בספר כף החיים (10) דן ב"עובדא בחנוכה שהתחיל אחד לברך את השתי ברכות בחושבו שהיה שמן, ולא נמצא, מפני ששכחו ליתן שמן" – האם עליו לברך פעם נוספת לכשיתן את השמן. וציין לדברי הפוסקים (1)-(2) שדנו בשאלה, כשבירך על פרי והתברר שהפרי אינו ראוי לאכילה, האם יברך פעם נוספת.

ונראה כי נדון זה, כשבירך על הדלקת נר חנוכה ונמצא שלא היה בחנוכיה שמן בשעת הברכה, הוא נדון כללי בברכת המצוות: אם בירך על קיום מצוה, ולאחר הברכה התברר שבשעת הברכה לא יכל לקיים את המצוה בחפץ שחשב לקיימה, כגון: תפילין שנמצאו אינן ראויות להנחה, ארבע מינים שלא היו כשרים, ספר תורה או שופר שנמצאו פסולים, ודוגמאות נוספות שיבוארו להלן.

ויש לברר מהו הכלל – מתי חייב לברך בשנית, ומתי עלתה לו הברכה.

נטל פרי ובירך עליו ונפל ונמאס

א. ראיית כף החיים (10) מדברי הפוסקים בהלכות ברכת הפירות, היינו דברי הירושלמי (1) שהובאו בטור ובית יוסף (1) ונפסקו בשו"ע (2) "נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון". וכתב הרמ"א על דברי מרן המחבר: "רק שלא היה עליו דעתו לאכלו". ובדברי המשנה ברורה (2) ס"ק כו) והביאור הלכה (שם ד"ה רק שלא) מבואר שאם בירך על פרי והיה בדעתו לאכול עוד פירות אחרים, והפרי שהיה בידו בשעת הברכה נאבד או נמאס, נחלקו הפוסקים: לדעת המחבר צריך לחזור ולברך, ולדעת הרמ"א אינו חוזר ומברך. ואם בירך על פרי בסתמא, דהיינו שלא היה בדעתו במפורש לאכול עוד פירות אחרים, והפרי שהיה בידו בשעת הברכה נאבד או נמאס, כתב הביאור הלכה שלדעת השו"ע והרמ"א מוכח שחוזר ומברך אף שהיו מונחים כולם לפניו על השלחן בשעת ברכה, אך יש ראשונים שסוברים שגם בסתמא אין צריך לברך מכיון שהכל היה מונח על השלחן, ולכן למעשה לא יברך מדין "ספק ברכות להקל".

ומכאן למד כף החיים שדין בירך על הדלקת נר חנוכה ומצא שאין שמן בחנוכיה, דומה למברך על פרי בסתמא ונפל הפרי ונמאס או נאבד שאינו צריך לברך בשנית, מכיון שהיתה דעתו בסתמא על כל מה שהיה מונח על השלחן. והוא הדין איפוא, אם היה השמן על השלחן בשעת הברכה, אינו צריך לחזור ולברך, מכיון שמסתמא היתה דעתו גם עליו.

קידש על יין ונשפך או קידש על יין והתברר שהוא מים

ב. הראיה נוספת הביא כף החיים (10) לנדון הדלקת נר חנוכה, היא מדברי הט"ז שכתב בדיני קידוש בשבת (3) שאם "היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות, אז ודאי אין צריך לברך שוב לא בורא פרי הגפן ולא לקדש שנית, אלא ישתה מן המוכן לפניו". ומדברי הט"ז למד בכף החיים לנדון ברכה על הדלקת נר חנוכה ומצא שאין שמן בחנוכיה, שאם היה השמן לפניו בשעת הברכה, אינו צריך לחזור ולברך.

* * *

והנה הראיות שמביא כף החיים הן מדיני ברכת הנהנין – בורא פרי הגפן, וברכת הפירות, לדיני ברכת המצוות – הדלקת נר חנוכה. ואולי היה מקום לחלק בין הדברים, ולומר שדווקא בברכת הנהנין אם בשעת הברכה מסתמא היתה דעתו גם על פרי או יין שעמד על השלחן, אינו צריך לשוב ולברך אם נשפך היין או נפל הפרי, מה שאין כן בברכת המצוות. והסברא לחלק היא, כי בברכת הנהנין בהחלט יכול להיות, שבשעת הברכה דעתו לאכול פירות נוספים וברכתו היא לאו בדווקא על הפרי שבידו – ולכן הברכה חלה גם על דברים שאינם נמצאים לפניו בשעת הברכה. מה שאין כן בברכת המצוות, בדרך כלל כאשר אדם מקיים מצוה בחפץ שבידו [ציצית, תפילין, שופר] – אין בדעתו כלל שהברכה תחול על חפץ אחר, שהרי בפשטות כוונתו לקיים את המצוה דווקא בחפץ זה שמברך עליו.

מאידך, יתכן שגם בברכת המצוות, כאשר בירך ורצה לקיים מצוה בחפץ מסויים, ורגע לפני קיומה בפועל התברר לו שאינו יכול לקיים את המצוה בחפץ זה – אינו צריך לברך פעם נוספת אם היה לפניו חפץ שיכול לקיים בו המצוה שחשב לעשות – בדיוק כמו בברכת הנהנין, ועתה נבוא לדון בדברים:

לבש ציצית ובירך ובא בעל הטלית ונטלה ממנו

ג. בהלכות ציצית נפסק בשו"ע (3) סע' טו) כי קיום מצות הציצית הוא, כשהיא על גופו, ולפיכך כשנפלה ממנו הטלית שלא במתכוין "הסתיים" קיום המצוה, ואם ילבש את הטלית שנית, עליו לברך שוב. והביא המשנה ברורה (ס"ק מא) שאם "בירך על הטלית ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו, אין צריך לברך שנית, ואפילו נפסלו אז ציציותיו והיה לו ציצית מזומנים ותקנם מיד, אינו צריך לברך שנית, דכיון שעדיין לא עשה מצותו לא הסיח דעתו".

אך כאשר בשעת הברכה על הציצית לא כיוון אלא על הטלית שהתכונן ללבוש, ומסיבה כלשהי לא היה יכול ללבשה והוצרך ללבוש טלית אחרת, עליו לברך בשנית, יעו' במה שכתב בכף החיים (3).

ומבואר, שגם בברכת המצוות, כאשר בירך ורצה לקיים מצוה בחפץ מסויים [ציצית], ורגע לפני קיום המצוה [התעטפות בציצית] התברר לו שאינו יכול לקיים את המצוה בחפץ זה [כי היא פסולה, או שבעליה נטלה ממנו], אינו צריך לברך פעם נוספת אם היה לפניו חפץ שיכול לקיים בו המצוה שחשב לעשות [ציצית אחרת] – בדיוק כמו בברכת הנהנין. [אמנם בהמשך דבריו הביא בכף החיים, שגם כשלא היה בדעתו על ציצית אחרת בשעת הברכה, יש אומרים שאינו צריך לברך, מכיון שספק ברכות להקל].

בסיום דבריו, כתב הכף החיים שההלכה הנ"ל בדיני ציצית מבוארת גם בהלכות תפילין.

בירך על תפילין ונפסק הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים

ד. וכוונת הכף החיים למה שהביא בהלכות תפילין (4) את דברי שו"ת זרע אמת (הובא גם במשנה ברורה שם ס"ק נ) שאם בירך על הנחת תפילין, ובתחילת ההידוק נפסק הקשר, ו"אין שם מי שיודע לתקן את הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים, בכל גווני צריך לחזור ולברך". ומסיים המשנה ברורה "דדמי להא דסימן ר"ו סע' ו'". דהיינו דיני הברכה על הנחת תפילין דומים לברכה על פרי שנפל ונמאס לאחר הברכה, שנתבאר לעיל מדברי הפוסקים בסי' ר"ו סע' ו', וכנ"ל, שחיוב הברכה בשנית תלוי במה שהיה בדעתו בשעת הברכה הראשונה.

ומעתה הוא הדין בברכה על תפילין ונפסק הקשר – אם הוצרך לקחת תפילין אחרים, ודאי צריך לברך בשנית, מכיון שלא היה בדעתו בשעת הברכה על תפילין אחרים. אך על אותם התפילין, שצריך עתה להדק את הקשר, אינו צריך לברך שנית, מכיון שעשיית הקשר מחדש אינה נחשבת כהפסק בין הברכה לקיום המצוה.

עלה לתורה ובירך ונמצאה טעות בספר תורה או במקום הנכון של הקריאה

ה. בהלכות קריאת ספר תורה (5) סימן קמ סע' ג; ועי"ש  במשנה ברורה (ס"ק ח-ט) נפסק כי כאשר מברך על מצוה [קריאת התורה] – דעתו על מה שמונח לפניו בשעת הברכה. אלא שנחלקו האם מסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחות לפניו, עי"ש במשנה ברורה. ועוד נפסק בשו"ע (5) סימן קמג סע' ד) "אם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה ואינו חוזר לברך לפניה". והטעם מבואר במשנ"ב (ס"ק יט) "דסבירא ליה דברכה ראשונה שבירך העולה בתחילת קריאתו בספר הראשון עולה גם לזו, דהא דעתו היה מתחילה על פרשה זו, מה לי ספר תורה זו או אחרת".

אמנם על הלכה זו, הקשה רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת תורה אור בירושלים (משמרת חיים (6), ענייני תפילין) מה ההבדל בין המבואר בהלכות תפילין שאם בירך על תפילין ונפסק הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים, צריך לחזור ולברך, ואילו כאשר נמצא פסול בספר תורה אינו צריך לחזור ולברך על הקריאה בספר התורה החדש. ותירץ, שהברכה על קריאת התורה היא על התורה, ולא על ה"חפץ" שמקיים בו מצוה, ולכן מה שבירך בברכה הראשונה, דהיינו התורה, עדיין נמצא לפניו, ושוב אינו צריך לברך בשנית.

בירך על שופר ולא יכל לתקוע בו

ו. כתב המשנה ברורה (5) סימן תקפה ס"ק ד) בשם שו"ת בנין עולם, שאם לאחר ברכת השופר נטלוהו ממנו קודם התקיעות, וקיבל שופר אחר, עליו לחזור ולברך. אמנם לדעת כף החיים (5) ס"ק טו) אינו חוזר ומברך מדין ספק ברכות להקל. סברא נוספת כתב בכף החיים (5) ס"ק לז)  "כיון דאין הברכה על זה השופר עצמו כמו לולב ופרי, אלא לשמוע קול שופר, יהיה זה או אחר". וסברא זו היא ממש כסברת הפוסקים הנ"ל בנמצא פסול בספר תורה, שאינו צריך לברך בשנית כשעולה לקרוא בספר תורה החדש "דמה לי ספר תורה זה או ספר תורה אחרת" [וראה במה שהקשה במשמרת חיים (6) ענייני ראש השנה) על דברי המשנה ברורה, מה ההבדל בין דין זה, למה שנפסק בהלכות קריאת ספר תורה, שאם נמצא פסול בספר תורה אינו צריך לברך בשנית כשעולה לקרוא בספר תורה החדש "דמה לי ספר תורה זה או ספר תורה אחרת", ומדוע שלא נאמר "מה לי שופר זה מה לי שופר אחר", ובמה שתירץ].

בירך לישב בסוכה ובאמצע הסעודה נמלך לצאת לסוכה אחרת

ז. בשו"ע הרב (6) פסק כדעת המג"א שצריך לחזור ולברך לישב בסוכה "אפילו אם היא בענין שאין צריך לברך ברכת הנהנין על אכילה זו, כגון שהוא עומד באמצע סעודתו שאוכל בסוכה שבירך בה ופוסק סעודתו והלך לאכול בסוכה אחרת". ובשער הציון (ס"ק צד) הביא את דברי האחרונים שנחלקו על המג"א, ולדעתם אם היה בדעתו ללכת לסוכת חברו אינו צריך לשוב ולברך לישב בסוכה, וביאר את סברתם: "דמאי שנא  סוכה זו או אחרת, כל שלא הסיח דעתו מלאכול אין צריך לברך שנית". והיינו כסברת הכף החיים לענין שופר (5), וכסברת המשמרת חיים לענין קריאת התורה (6) – שהברכה היא באופן כללי על ישיבת הסוכה, כשם שהברכה היא כללית על התפילין ועל התורה.

ולעומתם, בציצית, מכיון שכל לבישת טלית עם ציציות היא מצוה בפני עצמה, הברכה היא רק על טלית זו שרוצה להתעטף בה, ואם הביאו לו טלית אחרת שלא היה דעתו עליה בשעת הברכה, צריך לחזור ולברך עליה.

בירך על לולב ומצא הדס או ערבה פסולים

ח. עי' בדברי הבית יוסף (7) בשם הארחות חיים , ובמה שהקשה המג"א (7) על דבריהם.

ובמשנה ברורה (7) ס"ק נו) ושער הציון (ס"ק עד) ביאר שאם בשעת הברכה על הלולב לא היו בביתו הדסים או ערבות, ממילא "בעת הברכה לא היה בדעתו כלל על הדס וערבה אחרת ואם כן הוא עתה נטילה חדשה". והיינו שגם לא יצא ידי נטילת הלולב בברכה הראשונה, והברכה הראשונה כלל לא נחשבת. ודין זה דומה לנטל פרי לברך עליו ונפל ונמאס, שצריך לברך ברכה אחרת על פרי שלא היה בדעתו עליו כלל.

אך אם היה לו הדס או ערבה בביתו [באופן שאינו צריך להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם] ובירך על נטילת הלולב ונמצא שלא היו בו הדס או ערבה, יקח בשנית את כל ארבעת המינים ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר, דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה, על הדס על נטילת עץ עבות. כי מכיון שהיו מינים אלו בביתו, מסתמא היתה דעתו עליהם, חלה ברכת נטילת הלולב גם על הנטילה השניה, ורק צריך לברך בנפרד על נטילת ההדס או הערבה, שהרי סוף סוף לא בירך עליהם.

בדק מזוזה והחזירה למקומה או שקבע מזוזה אחרת – אימתי חוזר ומברך

ט. בפתחי תשובה (8) הסתפק "אם הסיר המזוזה לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה, אם יברך כשחוזר וקבעה". ובדבריו השווה בין קביעת מזוזה לדיני טלית ותפילין, עי"ש. אמנם למהר"ם שיק (8) פשיטא ליה, שאם נמצאה המזוזה פסולה, שחייב לברך שנית. אך כשבדק את המזוזה ומצאה כשרה, תלה זאת במחלוקת הפוסקים כשעושה מצוה וחוזר ועושה את אותה מצוה, האם מברך ברכה אחרת.

ולמעשה המהר"ם שיק, שאם הוריד מזוזה ולא היה בדעתו להחזירה למקומה, ולבסוף חזר וקבעה במקומה, צריך לברך בשנית, כדין הפושט ציצית ולובש בגד אחר, שוודאי צריך לברך על לבישת הציצית השניה.

אולם בשו"ת מהרש"ג (9) חלק רבי שמון גרינפלד [אב"ד סעמיהאלי, הונגריה] על דברי רבו, המהר"ם שיק. ולדעתו  יש להבדיל בין לובש טלית אחרת, לבין קובע מזוזה אחרת ותוקע בשופר אחר. בטלית אחרת, הברכה היא על קיום המצוה בחפץ מסויים. כלומר, הברכה היא על הטלית הזו שמתעטף בה, מכיון שבכל טלית וטלית שלובש מקיים מצוה בפני עצמה. ולכן הברכה היא רק על הטלית שלבש לאחר הברכה, ואם פשט את הטלית ולבש טלית אחרת, הרי שהברכה הראשונה לא היתה על הטלית האחרת, ומשום כך עליו לברך בשנית.

ברם, במזוזה, הברכה היא על קיום מצות מזוזה בבית שקובע בו, ואין זו ברכה על החפץ המסויים של המזוזה שקובע. וכן בקיום מצות שופר, הברכה היא על שמיעת התקיעות, ואין זו ברכה על שופר מסויים שתוקע בו. ולכן, כאשר קבע מזוזה והברכה היא על הקביעות בבית, אזי גם כשמחליפה במזוזה מהודרת יותר, אינו צריך לברך ברכה בשנית. וכשם שכאשר הוא מברך על תקיעת השופר, הברכה היא על שמיעת הקול ואין זה משנה אם הקול יוצא משופר זה או משופר אחר [ובתשובה אחרת (יו"ד סימן ז) הוסיף המהרש"ג בביאור הדברים, שבקובע מזוזה אחרת "אינו צריך לברך, משום דכיון שקובע על אותו הבית בעצמו אף שהמזוזה היא אחרת, מכל מקום אין המזוזה גורם אלא הבית גורם", עי"ש כל דבריו].

ואכן, המהרש"ג מציין כי לפי סברא זו יוצא שלא כדברי שו"ת בנין עולם והמשנה ברורה (5) בדין שופר הנ"ל, וזאת משום ש"אין השופר גורם כלל החיוב אלא יומא הוא דגרם".

ועוד הביא המהרש"ג את דברי השו"ע הרב (6) שההולך לסוכת חברו באמצע הסעודה צריך לברך בשנית לישב בסוכה, מכיון שזו סוכה אחרת. וכתב על כך המהרש"ג: "ובאמת הכל אינו מובן לי, דאינו ענין כלל לטלית אחר דחשוב מצוה חדשה, כנ"ל. משא"כ בסוכה מה לי סוכה זו מה לי סוכה אחרת".

ולמעשה עיקר סברתו של המהרש"ג כבר נתבארה לעיל בדברי הבית מאיר לענין סוכה (7), ובדברי כף החיים לענין שופר (5), וכסברת המשמרת חיים לענין קריאת התורה (6) – שבקריאת התורה ותקיעת שופר, הברכה היא על כל התורה שקורא ועל קול השופר ששומע, ולא על ספר תורה מסויים או שופר מסויים.

סיכום הדברים: ראה במש"כ בספר רץ כצבי (13) אות ב) כי יש מצוות [תפילין, שופר] שנחלקו הפוסקים מה גדרה של הברכה שמברכים עליהן – האם זו ברכה כללית על המצוה, או ברכה על החפץ המסויים שמקיים בו את המצוה.

*  *  *

בירך על הדלקת נר חנוכה ולא היה בחנוכיה שמן

י. עתה נבוא לדון בשאלה שפתחנו בה – בירך על הדלקת נר חנוכה ונמצא שלא היה בחנוכיה שמן בשעת הברכה, האם עליו לשוב ולברך. והבאנו את דברי כף החיים (10) שאם היה השמן על השלחן בשעת הברכה, אינו צריך לחזור ולברך, מכיון שמסתמא היתה דעתו גם עליו.

והנה בספר שלמי תודה (12) דן רבי בן ציון פלמן [רב בית המדרש נחלת משה בבני ברק] בשאלה דומה: "מי שבירך על נר חנוכה, וקודם שהדליק נפל הנר ונשפך השמן והוצרך ליתן שמן חדש, האם צריך לברך שנית, או לא". ולדעתו: "אפילו היה לפניו עוד שמן בשעת הברכה, מ"מ מכיון שאינו מצוי שיפול הנר וישפך השמן, אם כן אין דעתו על השמן שלפניו, ובכל ענין חוזר ומברך".

גם בשו"ת מהר"ם שיק (10) דן בשאלה דומה ":בעובדה שאירע שבחנוכה שכח ליתן שמן בנר והיה בו פתילות ישנות, וסבר שכבר נתן שמן ובירך, ומיד נזכר ונתן שמן, ונסתפק אם יכבה וידליק ויברך מחדש". ופסק, שאם טעה וסבר שיש בחנוכיה שמן כשיעור ובירך לפי כוונתו, ולאחר ההדלקה נמצא שלא היה די שמן, אינו צריך לברך פעם נוספת כשמוסיף אחר כך שמן כדי שהנרות ידלקו שיעור זמן ראוי. ומבואר בדבריו, שבהדלקת נר חנוכה יש להפריד בין הברכה לבין מעשה ההדלקה, ואשר על כן גם אם במעשה ההדלקה היה פגם מאחר שלא היה שיעור השמן הראוי להדלקה, אך מכיון שבשעת הברכה הרי סבר שיש שיעור שמן, וא"כ כבר לא היה חסרון בברכה – ולכן בגלל שהברכה היתה כתיקונה, אע"פ שהמעשה לא היה כתיקונו, חלה הברכה, ואינו צריך לחזור ולברך כשמתקן את המעשה.

יא. אך הבנתו של המהר"ם שיק, שבהדלקת נר חנוכה יש להפריד בין הברכה לבין מעשה ההדלקה, אינה מוסכמת, וכפי שמתבאר בדברי רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (הובא במקראי קודש (11) שהברכה על הדלקת נר חנוכה שונה במהותה מכל ברכת המצוות, שכן היא חלק מגוף המצוה, כי רק על ידי הברכה מוכח שההדלקה היא לצורך פרסום הנס ולא לצרכים עצמיים.

ולפי דברי המור וקציעה נראה כי בנדון דידן, כשבירך על הדלקת הנר ונמצא שלא היה בחנוכיה שמן, יצטרך לברך שנית כשימלא אחר כך שמן. שכן מאחר והברכה היא חלק מגוף המצוה, לא ניתן להפריד בין הברכה ומעשה המצוה, ומכיון שמעשה ההדלקה לא היה ראוי כי לא היה שמן בחנוכיה, גם הברכה אינה נחשבת כברכה על הדלקה. ולפיכך כשימלא שמן בחנוכיה ומעשה ההדלקה יהיה מתוקן, יהיה חייב לברך על ההדלקה [וראה במה שהביא בספר שלמי תודה (11) כי להלכה ולמעשה לא קיימא לן כחידושו של המור וקציעה].

ובספר רץ כצבי (13) חידש, כי לפי סברת האחרונים [המהרש"ג וכף החיים] שבתקיעת שופר הברכה אינה על השופר המסויים שתוקע בו, אלא ברכה כללית על שמיעת קול השופר, גם בהדלקת נרות חנוכה עיקר המצוה הוא ההדלקה והפרסומי ניסא, והשמן הוא רק הכשר קיום המצוה, ובוודאי אין הברכה על השמן המסויים ו"מה לי שמן זה ומה לי שמן אחר". ולכן גם בנר חנוכה, אם נתברר שלא היה שמן בחנוכיה, יביא שמן אחר אך לא יברך בשנית, כי ברכתו הראשונה היתה על איזה שמן שלא יהיה, ולאו דווקא על השמן שלפניו בשעת הברכה.

וראה בסיום דבריו סיכום הדעות בזה למעשה.

[*] דפי ההכנה למסירת השיעור נכתבו לצורך מסירתו לפני ימי החנוכה. לשם כך, מתחיל ומסתיים השיעור בנדון הדלקת נר חנוכה.

מובן מאליו, כי שיעור זה יכול להימסר גם ללא קשר ישיר לחנוכה, אלא כשיעור כללי בענייני ברכת המצוות, ואז ניתן לפתוח אותו בנדון ברכות הנהנין, ולהשוות נדון זה לדיני ברכת המצוות, או בכל צורה אחרת, כפי הענין.

** השיעור נכתב על פי הספר רץ כצבי, חנוכה- פורים, מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס (13).