אהל בשבת

דיני אהל קבע וארעי בשבת – חלק א

 

אהל קבע

א. בגמרא במסכת שבת (1) קלח, א) מבואר כי "אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב חטאת". וכן נפסק בשו"ע (8) סי' שטו סע' ח) "כל אהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב אפח, הרי זה אהל ארעי, והעושה אותו לכתחילה בשבת פטור". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לב) "כל אהל משופע, היינו אפילו עשאו לקבע שיתקיים כמה ימים, מ"מ כיון שאין בגגו טפח לא חשיב רק אהל עראי".

ובהמשך דבריו כתב המשנה ברורה (ס"ק לד) "אבל אם יש בגגו טפח חשיב אהל קבע, וחייב. שכן מצינו אהלי טומאה טפח. ודווקא שעשאו לקבע, אבל לעראי כגון שפרס מחצלת על גבי ד' עמודים, אף שיש בגגו כמה טפחים, איסורו רק מדרבנן" [וראה שם בביאור הלכה ד"ה כל].

 

יסודות דיני אהל

ב. המשנה ברורה (5) ס"ק יז) כתב "הקדמה הקצרה" ובה כללי היסוד בדיני אהל:

"אף דלענין בנין קבע, אף אם עשה איזה דבר משהו להוסיף על הבנין, בין במחיצות ובין בגג, חייב. וכל שכן אם עושה את כל הגג. מכל מקום לענין אהל עראי לא אסרו בעושה את הגג לחוד, אם לא שעושה את הגג, כדי להגן מפני החמה והגשמים, וכיוצא בזה, דאז הוא קצת בבחינת אהל. אבל בלאו הכי לא אסור כי אם בעושה גם המחיצות עראי שתחתיו בשבת. גם לא אסרו כי אם בשעשה כסדר, מתחילה המחיצות, ואחר כך הכיסוי, דאז דומה קצת לאהל קבע. אבל אם עשה להיפך לא אסרו. ויש פוסקים שסוברים דבעינן שיהיה צריך גם כן לאויר שתחתיו, וכוותייהו פסק המחבר לקמן בסעיף ז'".

מדברים אלו למדנו את ההגדרות ל"אהל" ו"אהל עראי", והיינו שבעשיית אהל על ידי גג יש שלוש מטרות:

[א] להגן על מה שמתחת לגג [גג מפני הגשם וכדומה].

[ב] לצורך שימוש על גבי הגג וגם קצת במה שמתחת [מיטה].

[ג] לצורך שימוש רק על גבי הגג [שולחן].

כמו כן יש נפקא מינה לדינא בדרך עשיית האהל – סדר בניית המחיצות והגג.

 

ג. עתה נלמד את מקורות הדברים בגמרא ובפוסקים.

• סוגית הגמרא במסכת שבת דף קכ"ה ע"ב (1) "אמר רבה בר בר חנה הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה בשבת", וברש"י ד"ה שאין בתחילת דבריו, שביאר את המטרה בבניית אהל.
• מסכת שבת דף מ"ג ע"ב (1) "מת המוטל בחמה" עד "איתמר", וברש"י שם, וכן בתוספות ד"ה ופורסין.
• מסכת ביצה דף ל"ב ע"ב (1) "אמר רב יהודה האי מדורתא, וכן פוריא וכן חביתא", וברש"י שם, ובמה שנתבאר שם דין אהל שנעשה שינוי בסדר עשייתו. ובתוספות ד"ה מלמטה (1)-(2) שחילק בין אם יש מחיצות למטה או לא.
• בדברי הרשב"א (2) מבואר שיש צורך בשינוי הסדר, רק כאשר נצרך גם לאוויר שמתחת [ראה שם בהערה 162].
• סיכום הדינים מבואר בטור או"ח שט"ו סע' ג' (4) ובבית יוסף ד"ה ופירשו, ובמשנה ברורה סי' שט"ו ס"ק י"ז (5).

להלכה נפסק בכל אחד משלושת המצבים הנ"ל:

[א] אהל העשוי להגן על מה שמתחתיו – בשו"ע סי' שט"ו סע' א (4) נפסק: "אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי". ובמשנה ברורה שם ובס"ק י"ז (5) וס"ק כ' (6) כתב בנדון אהל המגן מפני השמש: "והיכא שפורס סדין או מחצלת לשם אהל, כגון להגן מפני החמה והגשמים, או כדי שיהיה ראוי להשתמש תחתיו באיזה דבר, אסור אף בלא מחיצות". ולכאורה משמע שבאהל מסוג זה לא יועיל שינוי הסדר, וראה במה שדן בזה בספר ארחות שבת סע' י"א ובהערה כ' (11).

[ב] אהל העשוי לשימוש על גביו ומתחתיו – בשו"ע סי' שט"ו סע' ג' (5)-(6) נפסק: "מיטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגלים תחילה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחילה באויר, ואחר כך הרגלים תחתיהם. והני מילי כשהרגלים הם דפים מחוברים, כמו דפני התיבה, אבל רגלים של מטות שלנו, וכן רגלי השולחן, מותר בכל גוונא". ובמשנה ברורה (5) ס"ק יח) בשם המגן אברהם מבואר שמדובר במיטה רחבה. ועוד כתב המשנה ברורה (6) ס"ק כא) שאין צורך שהמחיצות יגיעו ממש לארץ.

נושא זה נפסק גם בדברי השו"ע בסע' ו' (7) "כשמסדרים חביות זו על גבי זו, אחת על גבי שתים, אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה; אבל לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ט (7)-(8).

[ג] אהל העשוי לשימוש על גביו – בשו"ע בסע' ז' (8) נפסק: "מותר להניח ספר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן", והוסיף הרמ"א: "הואיל ואין צריך לאויר שתחתיהן". ובמשנה ברורה סוף ס"ק כ"ב (7) מבוארת מחלוקת הפוסקים בנדון שולחן [וראה גם בדברי הביאור הלכה סע' ג' ד"ה מיטות (6) בנדון גג בלי מחיצות כשצריך לאוויר שמתחת].

 

תוספת אהל עראי

ד. במסכת שבת דף קכ"ה ע"ב (1) "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, הכל מודים שאין עושים אהל ארעי בתחילה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, וחכמים אומרים מוסיפים בשבת". ופירש  רש"י (ד"ה להוסיף) "כגון שהיה מחצלת פרוסה עליהם וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה, דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא". והלכה כחכמים.

דיני תוספת אהל ארעי נתבארו בהרחבה גם בסוגיא בעירובין בדף ק"ב ע"א (2), והובאו להלכה בדברי הטור או"ח סי' שט"ו סע' ב' (2)-(3). ובבית יוסף הביא את מחלוקת תוספות (המובא בריטב"א) עם רש"י, האם ההיתר להוסיף על אהל ארעי הוא כשהשאיר טפח פרוס מלבד המחצלת הכרוכה, או שדי בכך שהמחצלת ברוחב טפח כדי לאפשר את התוספת [עיין בהגהות והערות על הטור (4) אות ה-ו) בתירוץ קושיית תוספות על רש"י].

להלכה נפסק בשו"ע סע' ב' (5) "תוספת אהל עראי מותרת, ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת. וטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה". וראה במשנה ברורה על אתר, ובארחות שבת סע' כ"ד-כ"ט (12).

• עשיית אהל עראי ע"י 'לבוד' – התוספות במסכת עירובין דף ק"ב ע"א ד"ה לא (2) כתב, שמותר ליצור אהל בשבת על ידי 'לבוד'. וראה במה שדן בדברי התוספות בקצות השולחן סי' ק"כ בדי השולחן ס"ק י"א (10), ובדברי החזון איש סי' נ"ב ס"ק ח' (10) בנדון תוספת אהל לאהל שנעשה בשבת בהיתר.

סיכום הדינים – בספר ארחות שבת סע' כ"ד-ל' (12), ובסע' כ"ט שם בנדון הוספת כיסוי בעגלת תינוק.

 

אהל שמוחזק על ידי אנשים [וההיתר לחבוש כובע עם שוליים טפח]

ה.  במסכת עירובין דף ק"ב ע"ב (3) "אמר רב שישא, סיינא שרי [כובע של לבד, שקורין פלטרי, מותר לצאת בו בשבת]. והתניא אסור, לא קשיא הא דאית ביה טפח [שיוצא טפח רוחב שפתו להלן מראשו אסור, דהוי אהל], הא דלית ביה טפח". והקשו: "אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח הכי נמי דאסור" [האריך בטליתו להלן מראשו, והוציאה טפח הכי נמי דאסור]. ותירצו: "אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק" [וטעמא לא משום אהל הוא, אלא דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי, הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי, ואי לא אסור].

בדברי הטור או"ח סי' ש"א סע' מ' (9) ובבית יוסף שם, הובאה מחלוקת הפוסקים, האם איסורו מטעם אהל או מטעם טלטול ברשות הרבים. להלכה פסק בשו"ע סי' ש"א סע' מ' (9) "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל". וכתב המשנה ברורה בס"ק קנ"א (9), שהאיסור נאמר "דווקא כשהיה השפה שהוציאה קשה ביותר, ואינו נכפף, אז חשוב כמו אהל. ואי לאו הכי הרי הוא כגלימא בעלמא".

ובס"ק קנ"ב (9), כתב המשנה ברורה: "אף שאין אהל בלא דפנות, מכל מקום חשיב אהל עראי ואסור מדרבנן, כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש", ובהמשך דבריו הביא את דברי האחרונים שהטעימו את מנהג העולם הלובשים כובע שיש לו שוליים להלן מהראש ברוחב טפח. סיכום – ארחות שבת סע' מ"ד-מ"ה (12).

ממוצא הדברים דן החזון איש סי' נ"ב ס"ק ב' אות ז' (10) מדברי הגמרא דף קל"ח ע"ב, האם אהל שמוחזק בידי אנשים נחשב אהל, וכתב שאין זה דומה לכובע "דמהידק וקבוע על הראש, הוי כמניח על עמודים". וראה במה שכתב בקצות השולחן סי' ק"כ בדי השולחן כ' (10)  לחלוק על דברי החזון איש, ובהסברו לדין זה.

סיכום הדינים – ספר ארחות שבת סע' כ"ג (11).

• מפת שולחן וסדינים – כתב המשנה ברורה ס"ק ל"א (8) "מותר לפרוס מפה על השלחן וקצות המפה תלויות למטה מן השלחן מכל צד, ואפילו אם מגיעות סמוכות לארץ, דאין בזה משום אהל כיון דאינו צריך לאויר שתחת השולחן. ועוד, כיון שמה שמונח על השולחן אין בו משום אהל, שאין שם חלל בינו לשולחן, מותר גם היוצא ממנו".
• עשיית אהל משחק מסדינים ושמיכות – ארחות שבת סע' י"ב (12.

 

אהל בשבת

כסא ושולחן מתקפלים וכיסויי כלים – חלק ב

 

להשלמת לימוד דיני אהל , נעסוק בשיעור זה בשני נושאים נוספים:

א. פתיחת 'כסא טרסקל' [כסא מתקפל) – והמסתעף לפתיחת מטריה ושמשיה בשבת.

ב.  כיסוי כלים – והמסתעף לדיני כיסוי כלי לאחר שהעבירוהו ממקומו וכן החזרת מגירות בשבת.

 

כסא ושולחן מתקפלים – סוגיית הגמרא ודברי הפוסקים

א. במסכת שבת (15) מבואר כי "מיטה, כסא טרסקל [כסא "מתקפל"] ואסלה, מותר לנטותן לכתחילה". ויש לעיין בטעם ההיתר, והמסתעף למעשה בהלכות שבת.

בדברי רש"י בסוגיא מבואר טעם ההיתר במיטה משום "דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא". ובכסא טרסל טעם ההיתר הוא "דהא עביד וקאי". והרמב"ם (16) התיר פתיחת "כסא טרסקל" כי "אין זה דרך עשיית אוהל לא קבע ולא עראי", וצריך ביאור בכוונת דבריהם מה בדיוק טעם ההיתר בזה – מדוע אין בזה איסור אהל.

עוד מבואר במסכת שבת (15) כי "טלית כפולה לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור. היה כרוך עליה חוט ומשיחה, מותר לנטותה לכתחילה". וצ"ב בגדרי ההיתר לבנות אוהל בשבת כאשר "כרוך" בו "חוט ומשיחה".

ופירש הרי"ף (15) שאין בגג הטלית רוחב טפח, וגם אין בפחות בג' טפחים הסמוכים לגגה רוחב טפח, "ולפיכך אינו אהל קבע אלא אוהל ארעי", ומדוייק מדבריו שאם יש בגג טלית זו רוחב טפח, הרי זה אהל קבע וחייב חטאת.

להלכה פסק השו"ע סי' שט"ו סע' ה' (17) "כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפתחו". וכתב המשנה ברורה (17) "דהא עביד וקאי".

 

פתיחת מטריה

ב. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר לפתוח בשבת מטריה [פאראסא"ל בלע"ז].

הנודע ביהודה  דן בהרחבה בנושא זה (18)-(19), ולדעתו יש לחשוש לאיסור דאורייתא לאור המבואר בדברי הרי"ף הנ"ל בדין טלית כפולה [ראה בביאורו לדברי רש"י בדין כסא טרסקל, ומסקנתו שאין להוכיח מרש"י להתיר מטריה בשבת].

מנגד, בשו"ת חתם סופר (20)-(21) הביא את מנהג אנשי מקומו לשאת מטריה בשבת, וביאר ג' טעמים "שלא יהיה בפאראסא"ל שום נדנוד איסור מהתורה: [א] דהוי בנין לשעה. [ב] דלא מצינו כיוצא בזה במקדש שיהיה האהל עובר ממקום למקום על יד אדם הנושאו בעצמו. [ג] אין אהל דאורייתא אלא כשמחיצות מגיעות לארץ". ומכאן מסקנתו: "וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, אם כן ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי אפילו לכתחילה, והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין, כמו שכתב הנודע ביהודה בעצמו. ועוד, הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך, והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם, משום שעשוי מעיקרא לכך. ועל כן קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי, ואין להרעיש העולם בשביל זה".

וראה עוד במה שדן בביאור הלכה סי' שט"ו סע' ח' ד"ה טפח (21) בדברי הנודע ביהודה, ומסקנתו "ואף שיש דוחים את דבריו [של הנודע ביהודה], מכל מקום מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים, בין בשבת בין ביום טוב. ועל כן שומר נפשו ירחק מזה מאד" [והוסיף בסיום דבריו: "וכל זה שכתבנו הוא מפני חשש אהל, ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה [מרשות לרשות] לכולי עלמא, והוא כשנושאו במקום שאין עירוב].

החזון איש או"ח סי' נ"ב סע' ו' (22) לא הסכים עם הטעמים של הנודע ביהודה לאסור את פתיחת המטריה בשבת, אך צידד להחמיר לאסור פתיחת מטריה כי יש סמכות לחכמי הדור לגדור גדר במקום פירצה.

וראה עוד בדברי ערוך השולחן (22) שהתבטא בחריפות נגד המקילים, ובשמירת שבת כהלכתה (22) ובהערות שם.

 

פתיחת גגונים סככות ושמשיות

ג. הרמ"א כתב בהלכות סוכה (18) שאין חשש בנין וסתירת אהל בפתיחת וסגירת גג סוכה המחובר בצירים. ובדברי הנודע יהודה הנ"ל (20) ד"ה עוד יש לדון) מבואר שההיתר משום שהגג הוא חלק מהבית או משום שאין לו מחיצות [ולכן אינו דומה לנדון מטריה]. וממוצא הדברים דנו הפוסקים האם וכיצד מותר לפתוח בשבת גגונים, סככות ושמשיות, ראה בשמירת שבת (23), ולעומתו בחזון עובדיה (23) שהחמיר לאסור פתיחת גגון של עגלה, עיין בטעמו.

• • •

כיסויי כלים

ו. במסכת שבת (16) מבואר כי היו מסננים את היין ב"כפיפה מצרית" [סל העשוי מענפים של דקל] בתנאי "שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח". ועוד מבואר שם: "האי פרוונקא [בגד ששוטחים על גיגית יין לכסותה] אפלגא דכובא, שרי. אכוליא כובא, אסור". מדברי הגמרא והראשונים בסוגיא, דנו הפוסקים אימתי והיאך מותר לכסות כלים בשבת.

רש"י פירש: "שלא יגביה הכפיפה מקרקעיתו של כלי התחתון טפח כמידת אהל". ובטעם ההיתר לפרוס את ה"פרוונקא" על חצי מה"כובא" [גיגית] פירש רש"י: "דלאו אהל הוי". ומבואר בדבריו שהנדון כאן הוא משום אהל.

וכן מתבאר בדברי הרמב"ם (17) שכתב: "בגד שמכסה הו פי החבית, לא יכסה בו את כולה, מפני שעושה אהל, אבל מכסה הוא מקצת פיה", וכן נקט הטור (17). ובבית יוסף שהביא מחלוקת ראשונים האם האיסור משום אהל או לא, ולדעת הראב"ד והרשב"א האיסור אינו משום אהל אלא "דמחזי כמשמרת" [פריסת הבגד נראית כמעשה ברירה של "משמרת" [מסננת] המפרידה בין היין והשמרים שבתוכו].

להלכה פסק השו"ע (18) "בגד ששוטחין על פי החבית לכסות, לא ישטחנו על פני כולו, משום אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה. והני מילי כשהכובא, (פירוש, כלי), חסרה טפח, אבל אם אינה חסרה טפח, מותר דאין כאן אהל". ובמשנה ברורה (ס"ק מח) סייג את דברי השו"ע שמדובר רק בחבית רחבה לאור המבואר בדברי התוספות במסכת ביצה (16) סוף ד"ה למטה).

עוד מבואר בדברי המשנה ברורה (18) ס"ק מט) שאין למחות במי שנוהגים להקל לכסות את כל הכלי [או להחזיר מגירה שנשמטה ממקומה, ראה לקמן אות ח], היות "שיש להם על מי לסמוך", והיינו על שיטת הראב"ד והרשב"א הנ"ל.

 

כיסוי כלי לאחר שהעבירוהו ממקומו

ז. המשנה ברורה (18) ס"ק מח) כתב בתוך דבריו בשם החיי אדם: "והיכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר, ושם מכסה אותה, אסור בכל גווני, דהוי על ידי העמדתו כאילו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד. ולכן צריך ליזהר בסעודות גדולות שמניחים שלחנות על חביות, צריכים ליזהר שיהפוך צד החבית הפתוח לצד הקרקע, ועל צד הסתום יניח השלחן". ומבואר בדבריו שאסור להעביר כלי ממקום למקום גם בחבית רגילה [וראה בספר ארחות שבת (25) הערה לא) מדוע אין זה דומה לאהל שעשוי להגן מהשמש].

אולם החזון איש (22) או"ח סי' נ"ב ס"ק י)  כתב על דברי המשנה ברורה: "ואין הדבר מוכרע, דכל הני שאמרו בביצה (16) מכונן גם את המחיצות, וכן מניח השלחן על שני ספסלים, מקרבן זה את זה על תכונתן. אבל אם אפשר לו ליתן השלחן במקומו כי מטלטל לו במקום אחר, לא מקרי עושה מחיצותיו, והרי מותר לכסות כלי, כי מטלטלו ממקום למקום נמי מותר".

סיכום – שמירת שבת (25) פרק כד סע' כ, ובהערה עב), בארחות שבת (25) פרק ט סעיף כ, ובהערות שם) .

 

פתיחת וסגירת מגירה

ח. החיי אדם (24) אסר להחזיר מגירה שנשמטה ממקומה בשולחן מחשש עשיית אוהל.

אולם בכלכלת השבת (24) כתב על המגירה שבשולחן "מותר להחזירה כשמשך אותה מתחת השלחן. חדא, דמיוחד לכך. ותו, דבמשים הדפנות תחת הגג, אין בכהאי גוונא משום אהל".

המשנה ברורה ס"ק מ"ח (18) הביא את דברי החיי אדם [בנדון טי"ש קעסטי"ל], וכתב בשער הציון (ס"ק נו) "ובספק קיצור שלחן ערוך, דחה קצת את דבריו, דהרי הוא בכלל ממעלה למטה דלא אסרו חז"ל. ואפשר דהחיי אדם ס"ל דדווקא ממעלה למטה [מותר] מפני שהוא דרך שינוי כמו שפירש רש"י שם ביצה ל"ג, מה שאין כן בזה".

והחזון איש (24) כתב על דברי שער הציון: "ואינו מובן, הלא הכא עושה רק מחיצות תחת הגג, והלא מחיצה עראית מותרת תחת הגג, כמו דופן רביעית של סוכה. ואמנם דרך לקבוע את התיבה בשלחן ולחלצה בעת השימוש ולהשיבה למקומה, אבל אין מסירים את כולה. ואפשר דחזרה חשיב בונה, אבל לא חמירא ממנורה של פרקים דמותר ברפוי".

וראה עוד בדברי השמירת שבת (24) בנדון, ובמה שהציע פתרון כיצד ניתן להחזיר אותה למקומה "אך יכול למלאות את המגירה סמיכות וכדומה, ולגרום שלא יהיה חלל טפח, ואז להכניס את המגירה למקומה". ובהערה שם ביאר שיש הבדל בין מגירה שנשמטה משולחן למגירה שנשמטה מהארון. וראה גם בחזון עובדיה (25).

 

נוֹטְרֵי לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר לְהָקֵם. שַֹמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם בְּאוֹר פָּנֶיךָ תַּבְהִיקֵם. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.