א. במשנה במסכת יומא (1) שנינו: "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה". והרע"ב (שם) הביא את דברי הגמרא במסכת יומא (עו, א) "והני חמשה עינויים כנגד חמשה עינויים הכתובים בתורה" [בפסוק: ובעשור (במדבר כט, ז), ואך בעשור (ויקרא כג, כז), שבת שבתון (ויקרא כג, לב), ושבת שבתון (ויקרא טז, לא) והיתה לכם (ויקרא טז, כט)]. והיינו שיש מצוה להתענות ביום הכיפורים חמשה עינויים, כנגד חמשה פסוקים שנאמרו בציווי על היום הכיפורים בלשון "עינוי" [ועוד הביא הרע"ב (1) את דברי הגמרא ביומא (עד, א) שהתנא נקט במשנה בלשון "אסור", למרות שבאכילה ובשתיה ענוש כרת "משום דבעי למתני שאר עינויים דלית בהו כרת, תנא אסור"].
ובסוגיית הגמרא (1) יומא עז, א) הובאו מקורות נוספים לאיסור נעילת הסנדל מפסוקים בתנ"ך.
ויש לדון האם איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא מדאורייתא או מדרבנן. וכמו כן יש לדון האם הגדרת "שם" מנעל האסור נקבעת בהתאם לחומר ממנו עשויה הנעל [ולכן רק מנעל של עור אסור], או שהדבר תלוי בצורת הנעל, וכל מנעל אשר "מגן" על הרגל נאסר [ולכן כל המינים העשויים כמו מנעל אסורים, ואע"פ שאינם מעור].
ונפקא מינה להליכה בנעלי "התעמלות" ונעלי בית נוחות ["קרוקס"] שאינן עשויות מעור, אך מגינות על הרגל.
איסור נעילת הסנדל מדאורייתא או מדרבנן
ב. הרמב"ם כתב בפרק הראשון מהלכות שביתת עשור (2) "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לנעול את הסנדל, ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל, מכין אותו מכת מרדות". ובכסף משנה (שם) הביא את דברי הרא"ש בשם ר"י וריב"א "דהני עינויים אע"ג דבגמרא מפקי להו מקראי, אסמכתא בעלמא נינהו, והביא כמה ראיות לדבר. והר"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכולהו מדאורייתא נינהו, וכן דעת הרמב"ם דכולהו מדאורייתא נינהו". ועי"ש בכסף משנה שהביא את ראיותיו של הרא"ש, ומה שטען בזה הר"ן, ובדברי המגיד משנה והלחם משנה במה שביארו את כוונת הרמב"ם בדבריו "למדנו מפי השמועה" [וראה סיכום השיטות בספר הגיוני הפרשה (6)-(7), שיעורי הלכה על סדר הפרשיות, מאת הרב אריה דוד וסרמן, שבט תש"ע].
ומלשון המשנה ברורה (4) סי' תריד סוף ס"ק טו) משמע שיש לחשוש לשיטות שהאיסור מדאורייתא [ונפק"מ בספקות].
מה נכלל באיסור נעילת הסנדל
ג. לבירור הדברים, נסכם בקצרה את סוגיות הגמרא במסכת יומא (1) עח, א-ב) ובמסכת יבמות (2) קב, ב-קג,א), ושיטות הראשונים בזה, ומתוכם נבוא לדון בפרטי הדינים להלכה ולמעשה.
במסכת יומא הסתפקו "מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכיפורים" [לפי רש"י שעם פירושו "גומא", דהיינו קנה סוף. ובערוך (ערך שעם) פירש כפי שמקובל בימינו, שזהו מין קליפת עץ רכה שעושים ממנו פקקים ושאר דברים]. עמד רבי יצחק בר נחמני והעיד על רבי יהושע בן לוי "שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים". ועוד מובא בסוגיא ביומא כי רב יהודה "נפיק בריהטני" [מין שעם], אביי "נפיק בדהוצי" [סנדל של כפות תמרים] ורבא "נפיק בדיבלי" [של עשבים].
ומתבאר בדברי הגמרא שאמוראים נעלו ביום הכיפורים סוגים שונים של מנעלים שהיו עשויים מחומרים שונים שאינם מין עור. ועל כך הקשו מדין "קב הקיטע" שאינו מנעל רגיל אלא צורה מיוחדת שלתוכה מכניס הקיטע את רגלו, ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם מותר לצאת בו בשבת, אך לכולי עלמא אסור לנועלו ביום הכיפורים. משמע שאף דבר שאינו מנעל גמור, אסור ללובשו ביום הכיפורים. ותירץ אביי שהאיסור ביום הכיפורים הוא משום שהיו בקב "כתיתים" [חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם] ומשום תענוג. ואילו רבא חילק: "לעולם דכולי עלמא מנעל הוא", ולכן אסור ללובשו ביוה"כ, ולענין הוצאה בשבת נחלקו אם גוזרים שמא ישמט הקב מעל רגלו. ופירש רש"י: מנעל הוא, הלכך ביוה"כ אסור, אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל הוא".
- שיטת הרי"ף [והרא"ש] רק מנעל של עור אסור – הר"ן פירש במסכת יומא (3) את בעיית הגמרא: "ומיבעיא לן אי [סנדל משעם] מנעל הוא, אי לאו מנעל הוא. ואפילו אם תמצי לומר דלאו מנעל הוא, אי אמרינן כיון דמגין אסור, או לא. ופשטינן דלאו מנעל הוא, ולא אמרינן כיון דמגין אסור, דהא כל הני ביה. הלכך בכל מנעל שאינו של עור יוצאים בו ביום הכיפורים, זהו דעת הרי"ף". ובמסכת יבמות (2) הקשו סתירה האם מותר ללבוש "אנפיליא" [גרביים] ביום הכיפורים, או אסור. ותירצו שאסור ללבוש "אנפיליא של עור", אך "באנפיליא של בגד", אין איסור.
וגם מכאן משמע שאיסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא רק במנעל מעור.
- שיטת בעל המאור שכל מנעל המגן על הרגל אסור – הר"ן ביומא (3) הביא את שיטת בעל המאור שהוכיח מהסוגיא ביומא "דכל מידי דמגן אסור, דמקרי מנעל אע"פ שאינה של עור".
- שיטת רש"י ותוספות ביומא שכל מנעל של עור ושל עץ אסור – בר"ן ביומא (3) מבואר כי לדעת רש"י הנ"ל ביומא "מנעל של עץ, מנעל מקרי, ואין יוצאים בו ביוה"כ, אבל מידי אחריני לאו מנעל נינהו, ויוצאים בהם". וכן מתבאר בדברי התוספות ביומא (1) ד"ה הקיטע) שהרי מסיק רבא שם כי ביום הכיפורים אסור לקיטע לצאת בקב שלו "דלכולי עלמא מקרי מנעל, ואסור לצאת בו", אבל של גמי ושל שעם ושאר מינים מותר, והיינו כשיטת רש"י.
- שיטת הב"ח להחמיר ללכת יחף – בביאור הלכה (3) ד"ה או של בגד) הזכיר את שיטת הב"ח שהחמיר ללכת יחף, וכתב שלא העתיק את דעתו מכיון "דדעת המג"א והט"ז להקל בזה". ובספר הגיוני הפרשה (7) הביא שאין כוונת הב"ח שיהיה יחף גם ללא גרביים. ובמועדים וזמנים (5) כתב כי החזון איש החמיר ללבוש ביו"כ גרביים בלבד.
- שיטת הפנים מאירות שצריך להרגיש את קושי הארץ – מובא בקצרה בספר הגיוני הפרשה (7).
ויתכן שיסוד המחלוקת מה נכלל באיסור נעילת הסנדל, תלוי בגדר איסור נעילת הסנדל, וכפי שחקר רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות (3) האם ביטול העינוי [ע"י המנעל] הוא גוף האיסור, או שנעילת הסנדל הוא איסור מצד עצמו, ולא מפני ביטול העינוי [עי"ש שביאר את מח' אביי ורבא בגמרא]. ונראה כי הסוברים שהאיסור הוא רק במנעל של עור [רי"ף] או במנעל של עור ועץ [רש"י ותוספות] נקטו שנעילת הסנדל הוא איסור מצד עצמו, ולא מפני ביטול העינוי, ועל כן רק מה שנקרא "מנעל" [והיינו מנעל של עור או גם מנעל של עץ] נאסר. אך לדעת בעל המאור ביטול העינוי הוא גוף האיסור, ולכן גם במנעל שאינו של עור אך מגן על הרגל, יש איסור, כי מבטל את העינוי. וכן לדעת הפנים מאירות, מכיון שביטול העינוי הוא גוף האיסור, אסור לנעול מנעל שאינו מרגיש בו את קושי הארץ, כי מבטל בזה את העינוי.
ד. להלכה – פסק מרן השו"ע (3) סי' תריד סע' ב) פסק כשיטת הרי"ף, שאיסור נעילת הסנדל הוא רק במנעל של עור, וביאר המשנ"ב (ס"ק ה) "דכל שאינו של אור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש". אמנם לדינא נקט המשנה ברורה שנכון להחמיר כשיטת הפנים מאירות "שלא לצאת במנעל שעשוי מלבדים ועשוי כמנעל שלנו והוא מגן על הרגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף", אלא "שאין למחות ביד המקילין, אחרי שהשו"ע ורוב האחרונים מקילים בזה. ומכל מקום מי שאפשר לו, נכון להחמיר בזה ולילך באנפילאות של בגד כנהוג".
- נעלי "ספורט", נעלי בית, נעלי "קרוקס" – ממוצא שיטות הראשונים ודברי הפוסקים שנתבארו לעיל, ראה במה שדנו בספר הגיוני הפרשה (7) והרב רובין (11) בהיתר לנעול מנעלים שרגיל ללכת בהן כל השנה ואינם עשויים מעור.
ולדעת מרן השו"ע, לכאורה אין מקום לאסור בזה. אולם לשיטת בעל המאור והפנים מאירות יש להחמיר.
סיכום השיטות – ספר הגיוני הפרשה (6) ובמועדים וזמנים (5) ובפסקי תשובות (10), ובדברי הרב רובין (11).
דיני נעילת הסנדל ביום הכיפורים
ה. הרמ"א (3) סי' תריד סע' ב) הביא להלכה את דברי תרומת הדשן להתיר לעמוד ביום הכיפורים על כרים וכסתות מעור, אך המחמיר תבוא עליו ברכה [ובמשנ"ב (ס"ק ט) הביא מדברי האחרונים שאין להחמיר בזה כלל]. וראה במה שדנו בספר חוט שני (9) פסקי הגר"נ קרליץ) והרב רובין (11) במסתעף מדבריו לנדון הליכה עם מדרסים מעור בתוך הנעלים.
- נעילת נעליים לחולה וליולדת בזמן הזה – יעו' בשו"ע (3) סע' ג), ובספר הליכות שלמה (8) סע' כ), וחוט שני (ס"ק כח).
- נעילת הסנדל לקטנים – ראה בסוגיא במסכת יומא (1), ובספר חוט שני (9) מהו גיל התינוק שאסור בנעילת הסנדל.
- • •
- איסור נעילת הסנדל בתשעה באב – בסוגיות הגמרא במסכת תענית (4) ובפסחים (4) מבואר שגם בתשעה באב נאמרו אותם ההלכות בדין איסור נעילת הסנדל, וכפי שנפסק בשו"ע בהלכות תשעה באב (4). אלא שכמובן האיסור הוא מדיני האבלות על החורבן, ולא משום "עינוי". וראה במש"כ בזה בספר הליכות שלמה (8) תשעה באב; הערה ה).
וראה במש"כ בספר רץ כצבי (12)-(13) בביאור המשותף והשונה בדיני נעילת הסנדל בהלכות יום הכיפורים ובהלכות תשעה באב, בהלכות אבלות ובדיני נשיאת כפים, ובקיום מצות חליצה.
לסיום נעיין בדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (11) לבאר על פי מש"כ השל"ה כי לבישת המנעלים מראה על שלטון האדם על הבריאה, את טעם איסור נעילת הסנדל ביום כיפור ותשעה באב ובמקום קדוש.
