א. בסוגיית הגמרא בפרק ערבי פסחים (1) נדונו פרטי מצות הסבה בליל הסדר, בעת אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות – אופן ההסבה, הסבת אשה, והסבת תלמיד אצל רבו, וכפי שיבואר בהרחבה להלן. אך ביסודה של מצות ההסבה נחלקו הפוסקים, מה הדין כאשר שתה ארבע כוסות או אכל מצה ללא הסבה, האם צריך לחזור ולשתות או לאכול, וממחלוקתם נברר את גדר מצות ההסבה.

התוספות (1) ד"ה כולהו) הסתפקו: "וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה, וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה, אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה". ולא פשטו את ספקם. אולם הרא"ש (1) נקט בבירור: "ואם אכל בלי היסב לא יצא, כדאמר לעיל (1) ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא" [ומשמע, שאם אכל בלא הסבה, לא יצא ידי חובה].

והרמב"ם כתב (2) "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך". ויש לברר מה לדעתו הדין כאשר אכל מצה או שתה ארבע כוסות ללא הסבה, ומה פשר דבריו "ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח".

ההסבה – חלק ממצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות או מצוה בפני עצמה

ב. בביאור הדברים חקר רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, הגרי"ז מבריסק (3), בגדר מצות הסיבה – האם היא חלק ממצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, או שהיא מצוה בפני עצמה, וכתב: "מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבעה כוסות", ולכן גם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח "דהיינו דמיקריא קיום מצוה של הסיבה [וכן נפסק בשו"ע (4) סי' תע"ב סע' ז) "ולכתחילה יסב בכל הסעודה"]. ולפי זה "אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה, אין כאן שום גריעותא במצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי". אולם הרא"ש נקט "דדין הסיבה הוא דין  בקיום המצוה של מצה וד' כוסות", ולכן אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, לא יצא ידי חובת קיום מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות.

ואמנם בספר מאורי המועדים (3) הקשה על דברי הגרי"ז, לדעת הרא"ש שההסבה היא דין בקיום מצות אכילת המצה, אם כן אלו שפטורים ממצות הסבה [כמבואר בסוגיא בפסחים] איך מקיימים כלל את מצות המצה. ותירץ, שצריך לומר כי גם לדעת הרא"ש, יצא ידי חובת מצות אכילת המצוה גם בלא הסבה, אלא שמכיון וההסבה היא דין בעיקר המצוה, נמצא שלא קיים את המצוה כתיקונה, ולכן צריך לחזור ולאכול בהסבה [ועי"ש בדבריו במה שביאר את ההבדל בין שיטת הרא"ש לשיטת התוספות בדין הסבה].

ובספר מקראי קדש (5) הביא רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים] את דברי הגר"י אברמסקי "דהא דהסבה מעכבת וצריך לחזור ולאכול, אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא יצא גם בלי הסבה", והגרצ"פ נקט (5) בדעת הרא"ש והשו"ע, שכוונתם "לא יצא ידי חובת הסבה, אבל ידי חובת מצה יצא", כי "מצות הסבה היא מצוה בפני עצמה לאכול בהסבה, ואע"פ שכבר יצא ידי חובת מ"ע דאכילת מצה, יתכן שיקיים אחר כך מצות הסבה", יעו"ש בדבריו.

הסבה בזמן הזה

ג. בהגהות אשרי (1) ובהגהות מיימוניות (2) הובאה שיטת הראבי"ה שאין דין הסבה בזמן הזה "שהרי בני חורין אינם מסובים, ואדרבה ישיבה כדרכם היא דרך חירות, ואדרבה, גנאי הוא, כיון שאין רגילות להסב, וזה מיסב ומושכב על צדו השמאלי נראה כאילו הוא עצב וחולה". ואמנם כתב בהגהות אשרי: "ושיטה יחידאה היא".

אולם הרמ"א הסתמך על שיטת הראבי"ה בשני נדונים:

• בדיעבד, כאשר שתה או אכל ללא הסבה – מרן השו"ע (4) סי' תע"ב סע' ז) כתב: "כל מי שצריך הסבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה, לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה". וכתב הרמ"א בשם האגודה: "ויש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו, שבדיעבד יצא בלא הסיבה".

אמנם להלכה, הכריע הרמ"א: "ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה אין לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בשני כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה, וכן באכילת מצה".

והמשנה ברורה (4) ס"ק כא) הביא את דעת המג"א, שאפילו בין כוס ראשון לשני אין כדאי שיחזור וישתה.

• חיוב נשים בהסבה – בסוגית הגמרא בפסחים (1) אמרו: "אשה אצל בעלה לא בעי הסבה [רשב"ם: "מפני אימת בעלה וכפופה לו], ואם אשה חשובה, בעי הסבה", וכן נפסק בשו"ע (4) סי' תע"ב סע' ד). וכתב על כך הרמ"א: "וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות [ראה בספר הליכות שלמה (10) בהערה 130 טעם מדוע נשים בזמן הזה "חשובות"]. אך לא נהגו להסב, כי סמכו על ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב". ומכל מקום אין לנשים להסב בעמידה, מכיון שאכילה מעומד היא דרך העבדים, יעו' בדברי הרב דרזי (9) בשם הגרי"ש אלישיב, וכן נקט הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (10).

וראה סיכום הדברים – למעשה בדברי הגר"נ קרליץ בספר חוט שני (11) ובחזון עובדיה (12) ובפסקי תשובות (13).

• אכל מצה ללא הסבה – האם יכול לסמוך על ההסבה ב"כורך" – במקראי קדש (6) אות ב) הביא את קושיית האדר"ת על דברי השו"ע (4) סי' תעב סע' ז) "אכל בלא הסיבה, לא יצא, וצריך לחזור לאכול בהסיבה", מדוע אינו יכול לצאת ידי חובה באכילת הכזית של "כורך", והרי כל הטעם שאין יוצאים ידי חובה ב"כורך" הוא בגלל שטעם המרור שחיובו מדרבנן מבטל את טעם המצה שחיובה מהתורה, ומאחר וחיוב ההסבה מדרבנן, וכאשר אכל ללא הסבה יצא ידי חובה מהתורה – וכעת חיובו מדרבנן בלבד, ושוב יוכל לצאת ידי חובה באכילת ה"כורך".

ותירץ הגרצ"פ, על פי דרכו בהבנת הרא"ש והשו"ע, שכוונתם "לא יצא ידי חובת הסבה, אבל ידי חובת מצה יצא" אף מדרבנן, ולכן חיוב ההסבה הוא "מדין חירות", ואינו תנאי בעצם אכילת המצה לעכב את המצוה, ולכן אינו שוה לחיוב אכילת המרור, ומאחר ואין חיוב ההסבה שוה לחיוב אכילת המרור, חזר הטעם "דאתי מרור ומבטל למצה".

• אכל אפיקומן ללא הסבה – האם עליו לחזור ולאכול עוד מצה לשם אפיקומן – המשנ"ב כתב (4) סי' תעב ס"ק כב) שאם שאינו חוזר לאכול כזית נוסף "דהא אסור לאכול שני פעמים אפיקומן". מאידך גיסא, כתב המשנ"ב (5) סי' תעז ס"ק ד) "ובדיעבד אם שכח ואכלו בלא הסבה, אינו צריך לחזור ולאכול אם קשה עליו האכילה", ומשמע שאם לא קשה עליו האכילה, אין כל מניעה לחזור ולאכול כזית נוסף בהסבה, וכל שכן אם רוצה להחמיר בזה.

ובישוב הסתירה, כתב האגרות משה (5) שאם שכח קודם ברכת המזון, רשאי להחמיר ולאכול, אך לאחר ברכת המזון לא יאכל כזית נוסף, אף אם רצונו להחמיר.

• ההסבה – מדיני סעודת ליל הסדר – ראה בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק המובאים בספר הררי קדם (7).

ד. אימתי מסבים – צורת ההסבה

מלבד המפורש מדינא דגמרא בסוגיא בפסחים (1) להסב בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות, דנו הפוסקים:

• באכילת כרפס – כתב הקיצור שלחן ערוך (5) שצריך לאכול בהסבה.
• בשעת אמירת ההגדה והלל ובשעת הסעודה – כתב המאירי (2) "ארבע כוסות כולם צריכין הסבה, הן שתייתם הן הדברים שהם מסודרים עליהם, ר"ל קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון. ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח", ופסק הרמ"א (4) סי' תעב סע' ז) "ולכתחילה יסב כל הסעודה". וראה סיכום השיטות והכרעה למעשה בספר חזון עובדיה (12) ובפסקי תשובות (13) אות ה).

בשעת הברכה – כתב בספר הליכות שלמה (10) סע' כ) שלא יסב, כיון שאמירת הברכה צריכה להיות בכובד ראש.

• כשמכניס האוכל והשתיה לפיו – כבר מחוייב בהסבה כמבואר בספר חוט שני (11).
• בסמוך לשלחן – בספר הררי קדם (7) הביא מדברי רש"י והרשב"ם בפסחים, שדין ההסבה הוא דווקא בסמוך לשלחן, ואמר הגרי"ד סולובייצ'יק "דהחפצא של ההסבה הוא, שהאדם נשען על מטה או על כל דבר אחר, אבל אם רק מטה את גופו לצד שמאל בלי להישען, אין זה הסבה כלל". והוסיף: "ובדבר זה צריך ליזהר מאד מאד, האידנא שאנו יושבים על כסאות בלי משענת, ואם יטה את גופו לצד שמאל בלבד לא קיים חובת ההסבה. ולכן יקח כל אחד עוד כסא להסבה". וכן הביא רבי יצחק דרזי (8)-(9) בשם הגר"ח מבריסק, שהסבה דרך חירות היא דווקא ליד שלחן. ועי"ש בדבריו פרטים נוספים באופני קיום מצוות ההסבה בדרך חירות [וכתב שהגרי"ש אלישיב, ישב על המטה והניח לצידו כרים עד לגובה הכתף ונטה קצת. והגרש"ז אויערבך ישב על כסא עם משענת לזרוע, והניח כר על המשענת, והיטה עליה]. ובפסקי תשובות (13) אות א) פרטי דינים בצורת ההסבה.
• הסבה בפני אביו או רבו – ראה בדברי השו"ע (4) סי' תעב סע' ה) ובספר חוט שני (11) ובפסקי תשובות (13) במה שדנו באופן שחתן נמצא אצל חותנו, ובדין הסבה בפני רבו מובהק ושאינו מובהק – בבן, חתן, נכד ותלמיד.
• הסבה בפני תלמיד חכם הנחשב "גדול הדור" – ראה בדברי תרומת הדשן (2) ובשו"ע (4) סי' תעב סע' ה).