א. תנן במסכת מגילה [1] "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה פחות מעשרה". וזו הלכה פסוקה בשו"ע ([2]; סימן נה סע' א) "אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, והוא הדין לקדושה וברכו, שאין נאמרין בפחות מעשרה". וטעם הדבר מפורש בסוגיא "שכל דבר שבקדושה, כגון קדיש וקדושה וברכו וקריאת התורה ונשיאת כפים, אין אומרים אותו בפחות מעשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וילפינן בגזירה שוה דתוך תוך ממרגלים, דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, נשאר עשרה וקרואים עדה" (לשון המשנה ברורה [2] סי' נה ס"ק ב). "והוא הדין לכל חזרת הש"ץ שצריך עשרה, דמקרי דבר שבקדושה מפני הקדושה שיש בה" (לשון המשנה ברורה [2] סי' נה ס"ק ה). ועי' ברש"י בפירוש המשנה במגילה [1] "ואין עוברים לפני התיבה, שליח ציבור" [והתוספות ([1]; ד"ה אין פורסין) הביאו את דברי הירושלמי שאם התחילו לומר את הדברים הנ"ל בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים את מה שהתחילו. וכן נפסק להלכה בשו"ע [2] סי' נה סע' ב, יעו"ש במשנה ברורה פרטי הדינים בזה].

והנה בסוגיא במגילה [1] הובא דין "פורסין על שמע" שצריך להיות בעשרה. ופירש רש"י: "פורסין, מנין. הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין לשון חצי הדבר". ובתוספות (שם ד"ה ואין) ביארו שכוונתו ל"בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור, ורוצים לומר קדיש וברכו, צריך עשרה". והביאו התוספות את מחלוקת התנאים במסכת סופרים [1], ולדעת רבנו תם מבואר במסכת סופרים דין צירוף למנין של אנשים שעדיין לא שמעו קדושה וברכו עם מי שכבר שמע, אשר לפי תנא קמא "אין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה", דהיינו צריך שכל העשרה עדיין לא התפללו. לפי "רבותינו שבמערב" די בכך שיש שבעה שלא שמעו עם שלשה אחרים, "ויש אומרים אפילו בששה". ובספר הישר כתב רבנו תם, שאפילו בחמשה שלא שמעו [מתוך העשרה] מותר לומר דברים שבקדושה. ועוד הביאו התוספות, כי תלמידי רש"י פירשו משמו "שאפילו בשביל אחד שלא שמע [דברים שבקדושה] יכולים הם לפרוס על שמע, ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותם שלא שמעו. ורבנו תם לא היה רוצה לעשות אפילו לעצמו".

דינים אלו נפסקו בשו"ע ([3]; או"ח סימן סט), ולהלן [אות ו] נרחיב בבירור הפרטים בזה.

 ב. מדברי מסכת סופרים, למד הכסף משנה בדעת הרמב"ם [1], שמתפללים "תפילת הציבור" ["פירוש, אין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי במסכת מגילה, כסף משנה], אפילו אם מקצתם כבר התפללו ויצאו ידי חובתם, בתנאי "שיהיו רוב העשרה לא התפלל". וכתב הכסף המשנה: "ומפרש רבינו [הרמב"ם] כרבינו תם, ופסק כיש אומרים [במסכת סופרים] משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו".

ומבואר בדעת רבנו תם, שלמד ממה שנאמר במסכת סופרים בדין אמירת קדיש וברכו, לענין פורסין על שמע, דהיינו לעבור לפני התיבה ולומר קדושה – כי ניתן להרכיב מנין לאמירת דברים שבקדושה מצירוף רוב אנשים שלא שמעו והם "מחוייבים בדבר", עם מיעוט שכבר יצאו ידי חובתם. וביאר הכסף משנה שהצירוף מועיל מדין "רובו ככולו".

ומעתה יש לדון האם דין 'רובו ככולו' נאמר גם בצירוף מנין עשרה לדין תפילה בציבור, ונפקא מינה – האם צריך עשרה שיעמדו להתפלל ביחד שמונה עשרה, או די בששה [מתוך עשרה שנמצאים בבית הכנסת].

ובדעת המשנה ברורה לכאורה מצינו בזה סתירה. במקום אחד ([3]; סימן צט ס"ק ח) הביא את דברי המג"א, שכתב: "דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם, דהא עיקר הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה, ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש. אבל כשיש רוב מנין, הם כמו ציבור גמור". ומפורש בדבריו כי "רוב מנין", דהיינו ששה שלא התפללו – "הם ציבור גמור". אולם במקום אחר ([3]; סי' צ ס"ק כח) הביא המשנה ברורה את דברי החיי אדם [5] "תפילה בצבור הוא תפלת שמונה עשרה, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד. ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו, ולכן אינם מקפידין רק שיהיו עשרה בבית הכנסת, וזהו טעות". ופשטות משמעות הדברים [וכן הבין בשו"ת אגרות משה    ([5]; בסימנים כח-כט) בדעת החיי אדם], שתפילה בציבור נחשבת רק תפילה שבה עשרה שעדיין לא התפללו. וצ"ע.

ג. הבנת שורש הספק האם צריך עשרה שיעמדו להתפלל ביחד שמונה עשרה, או די בששה מדין "רובו ככולו", מתבארת על פי חקירת הגר"ח מבריסק אשר הובאה על ידי תלמידו, רבי ברוך בער לייבוביץ (ברכת שמואל; [4]) האם מועיל דין "רובו ככולו" לצירוף עשרה בקריאת התורה ובחזרת הש"ץ. מצד אחד ניתן להבין שחיוב קריאת התורה וחזרת הש"ץ "חל על עשרה ביחד דווקא, וכל זמן דליכא עשרה, ליכא חיוב של קריאת התורה וחזרת הש"ץ". אך מצד שני, יתכן שחיוב קריאת התורה וחזרת הש"ץ "חל אפילו על אחד, אלא דדין הוא דאינה נאמרת אלא בעשרה".

ואמר הגר"ח, שאם נאמר שהחיוב נעשה דווקא על ידי עשרה ביחד, לא שייך בזה דין "רובו ככולו, שהרי עדיין אין כאן חיוב כלל "ואפילו מיעוט חיוב ליכא, דהרי החיוב הוא חל דווקא על ידי עשרה". ברם אם נאמר שחיוב קריאת התורה וחזרת הש"ץ חל אפילו על אחד, אלא שיש דין שדברים אלו נאמרים בעשרה, ודאי שייך בזה דין "רובו ככולו", שהרי "איכא רוב חיוב ומיעוט פטור, ודין הוא בכל התורה כולה דאמרינן רובו ככולו". דברי הגר"ח נאמרו לענין חיוב קריאת התורה וחזרת הש"ץ, אך לכאורה יסוד הספק יתכן גם לענין חיוב תפילה בציבור.

הגר"ח לא פשט את חקירתו. אולם נראה כי מאי דמספקא להגר"ח פשיטא להחתם סופר, שהגדיר בדבריו הברורים את דין רובו ככולו, וז"ל: "ולפע"ד לא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו, דמסנהדרין ילפינן דבעינן רוב מתוך כל. אבל אם לא נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום, וה"נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב. אבל כולו בפנינו, כגון י', הוה עדה לדבר שבקדושה, ואם ז' מהם לא שמעו קדיש וברכו, נמשך המיעוט אחר הרוב, אבל אם רק נתוועדו ז' לא אמרינן דבר שבקדושה". ומדברי החתם סופר הנ"ל, למדו רבי יצחק יעקב וייס, גאב"ד בד"ץ העדה החרדית, בשו"ת מנחת יצחק [6] ורבי אברהם יפה שלזינגר, אב"ד ג'נבה בשו"ת באר שרים [7] – כי ששה שלא התפללו בצירוף ארבעה שאינם מתפללים כעת "הוי ככולו, משום דכולו לפנינו, ונחשב לתפילה בציבור". וכן נקטו להלכה ולמעשה, אם כי גם לדעתם, ודאי לכתחילה יש להחמיר ולהתפלל בעשרה שעדיין לא התפללו.

ד. אולם לדעת רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה [5], וכפי שחזר עליה בכמה מתשובותיו, מעלת תפילה בציבור היא דווקא כאשר כל העשרה מתפללים, ולא מועיל רוב מנין, וכדבריו: "ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין, הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה. והטעם פשוט, דלא שייך ענין רובו ככולו על שיעורים, דבכל שעורים אף משהו מעכב, ולכן גם בשיעור דמספר אין שייך רובו ככולו, שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר. ורק כשיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות צבור, והנדון הוא רק כמה צריכים להיות מחוייבים באמירת הדבר שבקדושה כדי שיוכלו לומר, בזה שייך דין רובו ככולו, שכיון שהרוב מחוייבים נדון כמו שכולן חייבים ויכולים לומר".

וכאמור, הוכיח את דבריו מלשונו של החיי אדם [5]. ועי' בדברי השואל בתשובת המנחת יצחק [6] והבאר שרים [7] שביארו לשיטתם את דברי החיי אדם באופן אחר [ולכן לפי דרכם, אין סתירה במשנה ברורה, עי"ש בבאר שרים]. ולאגרות משה (סימן כט) לא היה ניחא בביאור דחוק זה. ועי' בדברי האגרות משה במה שביאר לפי דרכו את דברי המג"א שהביא המשנה ברורה ([3]; סימן צט ס"ק ח) ש"רוב מנין", דהיינו ששה שלא התפללו "הם ציבור גמור".

ואמנם בסוף דבריו (סימן ל) כתב האגרות משה שאכן מלשון הרמב"ם בהלכות תפילה [1] משמע שגם לששה מתפללים מתוך העשרה יש דין תפילה בציבור, ובפרט על פי דברי הכסף משנה. אלא שטען האגרות משה כי דברים אלו נסתרים מלשון הגמרא בברכות [1] "ומנין לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם, שנאמר אלקים נצב בעדת אל", שמפורש כי מעלת תפילת הציבור הוא ב"עדה" שהם עשרה. ועי' במנחת יצחק ([6]; סימן ו ד"ה והנה) שכתב במענה לטענה זו: "יש לומר דכוונת הגמרא שתפילה צריך להיות בעשרה, אבל מה הנקרא בעשרה, בא הרמב"ם לפרש שכשהם ששה בצירוף עוד ארבעה, נקרא עשרה מתפללים" [וכבר העירו המנחת יצחק ([6]; סימן ו ד"ה ועוד הוסיף) והבאר שרים [7] להתפלא על האגרות משה שלא הזכיר מדברי החתם סופר].

וכדעת האגרות משה, שמעלת תפילה בציבור היא דווקא כאשר כל העשרה מתפללים, ולא מועיל רוב מנין, הביאו העמק ברכה ([4]; רבי אריה ליב פומרצ'יק, מתלמידי הגרי"ז מבריסק) והבאר שרים [7], בשמו של רבי אליהו רגולר, אב"ד קאליש [נפטר בשנת תר"י]. וכן הביא בשו"ת תשובות והנהגות [7] בשם הגרי"ז מבריסק. ועי"ש (סימן לג) שחידש לחלק בין מצב שבו הארבעה שכבר התפללו עסוקים בתפילות [אשרי ובא לציון או באמירת תהלים] שאז נחשבת התפילה כ"תפילה בציבור", לבין מצב שהמשלימים אינם מתפללים כלל אלא משוחחים שאין זה "תפילה בציבור".

סיכום הדעות האם די בששה מתפללים העומדים להתפלל שמונה עשרה – עי' בפסקי תשובות ([8]; סימן צ). ובמה שכתב שם בסוף דבריו כי "לומר חזרת הש"ץ וקדושה ונשיאת כפים וקדיש תתקבל, לדברי הכל די כשהיה ששה שהתפללו לחש בצירוף ארבעה.

ה. עד עתה נתברר דין צירוף עשרה למנין לצורך אמירת דברים שבקדושה [ולמעלת תפילה בציבור]. ויש לברר את פרטי דיני מנין עשרה לצורך שמיעת דברים שבקדושה וחזרת הש"ץ [ולענות אמן] .

ובספר עמק ברכה [4] דייק מדברי הרמב"ם [1] "וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", שלא מועיל שום צירוף לעשרה לענין החיוב לשמוע דברים שבקדושה ולענות אמן. ומה שכתב הרמב"ם בהמשך דבריו שם, שגם מיעוט שכבר התפללו מצטרפים, זהו דווקא לעיון החיוב להתפלל [מדין רובו ככולו] "אבל לענין מעשה התפילה, בעינן שכל העשרה ישמעו". וכן דעת הרא"ש בתשובה, אשר הובאה להלכה בשו"ע ([2]; סימן קכד סע' ד) "כשש"צ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן, ואם אין תשעה  מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

אמנם מאידך פסק השו"ע ([2]; סימן נה סע' ה) את דברי המהרי"ל שאין צורך בעשרה עונים, וז"ל: "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן אפילו הכי מצטרף עמהם" [ובעמק ברכה [4] נקט שדווקא אחד ישן או אינו עונה, מצטרף לעשרה, אבל יותר מאחד, לא [והביא ראיה לדבריו]. ועי' בבאר היטב ([2]; סימן נה ס"ק ט) ומשנה ברורה ([2]; סימן נה ס"ק לב) שהביא מחלוקת האחרונים בדין זה, וראה דברי הפסקי תשובות  [9] בסימן נה].

וביישוב שיטת השו"ע, הביא בספר פסקי תשובות ([9]; סימן נה) – שחיוב עשרה [ומתוכם תשעה] שומעים הוא לכתחילה, אבל בשעת הדחק די גם בפחות [פרישה והט"ז, וכן נקט העמק ברכה].  ואילו לדעת הפמ"ג ושו"ע הרב, יש לחלק בין חזרת הש"ץ לאמירת דברים שבקדושה. בסימן נ"ה מיירי המחבר  בדיני קדיש וברכו, או אפילו קדושה [אם הש"ץ עוד לא התפלל בלחש לעצמו] ובזה די גם בפחות מעשרה שומעים, מה שאין כן בסימן קכ"ד, מיירי השו"ע בדיני חזרת הש"ץ, שצריך להיזהר שכל התשעה ישמעו, כדי שברכות הש"ץ לא יהיו לבטלה.

וראה סיכום הדעות בדין זה – בפסקי תשובות ([9]; סימן נה). ובמה שכתב, שמנהג רבים וטובים אשר בששה שגמרו שמונה עשרה מתחיל הש"ץ באמירת קדיש שאחר שמונה עשרה דערבית, וכן באם מתפללים תפילה קצרה [שאומר הש"ץ מיד בקול עד אחרי קדושה] – שפיר יש להם כל מי שיסמוך. ורק לענין חזרת הש"ץ יש להחמיר כשיטת הפמ"ג ושו"ע הרב הנ"ל, שתשעה שומעים הוא לעיכובא, אך גם בזה יש מקום להקל בשעת הדחק כהמג"א ושאר אחרונים.

ועוד הביא בפסקי תשובה ([9]; סימן קכד) כי ניתן לכתחילה לצרף לתשעה המקשיבים לש"ץ, את מי שעומד להתפלל שמונה עשרה יחד עם הש"ץ, כי מכיון שהוא אומר עם הש"ץ מלה במלה, לא גרע משומע כעונה, ונכלל במנין העשרה.

 ו. מהו 'תפילה בציבור' המאפשרת אמירת חזרת הש"ץ

בשו"ע ([3]; סימן סט) נפסק: "אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה שאין אומרים אלא קצת ממנה". והיינו דין "פורס על שמע" המבואר בגמרא במגילה [1] יעו"ש ברש"י.

אמנם המשנה ברורה ([3]; סי' סט ס"ק א) כתב: "והרדב"ז פליג על זה, וז"ל אם התפללו בעשרה כל אחד ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון, וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאחר כך נתחברו עשרה, אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה". והביא המשנה ברורה דעות האחרונים, האם יש לפסוק לדינא כהשו"ע או כהרדב"ז.

וראה סיכום הדעות בפרטי דין זה – בפסקי תשובות ([8]; סימן סט).

מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא, כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא, הן אל כביר ולא ימאס [ברכות ח, א].