שוחד

חלק א – טובות הנאה לעובדי ציבור

 

 

א. בתורה נאמר איסור לדיין לקחת שוחד, בחומש שמות בפרשת משפטים (1), ובחומש במדבר בפרשת שופטים (1).

נתינת שוחד אסורה משום "לפני עור לא תתן מכשול", כדברי הרמב"ם (4) הלכות סנהדרין פכ"ג ה"ב) והשו"ע (4) חו"מ סי' ט סע' א) [וראה בספר כרם פתחיה (27) פירוש חריף בשם הגרי"ד מבריסק מדוע התורה אסרה נטילת שוחד ולא נתינתו שאסורה רק משום לפני עוור]. וצריך עיון בטעם האיסור, והאם מותר לקחת שוחד משני הצדדים במידה שווה.

לשם כך נעיין בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (1)-(2) בה נמסרו היסודות ההלכתיים לאיסור שוחד, והובאו מעשים מגדולי התנאים והאמוראים שנזהרו באיסור שוחד. לאחר שנלבן את יסודות הסוגיא, נפנה לעסוק בפרטי הדינים.

• קבלת שוחד אסורה גם כשמזכה את הזכאי ומחייב את החייב – כפי שנלמד בסוגיא (1) קה, א) ממה שכבר נאמר בפסוק "לא תטה משפט", ומכאן שאיסור קבלת שוחד נאמר גם כאשר שופט משפט צדק [ומבואר שם כי מותר לדיינים ליטול שכרם מבעלי הדינים, רק "באגרא בטילא דמוכח", דהיינו שכר על הטורח ודאי שהיו בטלים ממלאכתם].
• שוחד – "שהוא חד", האיסור בקירוב הדעת לנותן השוחד – עוד מבואר בסוגיא (2) קה, ב) "אמר רבא, מאי טעמא דשוחדא [רש"י: "למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי"], כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו [רש"י: "אין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוון לדין אמת"]. מאי שוחד – שהוא חד". ופירש רש"י: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד".

וביסוד טעם איסור שוחד מבואר בדברי המאירי בסוגיא (3) כי יש איסור לקחת שוחד משני הצדדים וזאת משום ש"לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור".

אולם החזון איש כתב (6) שאיסור השוחד הוא "ענין סגולי" מכלל ה"חוקים" שציוותה התורה, שבנטילת השוחד "מתעוור" שכלו לדון בצדק, כדבריו: "השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כוחות הנפשות לעוור עיני חכמים ולסלף משפט. ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה. והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החוקים. שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו. ואף במשפט בין איש לרעהו לא פסלה תורה רק שוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה לשפוט את אהובו ואת שונאו. והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות". נמצא לפי דעת החזו"א, שענין השוחד הוא "ענין סגולי" שבזה שאסרתו תורה יש בו "כח הטומאה" לעוור עיני השכל. ומשום כך אסור גם בנוטל משניהם בשווה ועל מנת לדונם כהלכה.

 

ב. פרטי דיני שוחד

• "שוחד דברים" – בסוגיא בכתובות (2) קה, ב) מפורש כי "אפילו שוחד דברים נמי אסור". ובגמרא מובאים כמה מעשים על גדולי התנאים והאמוראים שנזהרו באיסור "שוחד דברים". ונחלקו הראשונים והפוסקים, מהו "שוחד דברים". המאירי פירש בסוגיא (3) בשם "חכמי ההר" כי "דווקא במעשה קצת, כגון מעשים שהוזכרו. אבל דברים בעלמא, לא. ואף במיני כבוד פירשו הם דווקא ביחיד מומחה, אבל אם היו שלושה ונתכבד אחד מהם על ידו אינו פסול לו על האחרים". ובתוספות (2) קה, ב ד"ה לא) נקטו שכל המעשים שהובאו בגמרא אינם מעיקר הדין אלא "חומרא בעלמא", דהיינו ממידת חסידות. אולם בדברי הרמב"ם (4) מפורש ששוחד דברים אסור מעיקר הדין, כמבואר בדברי הכסף משנה שם. וכתב הפרישה (הובא בסמ"ע (5) ס"ק ד) "מיהו אפילו שוחד דברים ממש גם כן אסור, כמו להקדים לו שלום ולא היה דרכו להקדים לו שלום, וכל כיוצא בזה". וראה סיכום השיטות בספר משפטי חושן (9) ודוגמאות נוספות לדין זה בדברי הרב יום טוב זנגר (10) רב ודיין בבני ברק).
• "שוחד מאוחר" – פירושו כאשר הדיין דן את הדין, אסור לו לקבל לאחר מכן מתנה מבעל הדין, כמבואר בדברי הרא"ש (3) שכתב על המעשה מסופר במסכת סנהדרין (3) על "בר חמא" הרג אדם, וכאשר הריש גלותא רצה להענישו, מצא לו רב פפי זכות. וכתודה על כך קיבל על עצמו בר חמא לפטור את רב פפי מתשלום המס למלך. וביאר הרא"ש (3) מדוע לא היה חשש שוחד במעשהו זה של בר חמא: "בלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר" [המקור לדין זה הוא בהלכות ריבית, שנאסרה "ריבית מאוחרת"]. וכדבריו פסק הרמ"א (6) סי' לד).
• חיוב החזרת השוחד – בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (4) פכ"ג ה"א) והשו"ע (4) חו"מ סי' ט סע' א) מפורש שחייב להחזיר רק אם נתבע להחזירו על ידי הנותן. וביאר הסמ"ע (ס"ק ג) "כיון דלא קיבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי, ולא דמי לריבית", יעו"ש בדבריו. אולם בספר החינוך (8) כתב "חייב להחזירו" בסתם, ומשמע גם ללא שנתבע. וראה במנחת חינוך (8) ובפתחי תשובה (5) סי' ט ס"ק ב) במה שהרחיבו בביאור השיטות בזה.
• על קבלת שוחד לא ניתן לחזור בתשובה שלמה – כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (4) כי הדיין "אינו יודע עד היכן הגיעה הטייה זו, וכמה הוא כוחה עד שיחזיר".
• דיני שוחד בנשים – בספר החינוך (8) כתב: "ונוהג [איסור שוחד] בכל מקום ובכל זמן בזכרים שהם דנים". ולפי דבריו היה מקום לכאורה להבין שאין איסור שוחד בנשים שהרי אשה אינה יכול לדון. אמנם כתב המנחת חינוך (8) ס"ק ד) "אם קיבלו עליהם נשים בדיני ממונות דמהני קבלה, גם הנשים הם בלאו הזה, דאסור להן ליקח שוחד".
• מתן שוחד כשיודע שהצד השני משחד – כאמור לעיל, נתינת שוחד אסורה משום "לפני עור לא תתן מכשול", והשאלה היא, האם אסור לראובן לתת שוחד כשיודע ששמעון בעל דינו נתן שוחד. בשאלה זו עסק הברכי יוסף [הובא בפתחי תשובה (5) ס"ק ג) ובמאמרו של הרב שינפלד בתחומין (23) אות ב] ומסקנתו לאסור, יעו"ש.
• • •

איסור שוחד בממונה על ידי הציבור

ג. בשורשי הדברים יש לברר האם איסור נתינת ונטילת שוחד נאמר רק לדיינים, או גם לכל ממונה על ידי הציבור, פקיד או עובד ממשלתי.

והנה על דברי הרא"ש במסכת סנהדרין (3) במעשה על בר חמא [המובא לעיל] כתב בעל התוספות יום טוב בחיבורו פלפולא חריפתא על הרא"ש (3) אות ש) עקרון חשוב בנוגע למוזהרים על איסור שוחד: "וראה דבר גדול שהשמיענו רבנו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא, כהך דהכא, דפרש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא, דשלא בדרך שוחד היה. כתבתי זה להורות לנתמנים על הצבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכא יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם".

דברי הפלפולא חריפתא הם היסוד לפוסקים שבאו אחריו, שאיסור שוחד קיים לא רק בדיינים, אלא גם בממונים על הציבור אשר בסמכותם לקנוס את העוברים על תקנות הציבור. ועוד למדנו מדבריו, שאיסור השוחד לא נאמר רק כלפי בעל סמכות ההכרעה, אלא גם כלפי פקיד נמוך יותר הממליץ לממונה כיצד לנהוג.

מקור נוסף לכך, שנתינת שוחד לשר או לעוזרו כמוה כנתינת שוחד לדיין, מבוסס על הנאמר בשו"ת תרומת הדשן המובא בדרי הרמ"א (4) סי' לז סע' כב) "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים – הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". ומכאן, שכשם שאסור מן התורה לתת שוחד לדיין, כך אסור מן התורה לשחד נבחר ציבור, והמקבל שוחד, נפסל לכהן בתפקיד זה [ולפי האמור לעיל, גם נשים בכלל איסור זה].

וראה תוספת ביאור בנושא זה בדברי הרב שלמה אישון [ראש מכון כת"ר – כלכלה על פי התורה], במאמרו בקובץ תחומין (13) אות ה). ובדברי רבי מנחם מנדל שפרן (11) דיין בבני ברק, במאמרו בקובץ הישר והטוב (11).

 

נדונים מעשיים

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים בשאלות רבות בדיני מתן וקבלת שוחד לעובדי ציבור, ונביא חלק מהם:

• ביטול תוצאות בחירת רב – החתם סופר (7), שיש לבטל בחירה של רב אם יתברר שנבחר כתוצאה מנתינת שוחד לנבחרים. ואם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד, פסול הוא להיות רב כלל, עד שישוב בתשובה על זה.
• קבלת משלוח מנות על ידי רב המשמש כדיין בקהילתו – הגאון מבוטשאטש בחיבורו כסף קדשים (9).
• "שוחד מאוחר" במינוי רב – ראה בספרו של הרב יום טוב זנגר, מעדני יום טוב (16) בנדון רב שהסתייע בידיד נעורים בקבלת משרת הרבנות, ולאחר מכן שלח לו תשורה כהכרת תודה על השתדלותו לטובתו.
• עובדים ממשלתיים – שנדרשו לסייר בשטח כדי לחוות דעה מקצועית בשל תלונה, וזכו לאירוח וסעודה מהגורמים שעליהם הוגשה תלונה, האם יש בכך איסור שוחד – ראה במאמרו של הרב אישון בתחומין (12)-(13).
• רופא מנהל מחלקה – שהכניס תרופה מסויימת לבית החולים משיקולים מקצועיים, האם רשאי לקבל לאחר מכן מתנה ממפעל התרופות, ראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] בספרו שיעורי תורה לרופאים (14) ובמה שכתב שם בנדון רופא שהמליץ על מנתח – האם רשאי לקבל ממנו מתנה כהכרת טובה.

להשלמת היריעה ראה בדברי הרב זילברשטיין (15) מעשים על זהירותם של גדולי ישראל מקבלת שוחד.

שוחד

חלק ב – שוחד לשופט נכרי

 

 

א. אחת משבע המצוות שנצטוו בני נח היא "דינים", ונחלקו הרמב"ם והרמב"ן בפירוש מצוה זו.

לדעת הרמב"ם (19) בני נח "חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו, יהרג בסייף". והוסיף הרמב"ם שם: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". אולם הרמב"ן בפרשת וישלח (19) הקשה על פירושו של הרמב"ם, ולדעתו ה"דינים" שנצטוו עליהם בני נח "אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר, ודיני השומרים ואבות נזיקין וחובל בחברו, ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר, וכיוצא בהן, כענין הדינים שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו, או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגים" [ויעו"ש במה שביאר את ענין שכם, ובדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון] בספרו שם דרך (19) בביאור מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן].

והנה הרמב"ן הביא בדבריו ירושלמי [וכבר העיר בחלקת יעקב (22) שאינו נמצא בירושלמי שלפנינו] "בדינים של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג". ובשו"ת חתם סופר (21) כתב שגם לדעת הרמב"ם הנ"ל, אסור לדיין נכרי לקחת שוחד.

ומכיוון שאסור להכשיל בן נח בעבירות שמצווה עליהם, נמצא שגם על יהודי נאסרה נתינת שוחד לנכרי, כדי לא להכשיל את הנכרי לעבור על איסור "דינים".  אולם עדיין יש לברר:

• האם נאסר על נכרי לקחת שוחד על מנת לדון דין אמת.
• האם רשאי היהודי לשחד את השופט הנכרי כדי "לנטרל" את הנטיה הטבעית של השופט להצדיק את בן דתו.
• האם מותר לתת לנכרי שוחד כאשר הצד שכנגד כבר נתן שוחד לדיין.

 

לקחת שוחד על מנת לדון דין אמת

ב. והנה במשפט ישראל נתבאר לעיל, שנלמד מהפסוק "לא תטה משפט" לאסור קבלת שוחד אסורה גם כשמזכה את הזכאי ומחייב את החייב, ואם כן בנכרי שלא מצאנו לימוד זה, יתכן איפוא, שאין איסור בדבר.

וכך אמנם נקט להלכה בשו"ת חות יאיר (20) כדבריו: "לכן בשוחד לשופטיהם אין בו חשש דלפני עור, אם הוא מדיני ממונות שלא נתברר לבעלי דבר עצמן שחברו עושה עול, רק כל אחד סובר שהדין עמו, וגם השופט דעתו לשפום צדק וגם נותן השוחד אינו מתנה שיזכהו רק שיחפש זכותו וישים דברי טענתו אל לבו".

רבי יהונתן אייבשיץ הביא בחיבורו אורים ותומים (22) את דברי החות יאיר, והוסיף עליהם נופך משלו: "והעולם נוהגים היתר משנים קדמוניות, וצ"ל דס"ל דכל הטעם של שוחד דהוא חד, דמקרבא דעתיה גביה, וזהו בישראל דקרובים אסורים לדון. אבל בבן נח שכל הקרובים מותרים לדון, אין לך קרוב יותר מזה, והכל יודעים שדעת האב קרוב לבן יותר מאדם אחר שנותנים לו אלף דינרים ומכל מקום האב כשר לדון בנו הבן נח, אף ליתן שוחד להצדיק הצדיק מותר, דמאי שנא מקרובים. והוא עצמו יכול להיות עד ודיין, ולא שייך ביה אדם קרוב וכו' אצל בן נח. ואם כן דיכול לדון על ממון עצמו אין לך שוחד גדול מזה שהוא חד, ומזה נראה דפשט ההיתר".

גם בדברי החתם סופר (21) מבואר היתר מתן שוחד לשופט נכרי באופנים מסויימים, כדבריו: "אך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו, ועוד לפעמים ורוב פעמים שכנגדו מודה, וידוע ומבורר שחייב לו, אלא שמחוסר גוביינא וקשה להוציא חובו מיד הלווה, והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמי שהוא בעל דתו, וסובר שעושה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל אע"פ שהדין עמו, בזה מותר ליתן שוחד לשופט לעשות משפט צדק. דלולי שוחד שלו, היה השופט מטה משפטו של ישראל, ועובר על ז' מצוות שלו ועכשיו ניצול מזה", יעו"ש בכל דבריו.

וראה בדברי הרב אברהם צבי שינפלד [דיין בית הדין הגדול בירושלים] בקובץ תחומין (24) אות ג) שכתב "ליתן עוד טעם לשבח לדעתם, על פי דברי החזון איש (6) שפעולת השוחד היא ענין סגולי ולא ענין טבעי. ואם כן  מי הנוטל ממון בשוה משני בעלי הדין ועל מנת לשפוט צדק, לא מצינו שנצטוה על איסור שוחד בכהאי גוונא, דליכא יתורא דקרא גביה. ממילא אין סיבה לאסור, דליכא בזה חשש הטיית דין, אמנם לדעת המאירי (3) שגם בנוטל שוחד משניהם גורם לעוות דין, כיון שלבו נוטה לזה ולזה עד שמטה להכריע ביניהם שלא לדונם דין גמור, אין שום אופן מותר ללקיחת שוחד, גם לא לגוי, כיון שכל שוחד גורם הטיית דין" [ועי"ש במה שדן מדברי הירושלמי שהביא הרמב"ן].

סיכום דעות הפוסקים – ראה בדברי הפתחי תשובה (5) ס"ק ג) ובמאמרו של הרב שינפלד (24) אות ד).

 

שוחד לחלץ ממאסר

ג. רבי יעקב ברייש [אב"ד ציריך] נשאל בשו"ת חלקת יעקב (22) "מבעל בית חשוב וירש שמים שנתפתה על ידי חבריו השותפים במסחרו לעבור באיזה ענין על חוקי המדינה בעניינים מסחריים, והוא לא ידע מחומר החוק והאשם, ונתפס למשפט, וסכנה מרחפת על ראש שיתפס למאסר וגם לעונש כסף רב. ולפי דברי העו"ד אין לו עצה אחרת אלא לשחד את השופט. ונפשו בשאלתו, האם מותר על פי דין לשחד שופט נכרי להוציא משפטו לזכות".

בתשובתו הביא את דברי השואל ומשיב, שבבן נח איסור נטילת שוחד הוא רק משום שעל ידי זה מטה את הדין, אבל על לקיחת שוחד שדינו אמת אין איסור [משא"כ ישראל שהוזהרו גם על לקיחת שוחד לדון לאמיתו]. ועל פי זה חידש החלקת יעקב: "וזה שייך כשיש לו דין עם חברו, ועל ידי השוחד מטה הדין ליתן ממון חברו לו, וכיוצא בזה. אבל בנדון דידן, שהדבר נוגע שעבר על חוקי המדינה ושלא להיענש במאסר ובממון, דבר זה מסור על פי רוב לשופט לשפוט על פי טבעו ומזגו אם הוא רחמן או אכזר, ונותן לו שוחד שיֵעשה לרחמן, דזה אינו בכלל הטיית דין, כיוון שעל פי רוב אין חוק המדינה ברור לחייבו בעונש ממון או מאסר בכל אופן. ואף שיתכן שע"י השוחד יטה דין וחוק המדינה באופן ברור, זה רק ספק, ואין צריך לחשוש בזה על לפני עור" [ובסיום דבריו הסתייע לפסק זה מדברי החתם סופר (21) הנ"ל].

וכדבריו פסק להלכה רבי אליהו אברג'יל [אב"ד ירושלים] בשו"ת דברות אליהו (26).

 

בירור העצה להתיר נתינת שוחד על ידי שליח

ד. הרב שינפלד מביא במאמרו (25) אות ה) את פסק השו"ע (יו"ד סימן קנא ס"א) שאע"פ שאסור למכור לעכו"ם דברים המשמשים בהם לע"ז, מ"מ מותר למכרם לסוחר עכו"ם אע"פ שעלול למכרם לעכו"ם אחרים לצורך ע"ז. וכדברי הגמרא בע"ז (דף יד ע"ב), שאנו מצווים על איסור "לפני עור לא תתן מכשלו", אבל "אבל אלפני דלפני לא מפקדינן". והיינו, מכיון שהסוחר עצמו אינו עובר על איסור במה שמוכרם לגוי אחר, שהרי העכו"ם לא נצטוו בלאו ד"לפני עור", לכן מותר לנו למכור לסוחר, שאין אנו מכשילים אותו בכלום. וכתב בפתחי תשובה (שם ס"ק א) שמכיון שאין מצווים על איסור "לפני דלפני", מצאנו היתר לתת שוחד לשופט גוי על ידי גוי אחר [במקום שאין חשש גזל בהטיית הדין] – שהרי השליח אינו מצווה על לפני עור, ואם כן היהודי אינו עובר על איסור.

אלא שהחתם סופר ((21) דחה עצה זו: "ואפילו יתנהו לאחר כגון אוהבו של השופט וכדומה, שיתן לזה במקומו להטות לו משפט גם כן עובר על לפני עור. ולא שייך כאן לפני דלפני דלא מפקדינן כמו התם פ"ק דע"ז, דהתם הישראל מוכר לנכרי שאינו מקריב לע"ז, רק שהנכרי מוכרו לאחר המקריבו, והלוקח הוא המכשיל את הלוקח השני, והישראל המוכרו אינו משלחו למכור ואינו נותן מכשול אלא גורם שהראשון יתן מכשול להשני ואהא לא מפקדינן. אבל אם הישראל מצוה להגוי שיתן עבורו שוחד נמצא מגיע השוחד להשופט במקומו, אע"פ שאין שליחות לגוי, ולא לדבר עבירה, מ"מ הוי רק חד לפני ואסור, כיון שהישראל שולחו להשופט ליתן עבורו, והחילוק מבואר". וראה בדברי הרב שינפלד (25), הסבר נוסף, מדוע יש לדחות את העצה לתת שוחד לנכרי על ידי אדם אחר.

 

נתינת שוחד לעובדי ציבור ופקידי ממשלה נכרים

ה. ראה בהרחבה בדברי הרב שינפלד (25) שסידר את דברי הפוסקים שהובאו לעיל, ועל פי זה נקט לאיסור, ובדבריו דן משום חששות נוספים – דינא דלמכותא דינא וחילול ה' העלול להיגרם בשל מעשה זה.

• • •

שוחד ונגיעות – ואמונת חכמים

להשלמת היריעה ההלכתית בנושא השוחד, נעיין בפן המוסרי של נושא זה במאמרו המאלף של הרב אליהו דסלר [משגיח ישיבת פוניבז'] בספרו מכתב מאליהו (28)-(29) "מבט האמת – שורש המוסר", ובו הדרך להתעלות מ"שוחד" הנגיעות המפריעות לעבודת ה', בעבודת המוסר בתיקון המידות "כי בזה יבטל הנגיעות בשורשם", ושנים רבות של עבודה לשם שמים נצרכות לכך". ומה יעשה בינתיים עד שיזכה לזה – יתחזק באמונת חכמים, כי "מי שרוצה להאמין להם, יוכל להשתמש בראייתם הבהירה, והיו לו לעיניים, לקבל ישרות בהשקפת העולם ובהנהגה מעשית.