א. נצטווינו בתורה: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (1), ולמדו מכאן חז"ל במסכת שבת (1) שאסור לאכול חגב טהור חי. ומבואר איפוא, שאיסור 'בל תשקצו' אינו רק במה שמפורש בתורה בענין אכילת שרצים [בין שרץ העוף, בין שרץ המים ובין שרץ הארץ, כמפורש בדברי הרמב"ם בספר המצות; (4)] – אלא גם באכילת כל מאכל שנפשו של אדם קצה ממנו. כמו כן, באכילה ושתיה בכלים מאוסים שנפש האדם קצה בהם, עובר משום 'בל תשקצו', כדברי הגמרא במסכת מכות (1) "האי מאן דשתי בקרנא דאומנא [השותה מכלים שהשתמשו בהם להקזת דם], עובר משום בל תשקצו".

זאת ועוד, במסכת מכות (1) אמר רב אחאי "המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו". גם מהלכה זו אנו למדים, כי איסור 'בל תשקצו' אינו רק באכילת שרצים ומאכלים מאוסים, והוא כולל עשיית דברים מאוסים ומשוקצים הפוגמים בטוהר נפש האדם [ובכלל זה המשהה את נקביו].

אכן יש לדון, כאשר אדם שאוכל מאכל שאינו טעים בעיניו, אך אנשים אחרים רגילים לאוכלו, צ"ע האם עובר ב'בל תשקצו' [ואולי, אף שלא ראיתי לכך מקור, היינו טענת בני ישראל "נפשנו קצה בלחם הקלוקל" (1), ודו"ק]. וכן צ"ע לאידך גיסא, מאכל שרוב העולם נגעלים ממנו, אך בעיני האוכל, מאכל זה אינו מאוס, האם יש בזה איסור 'בל תשקצו'.

ב. והנה סוף פרק אלו טריפות (2) נאמר בגמרא: "דרני דבשרא אסירי [תולעים הנמצאים בין עור לבשר, אסורים באכילה], דכוורי שריין [תולעים הנמצאים בדגים, מותר לאוכלם]. אמר לה רבינא לאימיה אבלע לי ואנא איכול [תני את התולעים בתוך הדגים כדי שלא אראה ואקוץ בם]. אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא, מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה. אמר ליה, הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא, והני מדלא קא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימן, אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי והני כי קא גבלן בהיתרא קא גבלן". ופירש רש"י: "ואלו [התולעים] שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי, ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו, שהרי יש להם חיות לעצמן ובאיסורייהו קיימי", מה שאין כן דגים שלא נאמר בהם דין שחיטה, אין איסור באכילת התולעים הנמצאים בהם, ע"כ הסוגיא.

אמנם עדיין צ"ע, מדוע אין באכילת התולעים איסור 'בל תשקצו' בגלל המיאוס שבאכילתם.

ומצינו בדברי השו"ע בהלכות תולעים (2) שמותר לשתות מי בורות ולא חוששים לשרצים שבתוכם [משום שהשרצים לא פירשו מהמים]. וכתב הש"ך "משמע דאפילו משום 'בל תשקצו' אין בהם, ואע"ג דלעיל סימן י"ב כתב הר"ב [הרמ"א] דאפילו דגים טהורים אסור לאוכלם חיים משום בל תשקצו, שאני הכא, כיון דאין כוונתו אלא לשתות המים, וגם אינם בעין".

ובדברי הפרי חדש [(2); רבי חזקיה דה-סילוה, מגדולי רבני א"י לפני שלוש מאות שנה] הוסיף בבירור פרטי דיני 'בל תשקצו':

[א] כאשר ידוע שיש במים תולעים קטנים שלא מאוס בעיני אנשים לאוכלם, אין בזה איסור 'בל תשקצו'.

[ב] בסתמא – כשלא ידוע אם יש תולעים בדגים או לא, ואם היה ידוע שהתולעים נמצאים, רוב העולם לא היו אוכלים אותם, אזי הדבר תלוי בדעת האוכל: אם אינו קץ בזה, אינו עובר משום 'בל תשקצו', כדמוכח במעשה הנ"ל עם רבינא, שאע"פ שהיה קץ בתולעים, אך מכיון שלא ראה אותם, אינו עובר. אך אם האוכל קץ באוכל שידוע לו שיש בו תולעים הגם שאינו רואה אותם, עובר על 'בל תשקצו'.

[ג] לאור התובנה הנ"ל, שאיסור 'בל תשקצו' תלוי בדעת האוכל, הרי שאם המאכל מאוס בעיניו, גם אם אינו מאוס בעיני אחרים, כאשר אדם זה יאכלנו, יעבור על 'בל תשקצו'.

[ד] דברים שמאוסים בעיני 'כולי עלמא', יש באכילתם משום 'בל תשקצו', אפילו כשאינם מאוסים בעיני האוכל. והיינו משום ש'בטלה דעתו אצל דעת בני אדם', כפי שביאר השדי חמד (3). ועי' במה שכתב בביאור היסודות הנ"ל, ומה שהביא דברי הכנסת הגדולה, שחלק על הפרי חדש בנקודה השניה הנ"ל, וכתב שבדברים שרוב העולם נמנע מאכילתם, עובר באיסור 'בל תשקצו', גם אם אינו מאוס בעיניו [ובמה שכתב שיתכן להשוות ביניהם שאינם חולקים].

ג. ובאמת כבר נחלקו הראשונים האם איסור 'בל תשקצו' תלוי בדעתו, או בדעת רוב בני אדם.

הסמ"ק [רבי יצחק מקורביל, מבעלי התוספות] בספר עמודי גולה כתב (3) שבכלל 'בל תשקצו' שלא יאכל דבר מאוס. ועל כך העיר רבנו פרץ [מבעלי התוספות] בהגהותיו: "ואפילו אינו מאוס כי אם בעיניו יש להיזהר". ומשמע שלדעת הסמ"ק האיסור נקבע בדעת רוב בני אדם, בעוד שלפי רבנו פרץ, הדבר תלוי בדעתו. וצ"ב מהו שורש מחלוקתם.

עוד נחלקו רבותינו הראשונים האם 'בל תשקצו הוא איסור מהתורה או מדרבנן. הריטב"א במסכת מכות (3) הביא את דעת הרמ"ה [רבי מאיר הלוי] שכתב כי השותה מכלי שהקיזו בו דם והמשהה את נקביו עוברים באיסור 'בל תשקצו' מהתורה, אבל כל המפרשים כתבו שאינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. עי' בנדון זה בהערות המגיה על הריטב"א, ובדברי רבי אליעזר ממיץ [מרבותינו הראשונים] בספרו 'יראים' (3) ומה שכתב על דבריו בפירוש תועפות ראם. ובדברי הבית יוסף ((4); יו"ד סימן קטז) שנקט בפשטות על פי מה שכתב הרמב"ם בספר המצות (4) שמכין אותו מכת מרדות, שאיסור 'בל תשקצו' אינו אלא מדרבנן. וצ"ב מהו שורש מחלוקתם.

הבית יוסף ((4); יו"ד סוף סי' קכא) מובאת מחלוקת הפוסקים בדין חיוב הגעלת או ליבון כלים שבלוע בהם דבר מאוס. לדעת הארחות חיים [הרא"ה, רבי אהרן הכהן מלוניל, מרבותינו הראשונים], כשם שמכשירים כלים משום בליעת איסור, כך יש להכשירם בהגעלה או בליבון מחמת דבר מיאוס דכתיב 'בל תשקצו', והוא מוסיף: "וכן נהגו כל ישראל, ואין להקל על המנהג". ברם הבית יוסף כתב על דבריו: "ואני אומר שהמנהג הזה אין לא עיקר וגם לא פשט בימינו, אלא משפשו ביותר ודיו". וצ"ב במה נחלקו.

וראה עוד בענין מחלוקת זו בדברי השדי חמד (6) ובשו"ת משנה הלכות [(6); רבי מנשה קליין שליט"א, גאב"ד אונגוואר, ניו יורק] בנדון מי ביוב שהציפו כיור ובו כלים, האם צריכים הגעלה.

ד. בביאור כל הדברים כתב בספר דברי שלום [(5); רבי שמואל הכהן יודייקיין, בני ברק תשנ"א] שנחלקו הראשונים הנ"ל לשיטתם בגדר איסור 'בל תשקצו' – האם האיסור הוא בגוף הדבר, וכאילו הדבר בעצמותו אסור כמו יתר המאכלות האסורות בתורה [איסור 'חפצא']. או שהדבר בעצמותו מותר ואינו ככל המאכלות האסורות, אלא האיסור הוא על האדם, שעל האדם אסור לאכול דבר המאוס עליו [איסור 'גברא'].

ולפי זה הכל אתי שפיר, אם האיסור ב'חפצא' ככל מאכלות אסורות, צריך הגעלה או ליבון. אך אם זהו רק איסור 'גברא' ודאי שדי בשפשוף ובניקוי טוב. ומבוארת המחלוקת אם איסורו מהתורה או מדרבנן, וכפי שידוע מדברי האחרונים שאיסורי התורה הם ב'חפצא', בעוד שרבנן אינם אוסרים את הדבר בעצמותו, אלא מונעים מה'גברא' לאוכלו. וכן מבוארת מחלוקת הראשונים אם איסור 'בל תשקצו' תלוי בדעתו, או בדעת רוב בני אדם. אם האיסור הוא ב'חפצא'  ככל מאכלות אסורות, ודאי לא שייך שיהיה אסור לאדם אחד ולאדם אחר מותר, ולכן לדעה זו, הדבר תלוי בדעת רוב בני אדם. משא"כ אם האיסור על ה'גברא', האיסור תלוי בדעת האדם עצמו, ואפילו אם רק בעיניו הדבר מאוס ולרוב בני אדם לא מאוס, יש בזה משום 'בל תשקצו'.

* * *

נדונים נוספים בדין 'בל תשקצו':

ה.  אכילת דברים מאוסים לרפואה במקום שאין סכנה – ראה בשדי חמד (6).

ו.  סיכום דיני 'בל תשקצו' במשהה נקביו – ראה דברי המשנה ברורה (7), פסקי תשובות (7), בן איש חי (7), ובמה שדן הרב זילברשטיין בספר חשוקי חמד (8) האם מותר להיכנס לבית מלון להתפנות כשמסתבר שהבעלים מתנגדים לכך.

ז. דברי שו"ת כתב סופר (8) בנדון קמח שנמצאו בו גללי עכברים, אם ראוי לאפות ממנו מצות, האם יש בדברים המאוסים חסרון מיוחד כשמיועדים למצוות מדין 'הקריבהו נא לפחתך'.

ח. 'בל תשקצו' בגניזת שערות בתוך ספרים – ראה במה שחילק בקובץ אור ישראל (9) בין גניזתם בספריו הפרטיים, לגניזתם בספרים השייכים לרבים, שיש לחשוש משום 'בל תשקצו'.

ט. נסיים בהערת השדי חמד (9) מדוע נקטו הפוסקים בכל מקום בלשון 'בל תשקצו', ושינו מלשון התורה 'אל תשקצו', עי' בדבריו דוגמאות רבות לכך ממצוות נוספות שמצינו כן, ונשאר בצ"ע.