אבידת נכרי

א. החזרת אבידת נכרי – מקור הדין

במסכת בבא קמא (1א) נחלקו אמוראים האם גזל עכו"ם מותר, או לא. אך אבידת נכרי לכל הדעות מותרת, שנאמר (דברים כב, ג) לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ", ודרשו: "לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני". ולא עוד, אלא שבמסכת סנהדרין (1ב) אמר רב יהודה אמר רב: המחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". ופירש רש"י שם: "רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו. והמחזיר אבידה לנכרי, השווה וחיבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם" [וראה בדברי הגרש"ז ברוידא, בספרו שם דרך (2ד) בשם רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה, כי זהו רצון ה' שכך יהיה, והתורה קובעת שאסור להחזיר אבידת נכרימפני כבודם של ישראל].

לעומת זאת בתלמוד הירושלמי (1ג) מובא מעשה ברבי שמעון בן שטח שהחזיר אבידת נכרי, כדי לקדש שם שמים, שיאמרו "בריך אלההון דישראל". ומבואר איפוא, שבאופן שיש קידוש השם, מותר להחזיר אבידת נכרי.

ב. מי הם הנכרים שאין חיוב להשיב אבידתם

המאירי (2א) ביאר כי הטעם שאין צריך להחזיר אבידת גוי הוא, משום שהחזרת מציאה היא "מדרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת". והוסיף: "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת, ועובדי האלוהות על איזה צד, אע"פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו, הרי הם כישראל גמור אף באבידה".

כמו כן בספר חסידים מבואר (2ב) כי "נכרי הזריז בשבע מצוות בני נח, תשיב לו אבידה".

ובתורה תמימה (2ג) דן לחלק בין "עובדי אלילים הפראיים" שאין להשיב אבידתם, ובין "סתם אומות", אשר דינם כישראל לכל דבר. וכתב שהמקור לכך מהגמרא בבא קמא (לח, א) שהקב"ה התיר ממונם של מי שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח, והיינו משום שאין יתרון לאנשים אלו על פני חיות טרף, ואינם ראויים להיחשב לאנשים מן היישוב, ולכן אין חזקת ממונם עליהם.

אמנם הבית יוסף (3א) כתב: "מילתא דפשיטא, שכל הגויים שווים בזה, בין עובדי עבודה זרה בין שאינם עובדים, דהא לאו אחיך נינהו" [ואולי מקיימי שבע מצוות בני נח נחשבים ל'אחיך', וצ"ע].

ג. החזרת אבידת נכרי – פסק ההלכה

בשולחן ערוך (3ב) נפסק: "אבידת עכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזיר לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה".

ובפתחי חושן (4א) הוסיף כי מותר להחזיר אבידת נכרי דווקא כאשר יש וודאי חשש חלול ה', אבל מספק אסור להחזיר. וכן הביא את דברי מהרש"ל שאם כוונתו שישבחוהו אסור להחזיר "ורחמנא ליבא בעי".

ד. אבידת נכרי קודם יאוש

נחלקו הפוסקים, האם הלימוד מהתורה הוא לפטור מחיוב השבת אבידה לבעליה הנכרי, או שיש גם זכות למוצא לקנות החפץ אפילו קודם יאוש.

לדעת הב"ח (4ב; 4ג) כאשר ישראל מצא אבידת נכרי קודם ייאוש אין הוא זוכה בה כיון שיש לה בעלים, אלא שאינו צריך לטרוח ולהשיבה משום שפטרתו תורה. וכן הביא רבי שמעון שקופ בספרו שערי יושר (5ב) בשם המחנה אפרים. אך דעתו של רבי שמעון אינה כן, אלא שיכול לזכות אף קודם יאוש [וראה בהרחבה גם בחידושי רבי שמעון שקופ על מסכת בבא קמא 6א], ומטעם שהיא כאבודה ממנו ומכל אדם, שהתירה תורה לזכות בו.

באבן האזל (5ג) ביאר באופן אחר, שהטעם שיכול לזכות בו הוא, משום שגזל הנכרי אסור רק כשנוטל באלמות, ואם כן באבידה שאין הבעלים יודעים, כיוון שנלמד מהפסוק שאין חיוב השבת אבידה, ממילא האבידה מותרת.

בביאור הלכה (5א) הביא את דעת הב"ח, וכתב כי דבריו לא נאמרו לגבי אבידת נכרי, ששם כיוון שאבידתו מותרת נפקע כוחו, ואין נפקא מינה בין לפני יאוש לאחרי יאוש [ובספר משנת הגר (5ד) תמה על הביאור הלכה מדברי הב"ח בהלכות עבודה זרה (4ב), דמיירי שם באבידת גוי, וכתב דבעינן יאוש, וצ"ע].

וראה עוד בחידושי הגר"ש שקופ (6א) שהביא מדברי ספר היראים כי למאן דאמר גזל נכרי מותר, אינו יכול לצאת בזה ידי חובת אתרוג, משום שלא עשתה התורה להפקר שיוכל הישראל לזכות בהם, אלא שאין חובת השבה. והיינו כדעת הב"ח הנ"ל (4ב; 4ג) שכתב כן לגבי מציאה, וכנ"ל.

אך מדברי הרא"ש בבבא מציעא הוכיח הגר"ש שקופ דלא כשיטת הב"ח, וכן הוכיח זאת מדעת תוספות. ומסקנתו שהאבידה נקנית למוצא גם ללא יאוש [ופי שביאר בספרו שערי יושר (5ב)].

בספר משפט החושן (6ב) תלה את מחלוקת הב"ח ושאר אחרונים בחקירת הגרנ"ט [רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין] האם אילולא חידוש התורה להשיב אבידה החפץ היה הפקר, או שרק לא היה צריך להכריז עליו.

ה. מציאה של נכרי ב'דרך הינוח'

המוצא אבידה ב'דרך הינוח', לא יגע בה. ויש לעיין מה דינה של אבידה זו בערי שרובה נכרים.

בספר דרכי חושן (7א) הביא את מחלוקת הש"ך שהתיר לקחתה, והנתיבות שנקט כי "בדרך הינוח דמי לגניבת נכרי שהוא אסור", והרחיב בביאור דבריהם, ולמעשה הכריע כדעת הש"ך.

ו. אבידת נכרי המצויה באחריות ישראל

רבי עקיבא אייגר דן (8א) כאשר חפץ של נכרי הופקד ביד ישראל, האם יש להשיב את האבידה לבעליו, כדי שלא יתחייב היהודי לשלם לנכרי על החפץ שאבד בשמירתו. וכתב שלכאורה יש לחייבו, לא רק למאן דאמר 'דבר הגורם לממון כממון דמי', שנחשב משיב ממון היהודי, אלא אפילו למאן דאמר 'דבר הגורם לממון לאו כממון דמי', משום שחיוב השבת אבידה כולל בתוכו כל הצלת נכסיו של חברו. וכן האלף לך שלמה (8ב) והדבר אברהם (8ג).

ובאבי עזרי (8ד) נקט לחייבו להשיב על פי דברי הרמב"ם שלאו 'לא תעמוד על דם רעיך' כולל הצלת ממונו ונכסיו.

וראה עוד במה שכתב על פי האמור בספר דרכי חושן (9א) בנדון חפץ של נכרי המבוטח בחברת ביטוח של יהודי, האם יש להשיבו כדי שהיהודי לא יצטרך לשלם. וכמו כן דן בחפץ של יהודי שמבוטח אצל נכרי, עיין בדבריו.

ז. אבידת נכרי שהתגייר קודם שמצאה

כאשר הנכרי התגייר קודם שנמצאה האבידה, יש לעיין האם רשאי המוצא ליטלה, היות ונפטר כבר מחיוב השבה שוב אי אפשר לחייבו.

ולכאורה יש להוכיח מדברי הגמרא בבבא מציעא (10א) שכדי להתחייב בהשבת חפץ, צריך החפץ להיות שווה פרוטה גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה, ואם בשעת האבידה אינו שווה פרוטה אין חיוב בהשבה – והוא הדין בנדון דידן, מכיוון שבשעת המציאה לא נתחייב בהשבה, שוב אין לחייבו.

המנחת שלמה (10ג) רצה לחלק בין דברי הגמרא שהחפץ אינו שווה פרוטה, שאז הוא פטור בחפצא, לנדון דידן שהוא רק פטור על הגברא, ואפשר שכעת כשמתגייר יתחייב. אמנם מסקנתו שמכיון "שלאחר הגבהת החפץ לא מהני מה שנתגייר", גם קודם לכן נפטר ולא יתחייב.

ובספר משנת הגר (11א) תלה את הספק במחלוקת האחרונים דלעיל [אות ד] – לדעת הב"ח וסיעתו שאין המוצא זוכה בחפץ, אם כן עתה שבא לכלל ישראל הרי הוא בכלל אחיך ומחויב בהשבה. אך לדעת החולקים וסוברים שזוכה בחפץ משום שפקעה בעלות הנכרי ממנו, אין חובה להשיב לו בגירותו.

אמנם אם אבדה לו האבידה לאחר שגילה דעתו שברצונו להתגייר, ודאי יש להשיב אבידתו, דלא גרע מנכרי שקיבל עליו מצוות בני נח, אשר נתבאר לעיל (2ב) בספר חסידים שיש להשיב אבידתו.

ח. החזרת אבידת נכרי – סיכום

בספר הרי הלכות (11) בנדון מצא המחאה של נכרי • אבידת ישראל שהיתה ממושכנת ביד נכרי • אבידת ישראל המבוטחת בחברת ביטוח של נכרי – האם המאבד צריך להחזיר לחברה את הפיצוי שקיבל • מצא חפץ המשותף ליהודי ונכרי • מצא מעות שלווה נכרי מיהודי ונאבדו מהנכרי.

• אבידת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.