פתיחה

יש לעיין, האם נצרכת כוונה בקיום מצות ספירת העומר. ואם צריך כוונה, באיזו כוונה מדובר:

האם נצרכת כוונה לקיום המצוה, או כוונה למספר שסופרים באותו יום. או שמא אין צורך בכלל בכוונה, אלא די בעצם אמירת המספר. מכאן נבוא לברר את הדין, כאשר המזכיר את מספר היום בעומר ללא כוונה לקיים את מצות ספירת העומר, האם יצא ידי חובה, או לא – ונפקא מינה: [א] האם רשאי לספור באותו הלילה בברכה.

[ב] כאשר ספר בלא כוונה, האם רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה. כגון במקרים הבאים:

• נשאל מחברו מה המספר היום, והשיב לו כמה היום לעומר.

• תיקן את הש"ץ שטעה בספירה ואמר לו את המספר הנכון באותו יום.

• ספר עם ילדיו ספירת העומר, על מנת לחנכם, בטרם ספר בעצמו.

• ספר עם אדם מבוגר את ספירת העומר.

לביאור הדברים, יש תחילה ללמוד ולברר את סוגיית הגמרא והכרעת הפוסקים, האם מצוות צריכות כוונה.

א. מצוות צריכות כוונה – סוגיות הגמרא ודברי רבותינו הראשונים

בסוגיות הגמרא במסכת ברכות (1א) ובמסכת ראש השנה (1ב) דנו, האם מצוות צריכות כוונה, דהיינו האם העושה מצוה [כגון קורא קריאת שמע או תוק בשופר] צריך לכוון בשעת קיומה, או לא. ואף רבותינו הראשונים נחלקו בשאלת ההכרעה במחלוקת זו, כמובא בדברי הבית יוסף בהלכות ברכות השחר (2א) ובהלכות שופר (2ב) [שיטת רבנו יונה, כי גם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, היינו רק במצוות שיש בהן מעשה. אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד, ודאי צריך כוונה "שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה, נמצא כמי שלא שום דבר מהמהצוה"].

ב. מצוות צריכות כוונה – הכרעת הפוסקים

להלכה, פסק מרן השלחן ערוך (3) "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה". המשנה ברורה (שם ס"ק ז) ביאר באיזו "כוונה" מדובר: "דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כוונות יש למצוה: אחת – כוונת הלב למצוה עצמה. והשניה – כוונה לצאת בה, דהיינו שיכוון לקיים בזה כאשר צוה ה', כמו שכתב הב"ח (סי' ח). ומבואר בדבריו, כי שתי הדעות שהוזכרו בשלחן ערוך, נחלקו האם קודם קיום המצוה חייב לכוון לצאת ידי חובה בעשיית אותה המצוה. וכאמור, מרן השו"ע הכריע להלכה כי "מצוות צריכות כוונה". ועל כן יש לכוון קודם קיום המצוות, לצאת ידי חובה בעשיית המצוה.

• עוד הביא המשנה ברורה (שם ס"ק י) מחלוקת הפוסקים, האם הכרעת מרן השלחן ערוך כדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, נאמרה רק במצוות שחיובן מהתורה, או גם במצוות שחיובן מדרבנן: "כתב המגן אברהם בשם הרדב"ז, דזה [שמצוות צריכות כוונה] דווקא במצוה דאורייתא, אבל במצוה דרבנן אינו צריך כוונה. ולפי זה כל הברכות שהם גם כן דרבנן, לבד מברכת המזון, אם לא כיון בהם לצאת, יצא בדיעבד. אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק על זה, וכן מביאור הגר"א (סימן תפט סע' ד) משמע גם כן שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן".

• בהמשך דבריו (שם) הביא המשנה ברורה את חידושו של החיי אדם, כי במצוות שמוכח לפי הענין שנעשו כדי לצאת ידי חובת המצוה, יצא ידי חובה, אפילו אם לא כיון במפורש לצאת. כגון "קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין בסדר התפילה, וכן כשאכל מצה או תקע בשופר או נטל לולב, אף על פי שלא כיוון לצאת, יצא. שהרי משום זה עושה כדי לצאת, אע"פ שאינו מכוון".

ג. כוונה הספירת העומר – על פי שיטות הפוסקים בדין מצוות צריכות כוונה

על פי מחלוקת הפוסקים והכרעת מרן השלחן ערוך בדין מצוות צריכות כוונה, ומחלוקת הפוסקים האם מצוות מדרבנן צריכות כוונה, יש לדון בצורך בכוונה במצות ספירת העומר – ומה הדין כשלא כיוון לכך, האם יצא ידי חובה ומותר לו להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים, או לא. כמובן, דין זה תלוי ועומד במחלוקת רבותינו הראשונים והפוסקים שהובאה בדברי הביאור הלכה (4א) האם החיוב במצות ספירת העומר בזמן הזה [שאין מביאים ומקריבים את קרבן העומר] מהתורה או מדרבנן – וכפי שנתבאר בהרחבה בספר מצות ספירת העומר (4ב).

ד. מצות ספירת העומר – שכח ולא ספר, האם יכול להמשיך ולספור בברכה

בטרם נשוב לדון בשאלות שפתחנו בהם, נזכיר את מחלוקת רבותינו הראשונים, האם הספירה בכל מ"ט הימים היא מצוה אחת – כדעת בה"ג המובא בדברי תוספות במסכת מנחות (5א), שאם יום אחד לא ספר ספירת העומר, אינו ממשיך לספור בברכה משום ד"בעינן תמימות" [וכפי שנראה מדברי ספר החינוך (5ג) שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא"]. או שבכל לילה ולילה יש מצוה בפני עצמה – כפי שכתב הרא"ש (5ב).

נפקא מינה, כששכח ולא ספר יום אחד, האם יכול להמשיך ולספור בברכה, אשר לדעת הבה"ג, אינו יכול להמשיך ולספור בברכה. להלכה, פסק השלחן ערוך (5ד) להחמיר כשתי הדעות [כמבואר דברי המשנה ברורה (ס"ק לו-לז)], ולכן "אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה".

ה. הסופר מבעוד יום ודעתו שלא לצאת ידי חובה

בשלחן ערוך (6ב) נפסק להלכה כדברי הרשב"א [הבוא בבית יוסף; 6א] "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור". וכתב הרמ"א: "ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה". הפוסקים דנו במשמעות דבריו, כי "בסתם" – כשלא חשב במפורש שלא לצאת ידי חובה, אינו רשאי לחזור ולספור באותו הלילה בברכה, כי יתכן שכבר יצא ידי חובה בספירה שספר – ראה בדברי המגן אברהם (ס"ק ח).

במחצית השקל (שם) הקשה על דבריו ממה שכתב המגן אברהם עצמו בשם הרדב"ז  [הובא במשנה ברורה (3) ס"ק י] "דבמצוה דרבנן אינן צריכות כוונה, והא רוב הפוסקים סבירא ליה ספירה בזמן הזה דרבנן" [כמבואר בביאור הלכה (4א)]. כלומר, לשיטתו של המג"א שבמצוות דרבנן לא נאמר דין "מצוות צריכות כוונה", נמצא שבקיום מצות ספירת העומר בזמן הזה שהיא מצוה מדרבנן, יצא ידי חובה גם אם בסתם לא כיוון לצאת ידי חובה. ואם כן, לכאורה לא מובנת קושיית המגן אברהם על הרמ"א, ואדרבה, דברי הרמ"א מובנים, כי רק אם היה בדעתו במפורש לא לצאת ידי חובה בספירה, רשאי לחזור ולספור בברכה. אבל אילו לא חשב במפורש שלא לצאת ידי חובה, באמת אינו רשאי לחזור ולספור באותו הלילה בברכה, כי הרי מצוות דרבנן "אינן צריכות כוונה", וכבר יצא ידי חובה בספירה שספר גם בלא כוונה. וראה בתירוצי המחצית השקל והחתם סופר, וביאורם בספר רץ כצבי (6ג).

ו. נשאל "כמה היום לעומר" – אמירת המספר בלא כוונה

על פי המבואר לעיל בדין מצוות צריכות כוונה בכלל, ובמצות ספירת העומר בפרט, נבוא לדון האם הנשאל "כמה היום לעומר", רשאי לומר את המספר בכוונה שלא לצאת ידי חובה, ומה הדין כאשר אמר את המספר "בסתם".

בשלחן ערוך (7א) נפסק על פי המבואר בבית יוסף (6ד) "מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה". והקשה החוק יעקב (ס"ק טו) "ואף על גב דקיימא לן מצוות צריכות כוונה, כמבואר לעיל (סי' ס סע' ד; 3). אפילו הכי אין לברך כאן שניה, כמו שכתב המג"א (ס"ק ח; 6ב)". הנשאל מחברו כמה היום לעומר צריך לענות לו מה היה המספר אתמול, אולם לפי פסק השו"ע כמאן דאמר "מצוות צריכות כוונה", קשה מדוע לא יוכל לומר גם את המספר הנכון באותו היום, שהרי מן הסתם לא התכוון לצאת ידי חובה, ולמה אם כן נבצר ממנו לחזור ולספור בברכה.

החוק יעקב תירץ על פי המבואר בדברי המג"א (שם) כי לענין הברכה על הספירה, יש לחשוש לשיטת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, שיוצא ידי חובה גם כאשר לא כיוון בסתם לצאת ידי חובת המצוה, ולכן מחמת החשש לאיסור ברכה לבטלה לשיטתם, לא יספור בברכה. עוד תירץ החוק יעקב: "דאפשר דזה מקרי כוונה, כיון שמתכוון על כל פנים לומר כמה ימי ספירה, ומצוותו הוא רק סיפורא בעלמא". ומבואר בדבריו, כי בספירת העומר יוצא ידי חובה בעצם הזכרת המספר גם אם לא התכוון לצאת בזה ידי חובת קיום המצוה [ולכן אינו רשאי לספור באותו יום בברכה]. אמנם עדיין לא מוסבר נימוק זה – שבספירה "מצוותו הוא רק סיפורא בעלמא", וצ"ע.

סיכום פרטי הדינים בזה – משנה ברורה (7א) וכף החיים (7ב).

ז. גדר הכוונה בספירת העומר – למעשה הספירה או לכוונת המצוה

בביאור דיני הכוונה במצות הספירה, כתב בספר מנחת אשר (8) כי במצוה זו דין הכוונה שונה משאר דיני הכוונה הנצרכים לקיום המצוות כהלכתן. וזאת משום כי גדרה של מצות ספירת העומר הוא לא הפעולה של הדיבור אמירת המספר, אלא התוצאה להגיע למנין "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות". אשר על כן אין צורך כלל בכוונה בספירת העומר: "דלא מצינו דמצוות צריכות כונה אלא במצוות שעצם עשייתן הוא התכלית הנרצית בהן, כגון קריאת שמע, ברכות הנהנין, מצה ושופר וכדומה. אבל במצוות שכל עניינן ותכליתן בתוצאת המעשה, כגון מעקה וביעור חמץ ומילת הבן וכדומה, אין הכוונה מעכבת בהן כלל. וזה הנראה כוונת החק יעקב [המובא לעיל אות ו] דשאני ספירת העומר דאינו אלא ספירה בעלמא, ועיקר עניינה בתוצאה. ולכן לא צריך בזה כוונת המצוה, אלא כוונת המעשה בלבד" [וראה במה שביאר עוד לפי יסוד זה].

נמצא איפוא, כי במצות ספירת העומר אין צורך בכוונה בשעת אמירת המספר לשם מעשה קיום המצוה אלא צריך שיהיה מעשה של ספירה. משום כך, כאשר נשאל מחברו כמה היום לעומר, צריך לענות לו מה היה המספר אתמול, ואינו רשאי לומר את המספר הנכון באותו היום, כי בעצם אמירת המספר הוא מקיים את המצוה, ואפילו אם לא התכוון לצאת ידי חובת קיום המצוה.

יסוד הדברים מבואר גם בשו"ת תשובות והנהגות (9ב) שכתב, שאם נשאל כמה היום לעומר והשיב את המספר הנכון ללא כוונה לקיום המצוה, ובאותו יום לא ספר אחר כך, רשאי להמשיך ולספור למחרת בברכה, כי למעשה התקיים מעשה הספירה: "בשאלו חברו בזמן המצוה כמה ימי הספירה ואמר כמה ימים בעומר, אפילו תימא שחסר כוונה ולא יצא ידי חובת קיום המצוה, מכל מקום מעשה ספירה היה כאן, ושפיר מועיל שלמחרת יוכל להמשיך ולספור. והואיל והמעשה מועיל לספירה, על כן מהני בספירה סתמא אף בלי כוונת ספירה. ולא קשה דליכא כוונת מצוה, דעד כאן לא אמרינן מצוות צריכות כוונה אלא היכי שבלי כוונה אינו עושה מצוה. אבל כאן שיש מעשה הספירה, אמרינן דחשיב שנתקיימה שפיר המצוה ויצא בלי כוונה להדיא למצוה".

ח. ספירת העומר ללא כוונה – נדונים שונים

ממוצא הדברים, נבוא לבירור דינו של הסופר עם ילד, האם רשאי לספור באותו יום, ומה דינו בימים הבאים.

בשו"ת שבט הלוי (10א) פסק על פי הכרעת האליה רבה (10ג) שאם מכוון גם למצוה וגם לחינוך בנו, יצא ידי חובה, שיצא ידי חובה בספירה עם בנו, ולכן באותו יום בברכה יספור בלא ברכה. וראה במעדני יום טוב (10ב) במה שדן על פי זה בנדון אשה שספרה עם בנה לחנכו, ולדעתו אי אפשר להתיר לה להמשיך לספור בברכה, כי מעיקר הדין הכרעת השלחן ערוך היא שמצוות צריכות כוונה, ואם כן בעצם אינו יוצא ידי חובה בספירה זו [וכל הסיבה שאינו מברך באותו לילה היא רק מדין ספק ברכות להקל] – ולכן אי אפשר עוד להמשיך בספירה בברכה.

וראה גם בספר אגרתא דחדוותא (11ג) במה שדן על פי דברי השבט הלוי ומעדני יום טוב, בשאלה האם הרגיל לספור עם זקנו, ולא כיוון במפורש שאינו רוצה לצאת בזה ידי חובה, ושכח לספור בעצמו באותו יום – רשאי להמשיך ולספור בברכה.

ט. דיני כוונה במצות ספירת העומר – סיכום

ראה בספר פסקי תשובות (12)-(13א) בנדון האומר את יום הספירה בלא כוונה, האם רשאי לספור בברכה. ובנדון השומע ברכת הספירה – האם צריך לכוון שלא לצאת [חידושו של השלחן ערוך הרב, כי השומע "לפי תומו" ספירת העומר מאחרים, יצא ידי חובה אפילו אם לא כיוון לצאת [ואינו רשאי לברך באותו לילה], ולכן עליו לחשוב בדעתו במפורש שאינו רוצה לצאת ידי חובה בשמיעת הספירה מאחרים – ודברי הפוסקים שדנו בדבריו].

י. ספירת העומר – גודל המצוה ומעלת קיומה מתוך שמחה

בספר יסוד ושורש העבודה (13ב) כתב, שהמעיין בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, יראה בגודל מעלת המצוה  והתיקונים הנוראים בעולמות העליונים הקדושים הנעשים בקיומה, ועל כן יברך הברכה בשמחה עצומה מאד.