רק במצוה המוטלת על היחיד והוא אינו מקיים אותה בעצמו, אלא ממנה ליחיד לשליח לעשותה במקומו. אבל מצוה המוטלת על יחידים רבים והם ממנים אחד לשליח להוציאם ידי חובה, אין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו. אדרבה, יש בזה משום מעלת ברוב עם הדרת מלך". בשו"ת תשובות והנהגות (12א) תירץ באופן אחר: "ואף שמצוה בו יותר מבשלוחו, כבר כתבו האחרונים דהיינו דוקא באופן שעל ידי השליחות נראה כזלזול בהמצוה, אבל דרך כיבוד מותר. ועיין פלתי יורה דעה (סימן כח) במצות כיסוי הדם, דאף שמוטלת על השוחט יכול לכבד אחר. והכא נמי כשמכבד אביו או חותנו והם שלוחיו, אין בזה זלזול להמצוה".

עוד כתב בשו"ת בצל החכמה, כי האב יוצא ידי חובת קיום מצות סיפור יציאת מצרים, כאשר הוא מאזין לדברי הסב, מדין שומע כעונה: "נדון שאלתנו שהבן או החתן שומע קולו של הסבא והם כעונים, נמצא מה שהנכד שומע מפי הסבא הוי כשומע גם מפי האבא".

אכן, בסוף דבריו, כתב בצל החכמה: "כל זה ליישב מנהגם של ישראל, אבל בוודאי כל אב ההולך לליל הסדר אל אביו או אל חותנו, אם ישתדל להגיד שם לבניו לפני הסדר, באמצעו, באמצע הסעודה, או לאחריו, מניסי יציאת מצרים ונפלאות ה' עימנו, כמבואר ברמב"ם ובפוסקים, לית טב מיניה". כיוצא בזה כתב בתשובות והנהגות: "התחלת הסיפור יציאת מצרים, יספר האב בעצמו. ועל כן נכון שהבן ישאל "מה נשתנה" את אביו דווקא, וב"עבדים היינו" יסביר לו האב שבמצרים ראינו נסים ונפלאות. ובהמשך הסדר ימשיך הסבא בניהול הסדר".

להלכה, בספר הליכות שלמה (12ב) הובא בשם הגרש"ז אויערבך, כי "רבים המסובים יחד, אין חיוב על כל אחד מהם לספר סיפור יציאת מצרים לבניו בעצמו, אלא די בכך שאחד המסובים מספר לכולם". וזאת משום "שעיקר החיוב על האב הוא שישמעו בניו בלילה הזה סיפור יציאת מצרים, וכיון ששומעים הסיפור כראוי סגי, ואף אין צריך למנות את המספר כשלוחו על כך, אלא ממילא נפיק ידי חובתו" [ובהערה הוסיפו, שכן נהג הגרש"ז בביתו, כשהסבו עמו צאצאיו, שהיה לבדו מרחיב בסיפור כפי הצורך].

ז. להראות בגופו שיצא עתה ממצרים – מכלל חיוב סיפור יציאת מצרים

מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, חידש בספרו הגדה של פסח – שם דרך (13) מתוך דקדוק לשון הרמב"ם, כי במצות סיפור יציאת מצרים נכלל, לעשות פעולות שבהם מראה בגופו שיצא עתה ממצרים.

ח. חיוב נשים במצות סיפור יציאת מצרים

בשו"ע (14ב; או"ח סי' תעב סעי' יד) נפסק: "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה". וביאר המשנה ברורה (סי' תעב ס"ק מה) את כוונת השלחן ערוך: "כגון מצה ומרור ואמירת ההגדה". ומפורש בזה חיוב נשים בסיפור יציאת מצרים. וכן נראה מדברי הרמ"א (14ג; סי' תעג סע' ו) שצריך לומר את ההגדה בלשון שיבינו הנשים. וכתב המשנה ברורה (ס"ק סד) "שהרי גם נשים חייבות במצוות הלילה ובאמירת הגדה".

אך לא נתבאר, האם חיובן של נשים במצות סיפור יציאת מצרים הוא מהתורה או מדרבנן.

בספר החינוך (מצוה כא, אות י) מפורש כי נשים מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים, כפי שדייק מדבריו המנחת חינוך (14א). ועל כך תמה שם: "ולומר הטעם שנשים היו גם כן באותו הנס, כמו מקרא מגילה (עי' מגילה ד, א) וארבע כוסות (עי' פסחים קח, ב), כבר הוכיחו התוספות בכמה מקומות, דדבר זה אינו אלא דרבנן [וקשה על משמעות החינוך, שנשים מחוייבות מהתורה בסיפור יציאת מצרים].

נפקא מינא, האם חיוב נשים במצוה זו מהתורה או מדרבנן: [א] להוציא ידי חובה אנשים – לדעת חינוך שחיובן מהתורה, יוכלו להוציא ידי חובה בסיפור יציאת מצרים גם אנשים, שכן חיוב שניהם שווה [מהתורה]. אך לדעת המנחת חינוך שחיובן מדרבנן, אין אשה מוציא איש ידי חובתו בסיפור יציאת מצרים, שכן איש מחוייב מדרבנן, ואשה מהתורה. [ב] פק אם אמרה את ההגדה – אם חיובה מדרבנן, מדין ספק דרבנן לקולא, אינה צריכה לשוב ולומר את ההגדה. אך אם חיובה מהתורה, מדין ספיקא דאורייתא לחומרא, תצטרך לחזור לומר את ההגדה.

וראה בנדון זה בהרחבה, בספר רץ כצבי (15א), ובהגדה של פסח חזון עובדיה (15ב).

ט. קיום מצות סיפור יציאת מצרים לבנות או לנכדים

שו"ת חזון עובדיה (16).

י. מדוע לא מברכים על קיום מצות סיפור יציאת מצרים

המהר"ל מפראג הביא בספרו גבורות השם (17א) את תשובת הרשב"א, שאין למצוה זו קצבה, ולכן לא מברכים על קיומה. ותמה על דבריו: "דמה בכך שיוצא בסיפור אחד, וכי בשביל כך לא יברך". וכתב טעם אחר: "כיון שהעיקר הוא בלב, לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה". וראה בהגדת באר החיים (17ג) בביאור תשובתו הנפלאה של החתם סופר, שניתן לברך רק לאחר סיפור הגאולה ממצרים. סיכום הטעמים – ספר חג המצות (17ב).

יא. סיפור יציאת מצרים – הלכות ומנהגים

ראה בהרחבה בקונטרס ויאר לנו (18-19-20) בנדון אמירת ההגדה בנעימה ובקול רם, באימה ויראה ובשמחה • שלא להפסיק באמצע ההגדה בשיחה • אכילה ושתיה באמצע ההגדה • סדר קדימה בשאלת הבן מה נשתנה • חובת הסיפור גם לבנותיו • אמירת מה נשתנה גם על ידי בעל הבית • סיפור יציאת מצרים על ידי אחרים • סיפור יציאת מצרים מזקינו  • סיפור יציאת מצרים על ידי נשים • הארה בגודל חשיבות סיפור יציאת מצרים מאביו.

יב. גודל מעלת מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר

בספר יסוד ושורש העבודה (21א) הביא מדברי הזוהר הק' (21ב) אודות עוצם קדושת המצוה ומעלותיה הנשגבות.