אוצר בית דין

א. תקנת אוצר בית דין – מקורה

בתוספתא (1א) הובא המקור לכך שניתן לשמור פירות שביעית על ידי בית דין: "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו, ונותנין לו מזון ג' סעודות, והשאר מכניסים לאוצר", יעויין שם בכל הפרטים [שחלקם יבואר בהמשך דבר דבור על אופניו].

בראשית הדברים, יש לדון בעיקר העניין המבואר בדברי התוספתא, שבית דין שומרים פירות בשביעית, העומד לכאורה בסתירה למשמעות דברי המכילתא (1ב) באופן ששומרים פירות כדי לחלקם ולא ליטלם לעצמו, הדבר נאסר בשביעית: "דבר אחר והשביעית, מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית, מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם".

בספר משנת יוסף (2ג) ביאר, כי הרמב"ם השמיט את התקנה של אוצר בית דין, משום שחשש לאיסור השמירה על פירות שביעית גם באופן זה. ובביאור דברי התוספתא שהתירו זאת, יש לומר שאין זה נקרא "משומר", אלא זה הפקר לכל, ומוכנס לאוצר לצורך הכלל, כי "בית הדין הם יד עניים, וכל הנמצא באוצר הוא הפקר ושייך לעניים".

דברי התוספתא (1א) הובאו בהרחבה בפירוש הרמב"ן על התורה (2א) שכתב כי נעשתה "תקנה וטורח של בית דין מפני חדש שלא יבואו לעכב הפירות או לעשות מהם סחורה".

בספר חוט שני (2ב) שביאר את ה"תועליות בתקנת אוצר בית דין": על ידי זה מתאפשר לכל העם, וגם למי שרחוק מהשדות, לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית, ולקיים מצוות "לכם לאכלה" • על ידי ששליחי בית הדין תולשים את הפירות ולא המון העם, לא מתקלקלים האילנות • על ידי שיש לבעלים תועלת מן השדה, אינם נמנעים מלהשקותה [באופנים המותרים] • בית הדין מעסיק את בעלי השדות בטיפול בשדותיהם ומשלם להם על כך, ועל ידי זה דואגים לפרנסת "גבורי הכח" שמשביתים שדותיהם.

אמנם בפירוש הר"ש סירליאו על הירושלמי (2ג) חלק על הרמב"ן, וביאר כי דברי התוספתא נאמרו על פירות שנה ששית [והוכיח כן מהתוספתא שהתירה לבצור הפירות, כדלקמן מעמ' 4] אבל פירות שביעית ודאי צריכים ביעור.

והנה כפי שהוזכר לעיל, הרמב"ם (3א) השמיט את תקנת "אוצר בית דין", ואמנם לדעת הרדב"ז, זהו משום שהרמב"ם סבר שתקנה זו לא נקבעה להלכה, או שהיתה זו תקנה לשעתו, ולא נהגו כן בזמננו. וראה בהרחבה בספר שמיטה – הלכתה ממקורה (3ב) שסיכם את הטעמים להשמטת התקנה לדעת הרמב"ם, והביא את דברי החזון איש שהרמב"ם כתב בהלכותיו את הפעולות שהאדם עושה בשדה שלו, ואינו שולל עשיית פעולות אלו על ידי בית דין.

והנה בדברי הרמב"ן (2א) מבואר כי פירות אוצר בית דין אינם צריכים ביעור משום שאינם ברשות של האדם. וכתב באור לציון (3ג) שלדעת הרמב"ם פירות אלו יאסרו כי צריך ביעור ממש, ולא די בהוצאתם מרשותו.

ובספר שמיטה כהלכתה (3ד) כתב שאף לדעת הרמב"ן צריך להניח את הפירות  במקום מיוחד המשמש את בית הדין לאוצר, כדי שייחשב מבוער.

ב. קצירת פירות אוצר בית דין

בהמשך דברי התוספתא (1א) מובא: "הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ועודרים אותם", וכשהגיע שמן הענבים "שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותם". ויש לעיין מדוע אין בכך איסור קצירת פירות שביעית המפורש בתורה  (4א) "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" [כאמור, שאלה זו היא אחד מהוכחותיו של הר"ש סירילאו (2ג) שבתוספתא לא מדובר בפירות שביעית אל בפירות שישית].

והנה בתורה נאמר בהמשך הפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", ואמרו בתורת כהנים (4ב) "מן השמור אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן ההפקר, לא תבצור – לא תבצור כדרך הבוצרים". וכתב הרמב"ם (4ג) "מותר לאכלו מן התורה בשנה השביעית, אבל אינו מותר לקוצרו אלא בשינוי… ואולם רצה בו שלא תקצור כמו שתקצור אותו בכל שנה, אלא כמו שנקצר אותו של הפקר, רצונו לומר בלא הכנה ותיקון".

בעיקר החובה לקצור בשינוי נחלקו רבותינו הראשונים. לדעת תוספות (4ד) איסור זה נאמר על פירות שהפקירם, ולמרות זאת אין לקצרם כדרכו. אבל בפירוש הר"ש (5א) על המשנה בשביעית כתב: "וכל מה דאסרינן היינו מן המשומר, אבל מן המופקר שרי כי אורחיה".

לדעת הרמב"ן (5ב) איסור זה של קצירה כדרכה אינו אלא אסמכתא בעלמא.

ובדברי הרמב"ם (5ג) נפסקה החובה לבצור בשינוי בב' מקומות.

סיכום השיטות – בספר שמיטה – הלכה ממקורה (6א), וראה במה שכתב בביאור אופני השינוי המועיל.

על כל פנים, בתוספתא מפורש כי שלוחי בית דין בוצרים כדרכם, וכתב החזון איש (6ב) שאיסור קצירה כדרכו אינו אלא בקוצר שדהו [שנראה כדרך בעלות] אבל בקוצר שדה אחרים מדין הפקר אינו בכלל האזהרה. ולפי זה מובן מדוע הותרה הקצירה על ידי שלוחי בית דין, כפי שביאר זאת בחות בנימין (6ג) "שאין המלאכות אסורות מצד עצמן, אלא מה שיש בביצוען בדרך הרגיל משמעות הסותרת את הבלטת היותן פירות הפקר, ואשר על כן בית דין שעושים המלאכה עבור הציבור כולו הרי בזה יש הבלטה דוקא על היות פירות אלו הפקר".

אולם הגרש"ז אויערבך בספרו מעדני ארץ (7א) חלק על החזון איש, וכתב כי רק בשלוחי בית דין יש מקום להתיר מפני שקצירתם לצורך עניי העיר, אבל לשאר כל אדם אסור.

בספר חוט שני (7ב) כתב שמלאכות שקודם קצירה, כגון השקאה וניכוש ודאי אין להתיר בפירות אוצר בית דין, ורק באופנים שמותר גם ליחיד מותר לבית דין. והוסיף: "לעניין עשיית מיץ או רסק וריבה וכיוצא בזה מפירות שביעית, מותר להם לעשותם לצורך ולטובת הציבור".

ג. סחורה בפירות אוצר בית דין

עוד מבואר בתוספתא (1א) כי בית הדין היו שוכרים פועלים לצורך הטיפול בפירות, ולכאורה משמע כי היו משלמים להם על כך. ומכאן שבית הדין רשאים לגבות כסף על פירות אלו לצורך תשלום על העבודה הכרוכה בכך, שהרי אין הפירות מחולקים רק לעניים המתפרנסים מן הצדקה. ואין הדבר כסחורה בפירות שביעית אלא תשלום על העבודה.  ובקובץ אגרות (8ב) כתב החזון איש, שאין לקחת על כך תשלום מלא אלא כפי הטורח, כדי שיהיו מעשינו מכריזים על קיום התורה, ואם יחשב המחיר כבכל שנה משכח את ענין מצות שביעית. ובספר ארחות רבינו כתב (8ג) שמותר לגבות אף עבור ההשקאה, ואף שהיה צריך להשקות בכל אופן לצורך עציו, מכל מקום אינו צריך לכך השקאה מרובה כל כך.  אולם במנחת שלמה (9א) חלק עליו, ועיין בדבריו פרטים נוספים בעניין שכר הטרחה.

בשו"ת אז נדברו (9ב) כתב שמכיוון שבקניית פירות אוצר בית דין, החנווני הינו שליח ולא המוכר, על כן אין איסור בשקילת הפירות. ובספר משנת יוסף (9ג) צידד תחילה גם להתיר, אך לבסוף הסיק שאין להפקיע איסור שקילה המפורש במשנה מסברא בעלמא. וכמו כן, עצם השקילה היא בזיון לפירות הקדושים בקדושת שביעית.

ד. נטילת פירות אוצר בית דין

כפי שנתבאר, התשלום לאוצר בית דין אינו על הפירות עצמן, שהרי אסור לסחור בפירות שביעית. וכתב בספר חוט שני (10א) שאסור לקחת הפירות ללא רשות הבית דין, ככל דבר המשותף העומד לחלוקה. אך מי שלקח ולא שילם הפרי נחשב שלו ואם קידש בו אשה וכדומה מקודשת, כיוון שהתשלום אינו על הפרי, אלא שחייב לשלם ההוצאות.

ה. נוסחאות אוצר בית דין מגדולי ישראל

ספר משפטי הארץ (10ב).

ו. אוצר בית דין – הלכה למעשה

בספר דרך אמונה (11א) הביא את דעת החזון איש שיש להנהיג לכתחילה אוצר בית דין, וראה בדבריו את נוסח ופרטי אוצר בית דין, הלכה למעשה. וראה גם בספר שמיטה – הלכה ממקורה (11ב) סדר השתלשלות העניינים בתקנת אוצר בית דין בזמן הזה.

מאידך גיסא, בספר מאמר מרדכי (12) כתב שיש לפקפק בדרך זו, אך עדיפה היא מקניה ישירה. ולכתחילה אין לסמוך על אוצר בית דין בלבד, כי אם בצירוף "היתר מכירה". והביא שם, פרטי דינים נוספים בפירות אוצר בית דין: אין למלא את הבקבוק במדוייק מחמת איסור שקילה; אין לייצא פירות אלו לחו"ל; ראוי לקנותם בזול.

בספר שמיטה כהלכתה (13) כתב שההיתר לנהוג בתקנת "אוצר בית דין" הוא "תקנה גדולה לעניים ובני ישיבות", והוסיף שאין לקחת כסף אלא על לקיטה והובלה ולא על העבודה כגון השקאה.

ובנדון מי נחשב "בית דין" כתב שם, כי רב העיר כוחו יפה לכך, אולם מכיוון שמדובר בדיני ממונות צריך שלשה, אך יתכן שצריך בית  דין חשוב דווקא.