רוח הקודש בזמנינו

א. העיקר השישי בי"ג עיקרי האמונה [לדעת הרמב"ם] הוא, להאמין בנבואת הנביאים – "שכל דברי הנביאים אמת".

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (1) מרחיב את הביאור "ביסודי הדת", שאחד מהם הוא "לידע שהא-ל מנבא בני אדם", ובהמשך דבריו כתב, שלאחר הדרך הארוכה שבה צועד הנביא בכדי לקבל את הנבואה "רוח הקודש שורה עליו" [וראה בדברי הרמב"ן על התורה (1) "שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש", ו"ספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקודש"]. ויש להגדיר את המושגים "נבואה" ורוח הקודש", ומה ההבדל ביניהם.

כמו כן יש לברר האם יש בזמנינו "רוח הקודש", ולכאורה מצינו מקורות סותרים בזה:

במסכת סוטה (1) תנו רבנן: "משמתו חגי זכרי ומלאכי [הנביאים ה"אחרונים"] נסתלקה רוח הקודש מישראל".

לעומת זאת, במסכת עירובין (2) אמרו על רבן גמליאל "שכיוון ברוח הקודש". וידועים דברי רבי פנחס בן יאיר [המובאים במשנה במסכת סוטה (2)] שסלל את "מסילת הישרים" אשר ראשיתה בזריזות המביאה לידי נקיות, ואחריתה רוח הקודש המביאה לתחיית המתים. וראה בדברי רבי ראובן מרגליות בהקדמה לשו"ת מן השמים (3) שהביא מדברי חז"ל שרבי עקיבא ורבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי "צפו ברוח הקודש", וציין למקורות נוספים בדברי רבותינו הראשונים שהתבטאו בסגנון המצביע על כך שזכו לגילוי "רוח הקודש" גם בזמנם [כדברי הראב"ד בהשגותיו בהלכות לולב "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים"].

ואם כן צ"ע האם יש בזמנינו רוח הקודש – ונפקא מינה להנהגה בזמנינו הלכה למעשה, האם מותר ליטול עצה מעם הארץ הפותר עניינים גלויים ונסתרים באופן מופתי.

מה בין "נבואה" ל"רוח הקודש"

ב. הרמב"ן כתב בתוך דבריו בביאור מהותם של ה"אורים והתומים" (1) שמות כח, ל) שהכהן הגדול היה מכוון בשמות הקודש "התומים", אשר "מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו", וסיים: "וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים". ומפורש בדבריו, כי מדרגת "רוח הקודש" היא "למטה" ממדרגת ה"נבואה", והיא קיימת גם לאחר שפסקה ה"נבואה".

בביאור ההבדל בין "נבואה" ל"רוח הקודש" כתב המאירי (3) "שהנבואה לא תבוא רק לשלם מעיקר יצירתו בהכנתו בשני הכוחות הצריכים אליה, המדמה והשכלי, שיהיה האיש עד תכלית שלמות החכמה כמה שאפשר לשכל להשיגה. ובעת הנבואה בהקיץ יתבטלו ברוב הנביאים הכוחות ההרגשיות, ויראה דמיונו לפעמים כאילו איש מדבר עמו, או ישמע קול מדבר דמיונות יבין מתוכם המכוון בנבואתו. אבל רוח הקדש הוא מדרגה למטה מהנבואה, והוא שאדם השלם בהתעסקו בדברים האלוקיים תעוררהו רוח אלקים ותופיע על לשונו שבח והודאה, או דברי שכל ומוסרים".

דברים בסגנון דומה כתב הרמח"ל בספרו דרך ה' (3) "עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהעניינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה, רוח הקדש בדברי חז"ל, או "השפעה נסתרת". אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו. ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא הנבואה. וענינה, שיגיע האדם ויתקשר בבורא ית"ש ויתדבק בו דביקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו".

והחזון איש (8) כתב: "בנבואה אין השכל המורכב של האדם משתתף בה, אלא אחר התנאים הסגוליים שנתעלה בהם עד שזכה לזוהר הנבואי, אפשר לו להיות כלי קולט דעת מבלי עיון ועמל שכלי. אבל רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב העמל עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי". אמנם כמדומה שעדיין הדברים אינן מובנים, וצ"ב.

רוח הקודש "בדרך החכמה" שיש לחכמים גם בזמנינו

ג. ונראה כי היסוד להבנת ההבדל בין ה"נבואה" ל"רוח הקודש" נמצא בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (2) "מיום שחרב בית המקדש אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה", וכתב הרמב"ן (שם) מהי ה"נבואה" שניטלה מהנביאים ולא מהחכמים, וזה לשונו: "אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".

ומבואר בדבריו שה"נבואה" שבטלה מזמן חגי זכריה ומלאכי, היא המעלה העליונה בנבואה "במראה ובחזון", וזו ה"נבואה" אשר "ניטלה מן הנביאים". אולם עדיין נשארה הדרגה היותר נמוכה, הלוא היא דרגת "רוח הקודש", אותה משיגים החכמים "בדרך חכמתם", והיא מורגשת להם בבהירות "ברוח הקודש שבקרבם".

וכפי שהבהיר את הדברים החתם סופר (6) בביאורו לדברי הראב"ד "שהופיע רוח הקודש" בבית מדרשו: "אין רוצה לומר רוח הקודש כמו שהיה לדוד המלך ע"ה, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה, אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, מכל מקום הקב"ה בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה. ועל דרך זה אמרו חז"ל שהנבואה לא ניטלה מהחכמים, פירוש אותו חלק נבואה שמשיג ע"ד חכמתו, שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (כאבות פ"ו מ"א) בשכלו וחכמתו אע"פ שאיננו בכח תולדות טבע שכלו".

והיינו כדברי החזון איש הנ"ל ש"רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב העמל עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי". כלומר, תלמידי חכמים יחידי סגולה שבכל דור, זוכים בכח התמדתם המופלאה בתורה מתוך קדושה יתירה לגילויים של "רוח הקודש". פוק חזי בדברי קודשו של מהרח"ו ויטאל (5) הכותב דברים נשגבים "בהנהגת רוח הקודש בזמנינו", ובהם הדרכה מפורטת להגיע לכך "בזיכוך החומר עד הקצה האחרון, ויתדבק בעליונים בתכלית דיבוק, וישוב בתשובה מכל חטאיו ויקיים כל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא" – שכמובן אך מתי מעט זוכים לזה [ויעו' בדבריו "באזנינו שמענו ובעינינו ראינו, יחידי סגוה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמנינו זה, והיו מגידים עתידות"].

והדברים חזרו ונשנו בתשובת האדמו"ר הדברי חיים (6) מצאנז, בנדון מלמד שאמר כי האור החיים הקדוש לא חיבר את ספרו ברוח הקודש – האם צריך להעבירו מתפקידו, כדבריו: "ומה שאמרו דמימות נביאים ניטלה רוח הקודש, היינו דנבואה, אבל רוח הקודש דחכמה לא בטלה, ולא יכחיש זה רק אפיקורס. ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש, היינו שהסכים בחכמתו לאמתו של תורה. ולכן המלמד המכחיש רוח קודשו של האור החיים הוא אפיקורס".

והנה היו מגדולי ישראל שידעו להבחין באופן פלאי האם הבהמה כשירה או הכוס טבולה, וכפי ששמעתי במו אזני ממו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון (8). ובספר נפלאות עדותיך (9) הסביר את הדברים, שאלו הם השגות שזוכים להם יחידי סגולה בכח חכמתם, ועל כן אפשר לסמוך על כך לדינא, ואין זה בכלל "לא בשמים היא" [וראה במה שהרחבנו את היריעה בנושא זה בשיעור עולמות – סימן ד].

האם מותר ליטול עצה מעם הארץ הפותר עניינים גלויים ונסתרים באופן מופתי

ד. ממוצא הדברים נבין את סירובו של הרשב"א (3)-(4), להאמין לעם הארץ שלא שימש חכמים המביא ספרים עבי כרס ובהם חידושי תורה מופלאים, שחידושים אלו נתגלו לו ברוח הקודש. כי לא יתכן שאדם פשוט יוכל להשיג ידיעות נסתרות על ידי מלאך או מגיד ב"רוח הקודש", משום שחז"ל מסרו תנאים ברורים להשגת השגות פלאיות "ועתה אין הנבואה ורוח הקודש שורים אלא באדם כשר וחסיד ויש לו מעלות המידות ומעלות השכליות כנביאי האמת". ומסקנתו כי נח "לישראל לסבול עול גלות מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה להסיר כל סיג בדבר".

ובעקבותיו הרחיב את היריעה בענין זה חכם יעקב הלל [ראש ישיבת אהבת שלום בירושלים] בספרו שו"ת וישב הים (10)-(11)-(12) להנהגה בזמנינו הלכה למעשה – שלא יתכן בשום פנים באופן שמי שאינו גדול בתורה יהיה בעל השגה ועושה פלאות. וגם מי שהם נצר למשפחות מיוחסות ונכדים לרבנים מפורסמים, לא יתכן שזכות אבותיהם תעמוד להם להיות בעלי רוח הקודש פועלי ישועות, אם אינם יראים ושלמים  ובני תורה מדקדקים במצוות קלה כבחמורה.

והם הם הדברים, שמדרגת "רוח הקודש" בזמנינו היא רק מכח השגת חכמת החכמים, בידיעתם בתורה מתוך פרישות, ועל ידי זה "זוכים לדברים הרבה", ואף למדרגת "תושיה", להשיא עצות הוגנות לשואלים אותם בענייני דשמיא ובעניינא דעלמא – ראה בהרחבה בהסברו של הגר"ח קנייבסקי בספרו ארחות יושר (7) "היאך ראינו הרבה פעמים אצל הגדולים, שלאחד עונים כן, ולשני עונים [באותה שאלה] שיעשה ההיפך" וזה הכל לפי מה שנותנים לו מן השמים בפיו מה לומר, וזה גם כן מעין נבואה קטנה".

• • •

ה. דברי האחרונים כי השו"ע והרמ"א נתחברו ב"רוח הקודש", והשאלה היאך ניתן לחלוק על דבריהם [טענת "קים לי" נגד פסק השו"ע והרמ"א] – ראה בספר נפלאות עדותיך (13) ובדברי רבי יוסף בוקסבוים (13).