אין סומכין על הנס
א. בתלמוד הירושלמי במסכת יומא (1) למדו מהפסוק "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", שאין סומכין על הנס".
- ומטעם זה, לא היו מניחים לכהן הגדול לאכול בערב יום הכפורים דברים המביאים לידי טומאת קרי, ואף על פי שאחד מעשרה נסים שהיו במקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, כי לא סמכו על הנס.
- עוד מובא בירושלמי במסכת שקלים (1) שבבית המקדש עשו שלחנות של שיש ללחם הפנים ולא שולחנות של כסף "מפני שהכסף מרתיח" ויקלקל את הלחם שעליו. ואף על פי שנס גדול נעשה בלחם הפנים שסילוקו כסידורו והלחם היה עדיין חם כשמסלקים אותו "מכל מקום אין מזכירין מעשה נסים". כלומר, "אין סומכין על הנס".
- במסכת פסחים (1) נחלקו אביי ורבא, בנדון נעילת דלתות העזרה בעת הקרבת קרבן הפסח. לדעת אביי "סומכין על הנס", ולכן לא נעלו את הדלתות שלא יכנסו כולם בבת אחת, כי הדלתות ננעלו מעצמן בנס. אך רבא נקט, ש"אין סומכין על הנס", ולכן היו נועלים את הדלתות. ולהלכה פסק הרמב"ם כרבא, ש"אין סומכין על הנס".
- במסכת שקלים (1) אמרו חז"ל שהיו מתנים תנאי עם מספקי היין לנסכים שאם החמיץ היין – החמיץ לו, ואף על פי שכשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינם מחמיץ, משום שאין סומכין על הנס, כפי שביאר התוספות יום טוב (1).
- הרמב"ן בפירושו לפרשת במדבר (4) ביאר את הטעם למנין בני ישראל במדבר "כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".
- ובתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (4) פסק ש"אם ראה באצטגנינות יום שאינו טוב למלאכתו, ישמר ממנו ואל יסמוך על הנס, שאסור לבוא כנגד המזלות על הנס", ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (4) יו"ד סי קעט).
אל יעמוד אדם במקום סכנה
ב. במסכת שבת (2) אמרו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". דין זה הובא גם במסכת תענית (2) ושם מסופר כי מטעם זה, רב ושמואל סרבו לעבור מתחת לכותל רעוע שהיה בנהרדעא, ונפסק להלכה ברמב"ם (2) "אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן" [ועוד מבואר שם בסוגיא שאסור להכניס אדם אחר בסכנה, על סמך זה שהוא אדם גדול וצדיק ויארע לו נס, כפי שמסופר שם על רב אדא בר אהבה שהקפיד על כך שהוליכוהו מתחת לכותל זה].
ועוד אמרו במסכת קידושין (3) שאף על פי ששלוחי מצוה אינם נזוקים, אולם במקום שהסכנה ברורה ["קביע הזיקא"] אין סומכין על הנס. ובשל כך אסור לעלות על סולם רעוע בשביל לקיים מצות שילוח הקן, ולמדו זאת מהכתוב (שמואל א טז ב) "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", שאף על פי שהלך שמואל למשוך את דוד המלך בשליחותו של הקב"ה, היות והיתה זו שליחות שסיכנה את חייו בסכנה ברורה, לא רצה לסמוך על הנס.
ואמנם הרמב"ם פסק (3) "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות". ודברים אלו הובאו להלכה בשו"ע (3) יו"ד סי' קטז), והוסיף הרמ"א: "יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור". ומסיים: "ושומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה", וציין לדברי מרן השו"ע (3) בסוף שו"ע חושן משפט: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וקצתם נתבארו בטור יורה דעה סימן קט"ז. כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב".
וראה בספר גנוזות הפרשה (11) שהביא את מחלוקת הפוסקים, האם האיסור להסתכן ולסמוך על נס הוא מהתורה או מדרבנן.
ובטעם האיסור לסמוך על נס – ראה בהסברו של מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון], בספרו שם דרך (12)-(13).
ממוצא הדברים דלעיל, תמה המהרש"א במסכת ברכות (2) כיצד הסתכן רבי חנינא בן דוסא כשנתן עקבו על חורו של הערוד וסמך שיעשה לו נס ולא יקרה לו כלום. ותמיהה שכזו מתעוררת גם על נחום איש גמזו (תענית כא, א) שהורה לתלמידיו להשאיר אותו בבית רעוע ולעסוק בפינוי הכלים, והרי אין מסתכנים וסומכין על הנס. וכן יש לתמוה על נקדימון בן גוריון (תענית יט, ב) שסיכן את כספו והתחייב לתת שתים עשרה כיכרות כסף במידה ולא ירדו גשמים וימלאו את שתים עשרה מעיינות המים [בכדי שתהיה שתיה לעולי הרגלים], עד המועד שקבעו, והרי אין סומכין על הנס [ראה בספר אב בדעת (10) קובץ מאמרים במגוון נושאים תורניים, מאת הר"ר אברהם ויינרוט].
ומעתה עלינו לברר בעיקר הלכה זו – אימתי נוטלים סיכון ומתי "אין סומכין על הנס".
אימתי נוטלים סיכון ומתי "אין סומכין על הנס"
ג. בדברי הפוסקים נאמרו כמה גדרים בהלכה זו:
- כשבטוח בצדקתו שיעשו לו נס – במסכת בבא בתרא (2) מובא כי בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים שנה, ואף על פי ש"בת ארבעים שוב אינה יולדת, אלא שמתוך צדקניות הן נעשה להן נס", ופירש הרשב"ם "היו בטוחות בצדקתן שיעשה להן נס כיוכבד, ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להינשא להגון להן". ועל פי זה מבוארת הנהגתם של רבי חנינא בן דוסא, נחום איש גמזו ונקדימון בן גוריון, וכדברי הרשב"א [הובא בספר משנת פקוח נפש (8) מאת רבי יוסף אריה לורינץ, בני ברק תשס"ג] "חייב אדם להשתדל בדרכי הטבע ואין סומכין על הנס זולתי אנשים השלמים שזכויותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא והערוד" [וראה בספר משנת פקוח נפש (8) אות י) שביאר לפי זה את מעשיו של אברהם אבינו שסמך על הנס].
- משום פקוח נפש ולהצלת רבים – השדי חמד [הובא בספר אב מדעת (10] ביאר כי מטעם זה רבי חנינא בן דוסא הציל את הציבור מפני הערוב, ונחום איש גמזו הציל את תלמידו מפני המפולת, ונקדימון בן גוריון הציל את עולי הרגלים.
ובספר משנת פקוח נפש (8) אות ח) הביא את דברי החפץ חיים, שביאר היאך הסתכן אברהם אבינו במלחמתו כנגד המלכים כדי להציל את לוט וסמך על הנס, משום שמותר לסמוך על הנס על מנת להציל אדם מסכנה "ופקוח נפש דוחה לכללא דאין סומכין על הנס, אבל לענין מצוות ואיסורים, אסור לאדם להחמיר במקום סכנה ולסמוך על הנס".
וראה עוד במה שהביא בספר אב מדעת (10) מדברי הגרש"ז אויערבך בנדון ההבדל בין רמת הסיכון שרשאי היחיד ליטול על עצמו, לבין פיקוח נפש של רבים.
- לסמוך על הנס בשב ואל תעשה או בזכות תפילה – השדי חמד [הובא במשנת פקוח נפש (8) אות ט] ביאר את המעשה בנחום איש גמזו, וכן את המתנתן של בנות צלפחד מלהתחתן עד גיל ארבעים שסמכו על הנס "משום דהווה בשב ואל תעשה". והמהרש"א [הובא שם] ביאר שהיה זה על ידי תפילה, ובאופן זה מותר לסמוך על הנס.
- על מנת לקדש שם שמים – בספר משנת פקוח נפש (9) אות יג) הביא מדברי ספר חסידים שביאר את המעשה עם רבי חנינא בן דוסא, כי לצורך קידוש ה' מותר להסתכן ולסמוך על הנס. וראה במה שהוסיף לבאר [שם אות טו] את הנהגת קדושי ישראל שסיכנו עצמם לקיים מצוות במסירות נפש בימי עברה וזעם.
- נטילת סיכונים לצורך פרנסה ודברים שהם "מנהגו של עולם" – בשו"ת שם אריה (6) כתב שאין איסור להסתכן בדברים שהם "מנהגו של עולם", כגון ללכת בספיה או במדבר לצורך מצוה או לפרנסה. ובספר משנת פקוח נפש (8) אות ט] הוסיף, על פי דברי הנודע והאגרות משה, שמותר לאדם לסכן עצמו לצורך פרנסה וכדי מחייתו, ונחום איש גמזו חס על כלי ביתו שהיה צריך להם, וזה נחשב לצורך מחייתו ופרנסתו, ולכן היה מותר לו להיות בבית רעוע עד שיוציאו את כליו, הגם שאין סומכין על הנס.
- נישואין לאשה בת ארבעים – רבי שלמה קלוגר פסק בשו"ת האלף לך שלמה (5) שאין כל חשש להינשא לאשה בת ארבעים, ואע"פ שבמסכת בבא בתרא (2) מבואר שאשה בת ארבעים אינה יולדת, אין זה "נס" כל כך גדול, ולכן אין כל חשש של "סומכין על הנס", יעו"ש בדבריו [ויתכן בזמנינו שנשים יולדות באמצעות טיפולי הפוריות גם בגיל מאוחר יותר, ודאי אין כל שאלה בזה]
- חשש לדברים שיש בהם סכנה על פי צוואת רבי יהודה החסיד – בשו"ת שם אריה (6) כתב שאין איסור להסתכן "בחששות רחוקות", ועל כן מי שלא חושש לכך אינו עבור על איסור, וכן נקט בשו"ת משנה הלכות (6).
- חולה המצטער ועל פי הרופאים אין סיכוי שיחיה – האם מותר להתפלל לרפואתו, או שזו תפילה על נס, ראה בספר מצות ביקור חולים (7) מאת הרב יעקב פרבשטיין, ירושלים תשס"ח).
סיכום – אנציקלופדיה תלמודית (11). ולהשלמת היריעה ראה בשיעור עולמות קכ"ו בענין שומר פתאים ה'.
אין סומכין על הנס באזהרות התורה, וביאור דברי הרמב"ן בפרשת נח (4) בענין החובה "למעט בנס", ודברי הר"ן אודות (5) מנהג הנביאים "לערב בנס איזה דבר טבעי" – ראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו שם דרך (12)-(13).
