זוטו של ים

המושג "זוטו של ים" מוזכר בכמה מסוגיות הגמרא בפרק אלו מציאות (1), ופירושו חפצים שנשטפו על ידי הים ולאחר מכן נפלטו ליבשה ונמצאו על ידי אנשים [עי' רש"י ב"מ (1) כא, ב) ד"ה זוטו של ים].

חז"ל הגדירו חפץ זה: "אבוד ממנו [מבעליו] ומכל אדם", ובשל כך המוצא יכול לזכות בו. בדברי הפוסקים מצאנו נדונים שונים – מה מוגדר "זוטו של ים" המותר בשימוש למוצאו, כפי שיבואר להלן.

"זוטו של ים" – משום יאוש בעלים או מגזירת הכתוב שהתורה התירה אבדה זו

א. במסכת בבא מציעא (1) כב, ב) אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק, מנין לאבדה ששטפה נהר, שהיא מותרת, שנאמר אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ – מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם [חייבים בהשבתה], יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם". ובהמשך הפרק (1) כד, א) "אמר ר"ש בן אליעזר, המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם". אבדה שהיא "זוטו של ים" מוזכרת בסוגיא (2) כד, ב) כאשר עוף נוטל בשר ולאחר מכן נמצא הבשר, ובהמשך הפרק (2) כו, ב) בדין המוצא כסף בין החולות: "האי מאן דחזי דנפל זוזי מחברי ביה חלתא ואשכחיה ושקליה, לא מחייב לאהדורי, מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה מייאש הוא".

ונחלקו הראשונים האם היתר "זוטו של ים" משום יאוש בעלים, או שאין זה מטעם יאוש אלא זהו דין בפני עצמו מגזירת הכתוב, שכל שאבוד ממנו ומכל אדם התירה התורה אבדה זו.

הרא"ש (1) כתב על דברי הברייתא "המציל מן הארי" וכו' (1) כד, א), וז"ל: "והאי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויים שם קאי, אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל". כלומר, דברי הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", לא נאמרו על זוטו של ים, אלא על מקום שרבים מצויים שם. ומבואר בדבריו, כי זוטו של ים אינו היתר מדין יאוש אלא היתר שהתורה התירה, ולכן אין דברי הברייתא אמורים לגבי זוטו של ים.

אולם הריטב"א הביא בתחילת דבריו את פירוש "תוספות" [אינו בתוספות שלפנינו וזהו כפירוש הרא"ש הנ"ל], וכתב: "ואין צורך, אלא ודאי אכולה מתניתין קאי, דזוטו של ים להכי שרי רחמנא משום דאיכא יאוש בעלים". ומוסיף: "ומיהו אע"ג דצווח דלא מייאש אין בכל כלום, דשקורי משקר או בטלה דעתו אצל כל אדם, ומשום הכי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים ואין בדבריו כלום". והיינו, שבזוטו של ים גם אם אומר במפורש שאינו מתייאש, הרי זה יאוש, או משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, או משום שאין מאמינים לו שאינו מתייאש. וכדברי הריטב"א מבואר בדברי רש"י בבבא קמא (2) סו, א ד"ה מוצא) בתוך דבריו בביאור מקור הדין שיאוש קונה, שנלמד ממה שהתורה התירה זוטו של ים, ומשמע כי דין זוטו של ים הרי הוא דין יאוש [ובביאור שיטת הרמב"ם, ראה בסתירה שיש בדבריו (4) ובמה שכתבו המגיד משנה, ובביאורו של רבי איסר זלמן מלצר בספרו אבן האזל (4)].

ב. עוד מצינו בדברי המשנה במסכת בבא קמא (2) "המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הליסטים, אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו". ופירש רש"י: "דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות".

ובמשנה אחרת בבבא קמא (2) מבואר שאם נסדקה לראובן חבית דבש, ובא שמעון ושפך את היין מחביתו כדי להציל את הדבש של ראובן, זוכה שמעון בדבש, שהרי אילולא כן היה הדבש נאבד ["והריני מציל מן ההפקר", רש"י]. ועל פי זה פסק המרדכי (3) בבא קמא) בשם מהר"ם מרוטנבורג שהמציל ספרים מדליקה אינו חייב להחזירם לבעליהם "דהא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא".

בגדר ההיתר של "אבודה ממנו ומכל אדם" – ביאר הגרי"ז מבריסק (4) שזהו דין "הפקעה" של החפץ מבעליו. דבריו נסבו לתרץ את הקושיא, מדוע במסכת בבא קמא (4) פטר רבה את השובר חפץ שחברו זרק מראש הגג מדין "מנא תבירא תבר" ומשום ד"בתר מעיקרא אזלינן", והרי בפשטות צריך היה להיות פטור משום הכלי שעומד להישבר "אבוד ממנו ומכל אדם".

וע"כ מוכח, שיסוד היתר "אבודה ממנו ומכל אדם" הוא דין "הפקעה" של החפץ מבעליו [מדין יאוש או מגזירת הכתוב, וכנ"ל במחלוקת הראשונים], ועל כן "אם לאחר שנאבד ממנו עדיין נשאר בחפץ קצת שווי, שראוי לחול על זה דין זכות בעלים, שוב לא שייך בזה היתרא דאבודה, וליכא על מה לחול דין הפקעה דאבודה". ולכן בחפץ שנזרק מראש הגג, מכיון שיש בחרסים קצת שוויות לא נאמר בזה דין "אבודה מכל אדם", וצריכים לדין "מנא תבירא תבר".

דין "זוטו של ים" במקומות שיש תקנת בית דין או "דינא דמלכותא" להחזירו

ג. רבותינו הראשונים דנו בשאלות רבות שהיו מצויות בתקופתם – מה דין רכוש שנקנה מידיהם של נכרים שבזזו ספינות ומכרו את שללם – האם צריך להשיבו לבעליו, והאם הבעלים צריכים להחזיר את ההוצאות ששילמו הקונים בעד הרכוש. בשיטה מקובצת (3) הובאה תשובת הרמב"ם, שכתב: "אם ביזה זו היתה במצות המלך, קנה ובטל דין הקדש. אמנם אם שללו בלי רשות המלך או נגנבו, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול, ויחזור זה הספר למקומו, כדין מי שנתברר לנו בו שנגנבו לו כליו וספריו".

והמרדכי (3) בבא מציעא) הביא את תשובת רבנו גרשום מאור הגולה, שבמקרים אלו של ביזה היתה "תקנת הקהילות" שגזרו חרם על כל מי שבא לידו מנכסי ספינה שנאבדה שיחזיר לבעלים "ואפילו אם נתייאש ראובן, דהפקר בית דין הפקר", וכתב כי "דינא דמלכותא דינא, ובדיני עובד כוכבים המציל מן הנהר נוטל שכר טורחו כשמודה בה ומחזירה לבעליה בחנם" [וראה גם בשו"ת תשב"ץ (3) במה שדן בבעלות על רכוש שנקנה משלל].

דינים אלו נפסקו ברמ"א (5) סי' רנט סע' ז) שכתב: "ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו [זוטו של ים], אם גזר המלך או בית דין, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר בית דין הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהילות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהוציאו מן האבדה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכים להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן".

גם האחרונים דנו בשאלות מסוג זה, ראה למשל בתשובתו של רבי מאיר אריק [רבה של טרנוב בגליציה] בשו"ת אמרי יושר (7) בנדון בספרים שנקנו מחיילים של מדינת אוסטרייך "אשר לקחום מיד הרוסים ששללו הספרים מיד ישראל, והחיילים עמדו לאבדם כי רצו לחתכם ולעשות מהם נייר", והשואל חשב לדונם כזוטו של ים. ר"מ אריק חידש כי דין "אבוד מכל אדם" נאמר רק כשהממון כבר אבוד ששטפו נהר ונטלו הים, או כשפרצה דליקה בעיר והציל מתוך הדליקה. אולם אנשי החיל שהחזיקו בספרים אמם רצו לאבד את הספרים, אך כל עוד שלא ביצעו את זממם בפועל, אין זה בכלל "אבודה ממנו ומכל אדם". ומכל מקום התיר את הזכיה בספרים מדין יאוש, שמכיון שגזלום החיילים הרוסים, וברוב המקרים שרפו את הספרים או השליכום לאיבוד, ודאי הבעלים התייאשו מהם.

חיוב השבת "זוטו של ים" לפנים משורת הדין

ד. מצינו בגמרא (2) כד, ב) באבדה שנמצאה בעיר שרובה נכרים והבעלים התייאשו ממנו, ש"לפנים משורת הדין" צריך להחזירה לבעליה. ודין זה נפסק בטור ושו"ע (5) סי' רנט סע' ה). ובדרכי משה (5) ס"ק ב) הביא מדברי המרדכי שגם בזוטו של ים, יש להחזירו לבעליו "לפנים משום משורת הדין". עם זאת סייג זאת וכתב שאם המציל עני ובעל אבדה עשיר, אין צריך להחזיר גם משום "לפנים משורת הדין", ודין זה הובא ברמ"א (5) סע' ז).

• • •

ה. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בספרי קודש וחפצים שנשדדו על ידי הנאצים ימ"ש, ומה הדין כשנמצאו הבעלים, האם צריך להשיב להם את רכושם – ראה בתשובתו של רבי יחיאל יעקב ויינברג בשו"ת שרידי אש (9), ובמה שהובא בספר אורחות רבנו הקהילות יעקב (9).

וראה בהרחבה בפסק בית הדין הרבני (8) בנדון כתר תורה שנשדד על ידי הצוררים ימ"ש, ואחד מיורשיו מצא אותו לאחר השואה בירושלים מוחזק אצל "הועדה להר ציון", אשר טענו לבעלות על הכתר מדין זוטו של ים. בפסק הדין חייבו הדיינים להחזיר את הכתר לבעליו, מצד התקנה שיש להחזיר כל גניבה לבעליה גם לאחר יאוש ושינוי רשות [וגם פטרו את בעליו של הכתר מתשלום הוצאות שהוציאו המחזיקים בכתר]. וראה גם בפסק הדין של בית הדין הישר והטוב בירושלים (9) במה שכתבו בנדון רכושם של הקדושים שנרצחו בתחילת מאורעות השואה, שלא התייאשו מרכושם, והאם בתום המלחמה יש לדון את הרכוש כאילו "עלה מזוטו של ים".

• קניית רכוש שהוחרם במכס – יעו' בפתחי תשובה (5) ס"ק ג) ובספר השבת אבדה כהלכתה (13) סע' טז אות ח)
• מצא כסף מזומן או ניירות ערך בחדר כספות בבנק – האם דינו כ"זוטו של ים", ראה בקובץ נעם (11).
• האם רשת האינטרנט היא בגדר זוטו של ים – ראה במאמרו של הרב שמואל אריאל (12) האם מותר להשתמש ביצירות שפורסמו ברשת האינטרנט [תוכנה, תמונה או שיר], מכיון שיצאו מרשות בעליהן והרי הן כזוטו של ים.
• כסף שנשכח מבעליו ונמצא על ידי בעל מכבסה בתוך בגד שנמסר לו לכיבוס. פסק בית הדין בירושלים (13).
• סיכום – ספר השבת אבדה כהלכתה (13).