א. סוגיית קביעת רגע המוות על פי ההלכה רחבה מאד, וכמובן אין כוונה להקיפה במסגרת זו. להלן נדון בעיקרי השיטות, ובמחלוקת פוסקי זמנינו האם מיתת הלב – דהיינו הפסקה מוחלטת של פעילות הלב, קובעת את מותו של האדם, או מיתת המח – ההפסקה מוחלטת של פעילות גזע המוח, היא זאת שקובעת את רגע המוות.

מובן מאליו, שהפסקה מוחלטת פירושה קביעה ודאית של רופאים שאין כל סיכוי להחזרת הפעילות של המח או הלב. ויסוד לכך בדברי התוספות ביומא (1) שכתבו "אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא יח, ה) וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל". וממילא בזמנינו, שברור לנו שאפשר עוד להחיות אדם שנפסקה לו נשימה עצמית, על ידי טיפול בהנשמה מלאכותית, צריך לקחת בחשבון את ההפסקה המוחלטת של פעילות הלב, המח והנשימה.

הנפקא מינה בשאלה כיצד נקבע רגע המוות, כפולה:

[א] לענין הפסקת חיבור החולה למכונת הנשמה. האם כאשר גזע המח חדל לפעול, נחשב האדם למת, הגם שלבבו פועל. [ב] שנית – לענין השתלת איברים. מתי מותר ליטול מאדם את איבריו לצורך השתלתם בחולים הזקוקים להם – האם מיתת גזע המח מאפשרת הוצאת איברים, או שיש להמתין עד להפסקת פעילות הלב.

שאלה זו התעוררה ביתר תוקף לפני כעשרים שנה, כאשר התחילו לבצע השתלות לב, ונשאלה השאלה מאחר ובשעה שמוציאים את הלב מגופו של החולה, הרי בעצם הוא נשאר ללא לב [חיותו היא מכח מכונת הנשמה] ומדוע שלא נחשיב את הפעולה הזו כרציחה [אפילו אם אחר כך נשתיל לו לב אחר, שהרי סוף סוף כעת רצחו את החולה כאשר הוציאו את לבו] – אלא אם כן נאמר שהמח פועל, ולכן אין זה נחשב מיתה.

לפני כשנה [אדר תשס"ח] עלה הנושא לדיון מחודש בעקבות החוק שהתקבל בישראל לפיו מות מוחי קובע את רגע המות, ונחלקו פוסקי דורינו האם כן היא גם עמדת ההלכה. [יצויין כי בעולם הרפואה, וגם במדינות רבות בעולם, מקובל כי מוות מוחי קובע את רגע המוות].

ב. עיקר הסוגיא בענין זה הוא במסכת יומא (1) בדין אדם שנפל עליו הגל [מפולת] בשבת, והצלתו הותרה רק כל עוד יש סיכוי שהוא חי. אולם ברגע שיש וודאות שהוא מת, אין כל היתר לחלל עליו שבת. ונחלקו התנאים "עד היכן הוא בודק", כלומר מהו המודד לקבוע שהאדם הקבור מתחת למפולת נחשב כמת בוודאות. יש אומרים שבודק עד חוטמו, והיינו אם יש לו נשימה [כמבואר ברש"י שם]. כלומר, העדר נשימה הוא הקובע את רגע המוות. ויש אומרים "עד לבו". דהיינו, פעולת הלב היא הקובעת אם האדם נחשב חי או לא. להלכה נפסק בשו"ע (6) כמאן דאמר עד חוטמו [כמצויין בגמרא בעין משפט].

לפי זה יוצא שלהלכה, קביעת המוות נעשית בבדיקת נשימה, ולא בבדיקת פעילות הלב. ומכיון וכיום בדיקת העדר נשימה מוחלט נקבעת על ידי בדיקת גזע המח שהוא המרכז המפקח בגוף על הנשימה. ואם כן לכאורה נפשטה השאלה, וקביעת רגע המוות תלויה בהעדר נשימה, דהיינו "מות מוחי".

ועי' ברמב"ם (1) שאמנם לעיתים לא ברור אם הגוסס נפטר, כי יתכן שזהו עלפון, ולכן צריכים להמתין כדי לוודא שהוא מת [עי"ש ברדב"ז, שלא ברור המקור לחידושו של הרמב"ם, כי בגמרא לא נאמר שחיישינן שמא נתעלף]. ולמדנו מדבריו, שקביעת המוות חייבת להיות באופן שיש וודאות שהאדם לא יחזור לחיים. ומעתה חזר הדיון למקומו, מהי הקביעה הודאית של המוות – הפסקת פעילות המח או הפסקת פעילות הלב.

ג. אולם גם אם נאמר ש"בודקין עד חוטמו", יש לחקור האם העדר נשימה הוא סיבה לקביעת המות, כי המח הוא האחראי על הנשימה, ועל כן כשאין נשימה פירושו שהאדם מת. ברם מאידך ניתן להבין שהעדר נשימה הוא סימן למוות, והסיבה האמיתית לקביעת המות תלויה בפעילות הלב. אלא שפעמים פעילות הלב אינה ניכרת, ולכן צריכים לבדוק את הנשימה ועל ידי זה יש סימן שהלב חדל מלפעול. ויש קצת ראיה לכך מדברי רש"י ביומא ד"ה הכי גרסינן (1), שכתב: "ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין החיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו". משמע שקביעת המוות היא על פי הלב, ובדיקת הנשימה היא רק לוודא שאכן אין פעילות לב, כי לפעמים אין החיות ניכרת בלבו של האדם.

ואכן דעת החכם צבי (2) שהוא היסוד לשיטת הפוסקים – שקביעת המות תלויה בלב. והביא ראיות לדבריו מהזוה"ק ודברי חז"ל שכל חיי האדם תלויים בלב, ופירש כן את הסוגיא ביומא לדרכו הנ"ל, שגם למאן דאמר שבודקים עד חוטמו, זהו רק "סימן" שהלב אינו פועל, וה"סיבה" לקביעת המוות היא בלב.

ד. גם בדברי החתם סופר (3) משמע שנטה לדעת החכם צבי, שקביעת המות תלויה בלב, וכמו שכתב החתם סופר בתוך דבריו "כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת" [אם כי יתכן שגם לדרכו של החת"ס אין די בהעדר פעילות לבבית, וצריך גם בדיקת העדר נשימה, וצ"ע].

*   *   *

בירור דעת רבי משה פיינשטיין ורבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל

ה. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דן בסוגיית קביעת רגע המוות בכמה מתשובות, והתחבטו הפוסקים מה היתה דעתו למעשה בסוף ימיו.

בתשובה הראשונה – יו"ד ח"ב סי' קמו (5) (4) מפורש כדעת החכם צבי והחתם סופר שקביעת המות היא בלב. יתר על כן, הגרמ"פ כתב שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים שצריך שיהיה סימן חיות במח, ולא שייך לומר שנשתנו הטבעים בזה [סברא זו גם הזכיר הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (14)]. ומסקנתו לענין השתלות לב, כי ברור שיש איסור רציחה לעשות כן, והיינו כי חיות האדם תלויה בפעילות הלב.

בתשובה השניה – יו"ד ח"ג סי' קלב (5) יש לדון טובא.         מחד גיסא, יש המבינים כי רבי משה חזר בו מתשובתו הקודמת, ודעתו ש"מות מוחי" הוא הקובע [דעת פרופ' שטיינברג (7)], וכפי שמשמע מדברי הגרמ"פ בסוף התשובה במש"כ "ורק כשיראו ע"י הבדיקה שאין קשר למוח עם הגוף יחליטו על ידי זה שאינו נושם למת".

אך מאידך כתב בספר נשמת אברהם [(7)- פרופ' אברהם סופר אברהם, שכידוע סמכו עליו מאד הגרש"ז אויערבך ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב] כי רבי משה התחשב במיתת המח רק לחומרא. דהיינו, שלאחר הפסקת פעילות הלב, צריכים גם לוודא שאין פעילות מוחית, ומעולם לא התיר לסמוך על מות מוחי בלבד לקולא. ולכן ודאי אין היתר לקחת איברים מאדם שמת מות מוחי אך לבבו עדיין פועם [ובדבריו כנראה מתכוין הפרופ' אברהם נגד דעת פרופ' שטיינברג].

גם הגרש"ז אויערבך הבין בדעת הגרמ"פ (שו"ת מנחת שלמה – (10)) שלא התיר השתלת איברים על סמך מות מוחי, ורק התיר ניתוק ממכונת הנשמה.

לעומתם, כתב פרופ' שטיינברג העוסק שנים רבות בסוגיא זו (7) כי ההבנה בדעת הגרמ"פ שמתחשבים במוות מוחי רק לחומרא [כמו שכתב פרופ' אברהם] תמוהה מבחינה רפואית, עי' בדבריו בדעת האגרות משה.

בתשובה השלישית – יו"ד ח"ד סי' נד (7) שנכתבה כשלושה חודשים לפני פטירתו, כתב רבי משה באופן ברור  שקביעת המות היא בהסתמך על מות מוחי בלבד. לימים קמו עוררין על פסק הלכה זו, והיו שטענו כי רבי משה הושפע מדברי חתנו הרב ד"ר טנדלר שצידד בזכות קביעת המוות על פי המח. כנגדם כתב בנו של הגרמ"פ, הג"ר דוד פיינשטיין (7), המקובל כפוסק ידוע בארה"ב, שאכן דעת אביו היתה למעשה כדבריו בתשובה השלישית "ואין בה שום חשש זיוף", וכן שמע ממנו בעצמו, שאם אינו נושם כי מת מות מוחי, נחשב כמת גמור אף שהלב פועם.

ו. גם הגרש"ז אויערבך פרסם תשובות ומכתבים רבים במשך השנים בסוגיית קביעת רגע המוות, כמבואר בדבריו בשו"ת מנחת שלמה (10). ודעתו היתה שמות מוחי אינו מות ודאי ו"כשהרופאים החליטו על גזע המח שכבר מת, דינו כודאי גוסס שאסור להזיז אותו". ולכן, אסר הגרש"ז לבצע בדיקות רפואיות בגוסס כדי לוודא את מיתת גזע המח, כדין כל הפעולות שאסור לעשות לגוסס מחשש שפעולות אלו יקרבו את מיתתו (יעו' ברמב"ם; (1)). ולמרות הנסיונות שביצע עבורו פרופ' שטיינברג כדי להוכיח כי מות מוחי קובע את רגע המות, הגרשז"א לא השתכנע, וכמו שכתב בסוף דברי תשובתו, שאין זה קביעת ודאית של רגע המות כל עוד הלב פועם.

ז. סיכום דעות פוסקי דורינו – ראה במאמרו של הרב ד"ר הלפרין (13) (11), הלוא הם: האגרות משה והגרש"ז אויערבך הנ"ל ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב [בפרט לאור ניסוי ה"כבשה", עי"ש פרטי הענין]. דעת הציץ אליעזר (8) ויבלח"ט הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי [(9); ועי' במש"כ בשבט הלוי שמות הלב קובע את רגע המוות ואין להרהר אחרי זה "דאיסור רציחה יש לקחת הלב ממי שלבו פועם עדיין" הגם שמת גזע המח. והוסיף לחדש לאסור השתלת לב כי אין לזה היתר שניתן לרופא רשות לרפא].