א. משנה מפורשת במסכת בבא מציעא (1) "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו". ומבואר בסוגיית הגמרא, כי "אונאת דברים" הוא איסור מהתורה לצער את הזולת ולהקניטו, הנלמד מהכותב (1) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתו". ופירש רש"י: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ". ומסיים רש"י: "ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלקיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלקיך". ולכן חמורה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, כמאמר הגמרא (1) "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך. ורבי אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר, זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון".
וכתב ערוך השלחן (4) "וקבלה ביד חז"ל, שהצועק לפני הקב"ה על אונאת דברים נענה מייד, שנפרעים מהמאנה בעולם הזה, וכך אמרו חז"ל (2) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה". ופירש"י: "הצועק על אונאת דברים, אין השער ננעל לפניו".
עוד אמרו בסוגיא (2) "אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו [באונאת דברים לצערה, רש"י], שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" [לבוא פורענות אונאתה ממהר לבוא, רש"י].
דינים ומאמרים אלו נפסקו להלכה בשו"ע חושן משפט (4).
והנה בספר ערוך השלחן ((4); סע” (2)) היטיב להגדיר את דיני אונאה, שיש בהם שתי אונאות – בענייני מסחר ובענייני הנפש. בענייני מסחר – הדין הראשון המובא במשנה (1) "לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח" [ונדון בענין זה לקמן]. ובענייני הנפש – הדין השני המובא שם (1) "היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים".
אך תחילה נבאר את הכללים והפרטים ביסוד איסור אונאת דברים.
ב. דיני אונאה
בספר החינוך (2) מפורש כי האיסור הוא באמירת "דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם", ולא עוד אלא ש"ראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם". ולשון הרמב"ם בספר המצוות (3) "שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שמתבייש מהם" [ועוד כתב החינוך: "ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבם בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכים הרבה כדי שיקחו מוסר. ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערם בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד"].
ורבי אליעזר ממיץ כתב בספר היראים (3) "וכשם שאונאה בדברים, כך אונאה בעין רע שמראה לו פנים רעים".
יחד עם זאת מתיר החינוך (2) מעיקר הדין "לענות כסיל כאוולתו", כי "אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים". עי” בדבריו מהי הדרך הראויה לנהוג בשעה שמצערים ומחרפים אותו. וממידת החסידים שלא להשיב דבר, ועליהם אמרו חז"ל "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
- אונאת רשעים – בסוגיית הגמרא (2) מובא: "אמר רב חננא בריה דרב אידי, מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו". והרמ"א ((4); סע” א) כתב: "ויש אומרים דאין מצווים על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו" [ועי” בסמ"ע ((4); ס"ק ד) מה שכתב בזה]. ובערוך השלחן (4) כתב בטעם הדבר: "אבל לרשע מותר לאנות בדברים, דשמא על ידי זה ישוב בתשובה, ולכן אם כוונתו לשם שמים, יכול לעשות כן". ובהמשך ביאור דברי הרמ"א, כתב ערוך השלחן: "וכן מי שמאנה את עצמו, שהולך בדרך לא טוב וסובר שהולך בדרך הישר, מותר לאנותו, שאדם כזה אינו מכלל הישוב ודרך ארץ".
- בשוגג – בספר לרעך כמוך (6) כתב לחלק בין מצב שבו אינו יודע שהמעשה שלו עלול לגרום צער לחברו, שאינו עובר באיסור, כי התנהגות זו מתקבלת בהבנה, שהרי דרכם של בני אדם לטעות, והנהגה זו לא אסרה תורה. מה שאין כן אדם שאינו מתכוין לצער את חברו, אך הוא יודע שהמעשה שלו עלול לגרום צער לחברו, שעושה בכך איסור. ואין זה דומה למקרה הקודם, כי שם הוא לא יודע שהמעשה שלו עלול לגרום צער לחברו.
- בכתב – החפץ חיים (הובא בספר לרעך כמוך; (6)) פסק שעובר באיסור אונאת דברים גם בכתב, ולדעת המהרש"ל, אם פרסם את דבריו בכתב, צריך לקנות את כל ההוצאה ולהשמידה.
- ברמז או בלי מעשה כלל – עי” בספר לרעך כמוך (6).
- שוחט שהיתל בחברו וציערו – כתב החתם סופר (5) שיכולים להעבירו מתפקידו, עד שיפייס את מי שפגע.
- אח צעיר המעוניין לשאת אשה לפני אחיו המבוגר – באגרות משה (5) שפסק כי אינו צריך לחשוש לאיסור אונאה שיצער בזה את אחיו או שאחיו יתבייש במה שאחיו הצעיר נישא לפניו, עי” בנימוקים שהביא לפסק זה.
- דוגמאות נוספות – בגמרא (1) ובשו"ע נפסק: "אם היו יסורין באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב (איוב ד, ו-ז) הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה, מה תשיב בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים אלו".
בספר חסידים (3) כתב, שאין להוציא ניעו מחוטמו בפני חברו, לפי שגורם לו מיאוס ומצערו.
ועי” בשערי תשובה (3), שבכלל "הנותנים חיתתם בארץ החיים" אשר "לא יכפר עליהם המות, ועד עולם עוונותם על עצמותם" [לשונו שם באות קסב] – כל מי שמצער את הציבור בהטלת אימתו, שעובר בלאו ד"לא תונו איש את עמיתו".
ג. “גזל שינה”
בספר דרך שיחה (8) מובא בשם הגר"ח קנייבסקי כי "ענין גזל שינה הוא חידוש מבית מדרשם של בעלי המוסר, והוא רק ענין של חסד ושל "ואהבת לרעך כמוך". אמנם בספר פתחי חושן (8) הרחיב רבי יעקב בלוי, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים בנדון "גזל שינה", וכתב שיש בזה משום איסור אונאת דברים דאורייתא, שמצער את חברו [אמנם העיר שם, כי הלשון "גזל" אינו מדוייק כל כך, ואולי לזה התכוין הגר"ח].
ועוד דן שם, האם יש איסור, ומה הדין כאשר מעוניין לערוך בביתו שמחה בשעת לילה מאוחרת, באופן שהרעש עלול להפריע את מנוחת השכנים. ומה הדין בבית מדרש או ישיבה הסמוכים לבתי מגורים, האם מותר ללמוד בקול רם. וכיצד ינהגו אם מתגוררים חולים או אנשים מבוגרים בסמיכות מקום.
ד. בירור והשוואת מחירים ללא כוונה לקנות
כאמור בדברי המשנה (1) ונפסק בשו"ע ((4); סע” ד) "לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו". ובטעם הדבר, כתב המאירי (3) כי "גורם לו פסידא בדבריו, שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. ואפילו לא היה אדם שם, מכל מקום הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר".
וראה ביאור הדברים וסיכומם להלכה ולמעשה, בספר לרעך כמוך (7). ועי"ש שחילק בין בירור והשוואת מחירים אצל בעל הבית שאסור, לבין בירור אצל המוכרים, שאין בזה איסור אונאת דברים, ובביאור אופנים נוספים שאין איסור אונאת דברים בהשוואת מחירים ללא כוונה לקנות.
ה. מכנה שם לחברו
בסוגיית הגמרא (1) מובא: "הכל יורדים לגיהנם חוץ משלשה שיורדים ואין עולים", ובכללם "המלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו", ואמרו שם: "מכנה היינו מלבין, אף על גב דדש ביה בשמיה". ופרש"י: "כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות, ומכל מקום זה להכלימו מתכוין". דין זה נפסק בשו"ע ((4); סע” ה) "יזהר שלא לכנות שם רע לחברו, אע"פ שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו אסור".
וראה פרטים נוספים בדינים אלו בספר לרעך כמוך (9) – מה הדין כאשר חברו אינו מתבייש בשם, האם מותר לכנותו בשם זה. וכן בירור המותר והאסור בקריאה ב"שם חיבה", כינוי על שם מום באדם, שיבוש בקריאת שם חברו, ומכנה שם בדרך בדיחותא [ועי"ש שהביא בשם החזון איש שאין להורים לקרוא שם לילד שעלול להתבייש ולהצטער בו].
"צריך להתחזק בלימוד התורה.. וביחוד בבין אדם לחברו, להיזהר שלא לגרום צער לחברו בדיבור קל ואפילו לרגע" (אגרות חזון איש;(3))
