חצי שיעור במצוות
א. בסוגיית הגמרא במסכת יומא (1) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם "חצי שיעור" אסור מהתורה, או לא. ולהלכה קיימא לן כרבי יוחנן ש"חצי שיעור אסור מהתורה" [ראה במנחת אשר (1) המקורות לכך]. ודנו הפוסקים האם גם במצוות אמרינן "חצי שיעור". כגון, חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה או לשתות מלוא לוגמיו מיין לארבע כוסות בליל הסדר – האם חייב לקיים המצוה בפחות משיעור, והאם מברך בקיום חצי שיעור מצוה.
והנה בטרם נביא את הראיות שהביאו הפוסקים לדין זה, ואת הדעות השונות בזה, יש לדון בשאלה זו בסברא על פי הטעם לדין חצי שיעור אסור מהתורה, האם גם במצוות נאמר דין "חצי שיעור". ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת המפרשים מדוע חצי שיעור אסור מהתורה.
יש אומרים שטעם האיסור משום "חזי לאצטרופי", דהיינו משום סייג וגדר שמא יבוא לאכול עוד חצי שיעור וישלים בכך שיעור שלם של איסור. וטעם זה לכאורה שייך רק באיסורים, כמובן. אולם יש אומרים שההסבר לאסור חצי שיעור הוא, שכיון שהתורה הענישה בשיעור שלם, הרי כבר שאוכל חצי שיעור יש כבר איסור. והיינו שבכל "משהו" יש כבר "חפצא של איסורא" [שאם נאמר שאין איסור בפחות משיעור, וה"משהו" נחשב היתר גמור, הא קיימא לן דאין היתר מצטרף לאיסור, וכיצד איפוא ענשה תורה בשיעור שלם]. ולפי זה, יש לומר שגם בחצי שיעור של מצוה יש מצוה [הדברים נכתבו על פי המנחת אשר (1), מאמרו של הרב שמעון לוי (1) ודברי האור לציון (6) יעו"ש בדבריהם].
דברי השבות יעקב והחיד"א
ב. בשו"ת שבות יעקב (1) האם מחוייב לאכול פחות מכזית מצה בפסח, והשיב "שאין כאן חייב כלל, דאכילה בכזית משמע". והביא ראיה מההלכה שאם נשבע שלא לאכול מצה כל השנה, אסור לאכול מצה בפסח "ולפי מה דקיימא לן לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע, קשה אם כן יאכל פחות מכזית. אלא ודאי פשוט, כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצה הוא כלל". ולהלכה, גם בדברי המשנה למלך (1) מפורש כי "האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום".
אמנם על ראיית השבות יעקב הביא החיד"א בחיבורו מחזיק ברכה (2) שהקשו "דכזית [הוא השיעור חיוב] לקרבן, אבל חצי שעור אסור מן התורה בכל שהוא". ותירץ החיד"א על פי שיטות הראשונים שסברו כי ב"איסור הבא בעצמו", דהיינו איסור שלא נקבע מהתורה אלא אדם אסר על עצמו דבר מסויים, כגון בשבועה, יש לומר שלא נתכוון לאסור על עצמו אלא כזית, אבל "פחות מכזית היתר גמור הוא". וסיים החיד"א: "ומאחר שכן קמה וגם נצבה ראיית הרב שבות יעקב לדעת הני רבוואתא, אמאי לא אמרו בירושלמי דהנשבע שלא לאכול מצה סתם יאכל פחות מכזית, דהוא מותר מצד שבועתו, ויש בו מצוה דמצה מיהא, אלא ודאי דכל פחות מכזית ליכא מצוה".
אולם למעשה, בספרו ברכי יוסף (2) כתב החיד"א, שלמרות דברי השבות יעקב שאין מצוה בחצי שיעור "נראה לי דקצת מצוה איכא, וזכר לדבר מדקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, והוא הדין דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור. ולא יהא אלא לזכר המצוה צריך לאוכלו".
וראה גם בדברי מהרי"ט אלגאזי (2) שכתב "דאם אין לו כי אם פחות מכזית מצה בליל פסח, חייב לאוכלו, כיון דמקיים מקצת מצוה. והוא הדין בפדיון הבן דשיעורו מפורש בתורה חמשה סלעים, דאם נתן חצי חמש, מקיים מקצת מצוה".
דברי הפוסקים האם יש ראיה מאכילת לחם הפנים
ג. במסכת יומא (3) מסופר על אחד הניסים שהיו בבית המקדש עד זמנו של שמעון הצדיק, שכל כהן שהיה מגיעו כזית מלחם הפנים "יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר. ומכאן ואילך, נשתלחה מאירה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול [פחות מכזית], והצנועים מושכים את ידיהם, והגרגרנים נוטלין ואוכלים". ודנו האחרונים האם יש ראיה מכאן שאין קיום מצוה באכילה פחות מכזית.
הריטב"א כתב שם (3) "דדווקא כהן שמגיעו כפול [היה מושך ידו] אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה, לא היו מושכים ידיהם, אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה, כיון שאין שם שביעה". ומדבריו הוכיח המהר"ץ חיות במסכת יומא (3) כדעת השבות יעקב "דבפחות מכשיעור אין מצוה כלל". וכן נקט המנחת חינוך (9) מצוה קלד) "והנה מה שהיו הצנועים מושכים ידיהם, כיון דלא היו מקיימין המצוה, דפחות מכזית אינה מצוה אם כן לא היו נוטלים כלל, אבל אם היה מגיע כזית ודאי לא היו מושכים ידיהם מלקיים מצוה. ולפי זה מוכח דגבי מצות עשה אין מצוה בפחות משיעור, דאם לא כן לא היו מושכים ידיהם אף בפחות מכשיעור, ועל כרחך דעל חצי שיעור ליכא מצוה כלל".
ברם המהר"ץ חיות הביא, כי החתם סופר דחה את הראיה מאכילת לחם הפנים וחילק בין חצי שיעור במצוה שהחיוב על ה"פרט" ובמצוה שהחיוב על ה"כלל", כדבריו: "דבאמת אפשר לומר בכל אכילת מצוה אם אין כזית מן המצה או המרור, חייב לאכול עכ"פ כל מה שמוצא, אפילו פחות מכשיעור. ושאני לחם הפנים, דאינו מצוה המוטלת על הפרט, רק מצוה על כל כהני בית אב שיאכל לחם הפנים. ואם נאכל על ידי אחר, גם כן נתקיימה המצוה. ומפני זה משכו הצנועים ידיהם" [ובספר אור הנר (7) דחה את הראיה מלחם הפנים "דלעולם אימא לך דמצוה איכא קצת, ובגלל שלא יהיה מחלוקת היו מושכים את ידיהם, לכן עד כזית לא היו מושכים, ופחות היו מושכים. ולעולם בעלמא איכא מצוה קצת"].
"חצי שיעור" בתקיעת שופר
ד. השדי חמד (4) הביא את דברי השו"ע הלכות ראש השנה (4) "תקיעות מעכבות זו את זו, והני מילי כשאינו יודע אלא מקצת הסימן, שלא יעשה אותו מקצת שיודע", וכתב כי משמע מכך "דאין שום מצוה בפחות מכשיעור, שאם לא כן למה לא יעשה מה שיודע כדי לקיין חצי שיעור".
ברם יש לדחות ראיה זו "דהתם התקיעות והתרועות הן גוף המצוה, ותקיעה בלא תרועה או תרועה בלא תקיעה אינה מצוה כלל. ואין זה דומה לחצי זית מצה, שבאמת מצה היא, אלא שאין בהם שיעור". וכיוצא בזה הובא בספר קדושת אברהם (4) בשם רבי אהרן קוטלר, עי"ש.
חצי שיעור במצוות נוספות
ה. בדברי הפוסקים מצאנו עוד נידונים בענין חצי שיעור בקיום מצוות, כדלקמן:
- בקיום חלק ממצות ברית מילה – בספר אור הנר (7) הביא מדברי המהרש"ל שיש מצוה כאשר מל ולא פרע.
- בנטילת אתרוג שאין בו שיעור – ספר אור הנר (7). ועי"ש במה שכתב כי בקביעת מזוזה בבית שאין בו ד' על ד' אמות – פשיטא שאין חיוב, שהרי אם אין לו בית אינו חייב, ואין זה כלל בגדר "חצי שיעור".
- חצי שיעור במשלוח מנות – ראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (6).
- חצי שיעור בהדלקת נרות חנוכה [בקושיית הבית יוסף מדוע מדליקים שמונה ימים] – מנחת אשר (13).
- חצי שיעור במצוות דרבנן – ראה בהתכתבות בין הרב משה ברזם, הרב אברהם גניחובסקי והרב משה שטרנבוך, שנדפסה בספר אמרות משה (8)-(9) בנדון שמיעת חלק מקריאת התורה, אמירת חלק מהלל או משנים מקרא ואחד תרגום, ובנדון אמירת פחות ממאה ברכות.
סיכום – ספר חיי משה (13).
סדרי קדימויות בחלוקת מצת מצוה
ו. השערי תשובה (5) הביא מדברי שו"ת בית יהודה בנדון "שנים שהיו בבית האסורים או במדבר, ולא נמצא אלא כזית מצה בצמצום – מי קודם", וכתב "דהכל תלוי בכל דאלים גבר". והשערי תשובה כתב שהבית יהודה "מיירי שהכזית של מצה היה של הפקר, ואין לשום אחד מהם זכות בו, ובכהאי גוונא נראה פשוט שמי שבידו לזכות יזכה". אמנם כשהמצה שלהם בשותפות, אין לומר כל דאלים גבר. ועי"ש במה שדן על פי האמור לעיל "דעכ"פ קצת מצוה איכא בחצי שיעור, דלפי זה יש לומר שיהיה כל אחד עומד בשלו לקיים קצת מצוה עכ"פ, ואין רשאי האחד לוותר לחברו שהוא יקיים כל המצות ואיהו גופיה לא יקיים כלל". ולמעשה הכריע השערי תשובה שיטילו ביניהם גורל.
ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דן רבי נתנאל מעודד [הרב הראשי לקהילה הספרדית בהונג קונג] בשו"ת מזרח שמש (10)-(12) במעשה שהיה בקבוצת מטיילים הגיעו לקהילה יהודית בסין שעתיים לפני ליל הסדר ולא היה די מצות לכולם, ונשאלה השאלה כיצד צריך לחלק את המצות – פחות מכזית לכל אחד או כזית לחלק מהם. וראה במה שדן שם האם יש עדיפות למי שיודע לכוון למצוה או לכהן, והאם מותר לבעל הבית לוותר לאחרים על המצה שלו כדי לזכותם בקיום המצוה [דין "חייך קודמים" ברוחניות"].
לסיום נעיין בביאור הנפלא של מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, לפסוק (תהלים עח, לח) "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ", כמובא בספרו שם דרך (5), ודברי פי חכם חן, זי"ע.
