אכילת מרור 

א. מצות אכילת מרור – סוגיית הגמרא ושיטות הראשונים

הציווי בתורה לאכול מרור נאמר בפרשת בא (1א) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". מלשון הפסוק משמע, כי חיוב אכילת המרור קשור למצות קרבן הפסח, וכפי שמפורש בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1ב) "בזמן דאיכא פסח יש מרור, בזמן דליכא פסח ליכא מרור". נמצא לפי זה, כי בזמן הזה, שלא מקריבים את קרבן הפסח, חיוב אכילת מרור הוא מדרבנן.

הרמב"ם כתב בספר המצוות, כי אכילת המרור אינה מצוה בפני עצמה, אלא "נגררת לאכילת הפסח", והטעים את דבריו: "ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר, למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת, ולא תמנה אותם שלש מצות.  אשיבנו, אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר, אבל המרור הוא נגרר לאכילת פסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח יאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור, או לא יהיה והמרור לא יאכל אלא עם בשר הפסח" [וראה בהוכחתו מדברי המכילתא].

לעומתו, בספר היראים מנה את מצות אכילת המרור כמצוה בפני עצמה, וזה לשונו: "שציוונו יוצרינו בזמן שהמקדש קיים שיאכל פסח על מרורים [ובהערות שם, ציינו כי גירסתו במכילתא שונה מגירסת הרמב"ם].

גם הסמ"ג מנה את אכילת המרור כמצוה בפני עצמה, וכתב בהגהות הגרי"פ (2א) שזה שלא כדעת הרמב"ם, והוכיח מדברי הרמב"ן בפירושו על התורה שנקט כדעת הרמב"ם. וראה גם בדברי האבני נזר (2ב) בבירור שיטות הראשונים, האם חיוב אכילת המרור הוא מצוה בפני עצמה או חלק ממצות אכילת קרבן פסח.

ב. שיעור אכילת מרור

במושכל ראשון, שיעור אכילת מרור הוא כדין כל שיעורי התורה במצוות או באיסורי אכילה – ב"כזית". וכן מפורש בדברי ספר היראים (3א) שכתב: "צריך שיאכל כזית, דאכילה כתיב ביה". וכן כתב החיי אדם (3ב) "וצריך לדקדק בזה שיאכל לא פחות מכזית, דכל דבר שמצוותו לאכול, אינו פחות מכזית".

אבל הרא"ש כתב (3ג) שאסור לשהות באכילת המרור יותר משיעור "אכילת פרס", משום "דמברך על אכילת מרור, צריך שיאכל כזית, דאין אכילה בפחות מכזית". ונראה מדבריו שהחיוב לאכול שיעור כזית הוא רק משום נוסח הברכה על אכילת מרור, ואין אכילה אלא בכזית.

על פי דברי הרא"ש חידש בתרומת הדשן (3ד) שאם אכל קלח שלם של מרור, יצא ידי חובתו, שהרי אפשר לברך על אכילת דבר שהוא "בריה" שלימה הגם שאינו בשיעור כזית. ומעתה "הדברים קל וחומר, דאפילו ברכה דכתיב ביה אכילה בהדיא באורייתא, אפילו הכי חשבינן בריה פחות מכזית, כל שכן מרור דלא כתוב ביה אכילה כלל, דיאכלוהו, אפסח קאי". אולם בהמשך דבריו, דחה את חידושו, וכתב כי השורשים אינם ראויים לקיום המצוה, ולכן ה"בריה" חסרה, ולא ניתן לקיים את המצוה באופן זה.

חידוש נוסף על פי דברי הרא"ש, מבואר בשאגת אריה (3ה) בנדון שיעור המרור הנצרך לקיום מצות "כורך". לפי דעת הרא"ש שהסיבה בצורך באכילה בשיעור כזית היא משום הברכה, בכורך שלא מברכים על אכילתו, לכאורה לא נצטרך כזית מרור. אמנם השאגת אריה נקט שלא כדברי הרא"ש, ולדעתו לשון הכתוב "יאכלוהו" נאמר גם על מרור", וכמו כן המרור הוקש למצה שחייב לאכול כזית, ולכן החובה לאכול מרור בשיעור כזית היא מעיקר הדין. וממילא גם בכורך חייב לאכול מרור בשיעור כזית, כדי לצאת ידי חובת האכילה.

הוראה נוספת על פי חידושו של הרא"ש, מבוארת בשו"ת אבני נזר (4א) בנדון חולה שהרופאים אסרו עליו לאכול שום דבר חריף, האם יוצא ידי חובה באכילת מרור בפחות משיעור כזית.

האבני נזר הביא את קושיותיו של השאגת אריה על הרא"ש, וכתב כי טענתו לדמות את המרור למצה ששיעורה בכזית, אינה נכונה, כי במצה יש פסוק אחר שבו נאמר ואכלו בלשון רבים, ומשם למדים כי שיעור אכילת מצה בכזית, אבל במרור עדיין אין מקור שיש בו חיוב אכילה. ומה שכתב השאגת אריה שהמרור הוקש למצה לכמה דברים ואם כן נלמד גם לענין שיעור אכילה בכזית "זה לא קשיא, כיוון שמשנה הכתוב מצה ממרור. דבמצה כתיב לשון אכילה בגופו ולא במרור, משמע דחלוקים הם לענין כזית, וכמו שחלוקים הם לענין בזמן הזה".

בהמשך דבריו ביאר האבני נזר מדוע לדעת הרא"ש תיקנו חז"ל את מטבע הברכה בנוסח "על אכילת מרור".

למעשה, מחמת הספק האם אפשר לברך על אכילת מרור פחות מכזית, כתב האבני נזר: "ולרווחא דמילתא, בעת שיצטרך לאכול המרור [פחות מכזית], ילמוד קודם האכילה הדינים ברמב"ם ויאמר בפיו [את נוסח ההלכות שכתב הרמב"ם] כשאוכל מרור יברך ברוך אתה וכו' בשם ומלכות על אכילת מרור, ותיכף יאכל" [בענין זה הרחבנו את היריעה בשיעור עולמות תקכ"ח בנושא הזכרת שמות בדרך הלימוד ובתפילה].

סיכום – סדר פסח כהלכתו (4ב), ובמה כתב מהו השיעור המדוייק של כזית מרור, לפי השיטות השונות, וכיצד ינהג מי שאינו יכול לאכול שיעור כזית. וראה גם בספר הלילה הזה (15ג) כיצד משערים את שיעור הכזית למעשה.

ג. מיני המרור שיוצא בהם ידי חובה

במשנה במסכת פסחים (5) נמנו מיני הירקות שיוצאים בהם ידי חובה במרור: חזרת, תמכא, חרחבינא ועולשין. ומובא שם: "במרור יוצאים בהם בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים, ומצטרפים לכזית. ויוצאים בקלח שלהן". בסוגיית הגמרא נתבארו מה הם מינים אלו: "חזרת – חסא , עולשין – הינדבי, תמכא – אמר רבה בר בר חנה, תמכתא שמה. חרחבינא – אמר רבי שמעון בן לקיש, אצוותא דדיקלא. מרור – מרירתא". בהמשך הסוגיא נתבארו בהרחבה מה הם מינים אלו והאופנים שיוצאים בהם ידי חובת קיום המצוה.

הרמב"ם (6ב) העתיק להלכה את המינים הכתובים במשנה: "מרורים האמורים בתורה הן, החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור, כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא". וכתב בהגהות מיימוניות: "ומצוה בחזרת כדאמר התם, מאי חסא דחס רחמנא עלן ופרקן". והוסיף: "וכל המוקדם במשנה מוקדם באכילה".

והנה בתלמוד ירושלמי הקשו (7א) "הרי חזרת מתוק". ותירצו: "כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת, מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ואחר כך וימררו את חייהם".

וכך פסק החכם צבי (7ב) כי לכתחילה יש לקחת למצות מרור חסה וכתב בנחרצות: "מצוה לחזור עליו כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתנו, הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א, ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם. ויש לו הסימנים האמורים בגמרא, שרף ופניו מכסיפין ותחילתו רך וסופו קשה, ותחילתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח, לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור, או מפני שלא היו בקיאים בטוב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל, לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן [חריין] שהוא תמכא לפי דעת מקצת חכמים, ונפק מיניה חורבא. כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלים אפילו כחצי זית מחמת חורפיה, ושהוא מזיק באכילתו חי, ומבטלים מצות מרור. ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו".

בליקוטי הערות על שו"ת חכם צבי, הובאו דברי הרידב"ז: "צ"ע הא הסלאט"א [חסה] אין בו טעם מרירות כלל, ואפילו מרור אם נתבטל ממנו המרירות לא יוצא בו". גם לדעת החזון איש (8א) "עיקר המצוה להטעים מרירתא, ולפיכך מצוה מן המובחר שיהא מרירא טפי. ואמר לקמן, כללו של דבר, כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו". החזון איש הביא את דברי הירושלמי (7א) וכתב: "נראה דגם בירושלמי סבור שאין יוצאים בחזרת עד שיפול בו המרירות". וסיים: "והנה החכם צבי כתב דהוא סאלאט בלע"ז, וצריך להיזהר שלא לצאת בו עד שיתמרר, ובסופו הוא מר כלענה, כמו שכתב החכם צבי שם, וצריך ליקח קודם שיתמרר כל כך".

בשו"ת משנה הלכות (8ב) דן בהרחבה בדברי החזון איש, ולדעתו לא צריך לטעום מרירות, אלא די בטעם של מה שנקרא מרור, והסיק: "ויאכלו ענווים וישבעו במתוק ושמו מרור, ויקיימו מצוה בחסה, ויחסו רחמנא עלן. אלא שצריך להיזהר לנקותו היטב מן התולעים שלא יכשל באכילת איסור תולעים ששכיח מאד".

החתם סופר (9א) הביא את דברי החכם צבי, וכתב כי "מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי, טוב שייקח החריין.  שחלילה לא ייכשל בלאו או בלאוין הרבה, אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזמן הזה".

ואמנם רבים מרבותינו האחרונים נקטו למעשה, כי החריין הוא הירק הנדרש לקיום מצות אכילת מרור, משום שזהו ה"תמכא" המוזכר במשנה, וכפי שכתב בספר יסוד ושורש העבודה (9ב) שהוסיף שם שיש לפוררו ברי"ב אייז"ן [פומפיה-מגרדת] כי ללא הפירור "אפשר שלא יוכל לאכול ממנו כזית אגב חורפיה", ועל ידי גרידא בקל יוכל לאכול ממנו כזית, דעד שעת האכילה עד הסדר יופג קצת המרירות". אלא שיש להיזהר לא לפוררו זמן רב קודם הסדר פן יפוג טעמו ואפילו אם מונח בכלי סגור. וכן הובא בספר מעשה רב (9ג) שהגר"א אכל מרור [חריין] מרוסק, ומפי השמועה נמסר, כי הקפיד שלא לפורר את החריין עד לאחר תפילת ערבית.

מאידך גיסא, רבי יעקב מליסא (9ד) אסר למלול את החריין "דכל דחשיב שינוי לענין ברכה, שמברכים שהכל, בוודאי אינו יוצא משום מרור", ומה גם "דהמלילה מבטל טעם המרירות".

ד. מיני המרור שיוצא בהם ידי חובה – פסק ההלכה

מרן השולחן ערוך (10) העתיק להלכה את דברי המשנה, וכתב: "ועיקר המצוה בחזרת". המשנה ברורה (ס"ק לד) הביא את דברי החכם צבי, שחזרת היינו היא החסה. ובהמשך דבריו (ס"ק לו) כתב שבמקומו נהגו לאכול חריין, ויש לפוררו אחר ביאתו מבית הכנסת כדי שטעמו לא יפוג, יעויין היטב בכל דבריו שם, וראה לקמן השלמת היריעה.

ה. אכילת חריין וחסה ביחד כדי לצאת ידי חובת קיום המצוה

רבים נוהגים לאכול קלח חסה ובתוכו חריין, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות מהו המרור הראוי לקיים בו את המצוה. בנדון זה, העיר רבי אליהו ברוך פינקל (11) כי מדברי רש"י נראה שרק בדיעבד "אם אין לו ממין אחד כזית", אפשר לצרף שני מינים שונים לשיעור כזית מרור, אבל באופן שיש לו כזית ממין אחד, ראוי לכתחילה לאכול את כל הזית ממין אחד בלבד. וביאר את דבריו על פי מה שכתב הר"ן, שטעם מרירות של מין אחד מבטל את מין חברו. ואפילו אם אכל כזית שלם ממין אחד, אם יוסיף ממין אחר, ממעט ממרירותו של המין הראשון.

רא"ב פינקל דן עם הגרי"ש אלישיב, ולהבחל"ח עם הגר"ח קנייבסקי, על חידוש זה, ומסקנתו: "הרוצה לחוש ולאכול גם חריין וגם חסה, יאכלם בזה אחר זה, מכל אחד כזית שלם, אבל לא יאכל שניהם בבת אחת".

וראה בנדון זה בדברי רי"צ רימון (12א) שעדיף לאכול תחילה החסה כדי לצאת ידי חובה במין המובחר יותר, וכמו שכתב הגר"ח מבריסק בעניין אתרוג כשר ואתרוג מהודר מורכב שהוא ספק, שיטול קודם המורכב, כי אם יקח קודם את המין הכשר יצא כבר ידי חובתו, ואין כבר משמעות לנטילת המהודר, ועיין בדבריו שיתכן ויש לחלק בזה.

ו. אכילת מרור – דינים והנהגות למעשה

בספר סדר פסח כהלכתו (12ב, 13א) סיכם את פרטי הדינים וההנהגות. וראה בדברי רבי עקיבא איגר(14א) שעורר על קיום מצוות ליל הפסח בקדושה, ביראה ובשמחה, וכתב בתוך דבריו: "שצריך להיזהר שיאכל כזית מצה ברווחה ולא בצמצום, וכמו כן במרור. כי אם יחסר מעט מזעיר, הפסיד המצוות. ואף במרור מה גם שקשה לו קצת, הלא בכל יום אנו מקבלים לעבוד ה' בכל נפשינו, ולמה נקפיד בצער מועט כזה. אני מבטיח באמונה, במי שיעשה זאת מצוה בחשק ויחשוב בשמחה בזו הרגע אני מקיים מצות בורא, כמעט לא ירגיש מרירות כלל".

בספר כאיל תערוג (14ב, 15א) הובאו הנהגותיו של הגראי"ל שטיינמן באכילת מרור, שמלבד החריין המפורר אכל גם חריין שלם. וכשאסרו עליו לאכול חריין, אכל חסה אך לא בירך על זה, אלא אחרים הוציאוהו בברכה. ובמחזור שי"ח שפתותינו (15ב) הובא מנהג הגר"ח קנייבסקי לאכול חריין, ופעמים שאכל גם מין חסה מיוחד שהוא מר.

ז. טיבול המרור בחרוסת -הסבה באכילת מרור

במסכת פסחים (16א) מפורש כי באכילת המרור אין צריך הסבה. ופירש רש"י: "שהוא זכר לעבדות".

עוד מבואר בגמרא בפסחים (16 ב) שצריך "לשקועיה" [להטביל את המרור] בחרוסת משום קפא". ופירש רש"י: "ארס שבחזרת, שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים". ואמר רב פפא "לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטל לי למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא".

דינים אלו נפסקו להלכה בדברי הטור (16ג), וכתב הבית יוסף כי הרי"ף והרמב"ם השמיטו את דין טיבול המרור בחרוסת, אולם הטור הכריע כדעת הרוקח, שיש לטבל את המרור בחרוס.

עוד כתב הבית יוסף, שאם רצה לאכול את המרור בהסבה, רשאי. וראה במה שדן הפרי חדש (16ד) בדבריו.

בשלחן ערוך (17א) נפסק: "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו, ויאכלנו בלא הסבה". וכתב המשנה ברורה שיש שאין משקעים כולו אלא מקצתו.

לסיום, נזכיר את דברי החיי אדם (17ב) שכל מצוות ליל הסדר נוהגות גם בנשים, ולכן יש להזהירן לאכול את כל הנדרש לקיום המצוות, בשיעור הראוי "ובפרט באכילת מרור שמזלזלין בו מאד".

"כֵּן ה' אלקינו יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם וְנֹאכַל מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים"