פרשת ויחי
אל תביאנו לידי נסיון
א. יעקב אבינו ממעט בנסיונו של יוסף
יעקב אבינו ביקש להשביע את בנו יוסף "בנקיטת חפץ" שלא יקברנו במצרים (1א). ונשאלת השאלה, הלא גם כל אדם מצווה לקיים דברי המת (כתובות ע, ב) וכל שכן בן המחויב בכבוד אב, ובפרט כאשר המבקש הוא יעקב אבינו ומי שמבקשים ממנו הוא יוסף שהיה "איש אמונים" (לשון הרמב"ן; 1ב) אשר בוודאי יקיים את הבטחותיו – ולשם מה איפוא עמד על כך שישבע על קיום הבטחתו?
בביאור הדברים כתב הרמב"ן (1ג) בטעם השבועה "כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה. וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ, ו) עלה וקבור את אביך כאשר השביעך".
ובספר שם דרך (1ד) הוסיף בביאור הדברים, כי דרכו של יעקב אבינו בעבודת ה' היתה להעמיד סייגים ויצירת תנאים מחייבים המונעים מהאדם אפשרות וברירה להיכשל. ולכן ידע שבהבטחות אין די, ורק אם ישבע יוסף שלא יקברנו במצרים, זהו סייג ויצירת תנאים לעמוד בנסיון, באם יתפתחו נסיבות שיקשו עליו לקיים את הבטחתו. וכפי שאכן קרה, כמבואר בדברי הכתוב ופירוש רש"י הנ"ל, שאף שמתחילה היה כל כך ברור שיוסף יוכל למלא את בקשת יעקב אביו, כשהגיעה שעת המבחן פרעה לא רצה לתת ליוסף לצאת ממצרים לקבור את אביו, ורק מכח השבועה יכל יוסף לקיים את הבטחתו.
ב. יעקב אבינו ממעט בנסיון האמהות לעזוב את בית אביהן
ניתן ללמוד על הנהגתו של יעקב אבינו בדרך של העמדת סייגים ויצירת תנאים מתאימים למעט בנסיון, מדברי הפיוס לאימהות לפני שאמר להם את ציווי ה' לעזוב את בית לבן לעלות לארץ כנען.
לאחר שהקב"ה אמר ליעקב אבינו "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (2א), קרא לרחל וללאה לשדה שיבואו אליו וסיפר להן בפירוט רב את כל התלאות שעברו עליו במשך כל השנים שהיה בבית לבן, ורק בסוף דבריו אמר להן שהקב"ה ציווהו לצאת מחרן וללכת לארץ כנען. ונשאלת איפוא השאלה, מה פשר כל ההקדמות וההכנות הללו, וכי האמהות שהיו נביאות, וכמובן שכל אדם גם אם איננו נביא, כאשר שומע שהקב"ה מצווה בנבואה באופן מיוחד שיש לעזוב את בית אביו, האם שייך שיהיה כל מקום למחשבות ולהיסוסים? ואילו ממעשיו של יעקב אבינו נראה שהיה צריך להוסיף דברי פיוס ליישב דעתן של האמהות שהרי לא הסתפק לומר להן רק את עצם הציווי שציווהו הקב"ה לעזוב את בית לבן – מה היתה הסיבה לכך?
וביאר הרמב"ן (2ב) "יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלקים בחלום, כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו". והביאור בדבריו, כתב בספר שם דרך (2ג) כי הנהגה זו נבעה מחמת הצורך למעט בנסיונן של האמהות. שהרי סוף סוף היו צריכות לעזוב את בית אביהן, והמציאות שאדם קשור לבית אביו מושרשת בטבע האדם וקשה עליו לעזבו. ולכן כדי להקל ולמעט את נסיונן התחיל בדברי פיוס, וגולל בפניהן את התלאות והצרות שעשה לו לבן, כדי שתנוח דעתן וציווי ה' יתקבל על לבן, ויוכלו לעמוד בנסיון לעזוב את בית אביהן [וכיוצא בזה ביאר בספר מאמרי קודש 5].
ג. לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון
ואמנם ההנהגה להתרחק מנסיונות מפורשת בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (3א) "אמר רב יהודה אמר רב, לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל".
ונראה ללמוד הנהגה זו גם בהכנותיו של יעקב אבינו לקראת הנסיונות שציפו לו כשיצא מבית יצחק אביו לחרן. וכפי שביאר בספר המוסר והדעת (3ב) "ויבוא יעקב שלם, אמר רב, שלם בתורתו. ומה שבא שלם בתורתו היה על ידי ההשתדלות שלו. יעקב אבינו שם כל כוחו שיבוא שלם בתורתו, על ידי זה שהטמין את עצמו בבית מדרשם של שם ועבר ארבע עשרה שנה, ובטח בהקב"ה ולא התייאש כאשר אליפז נטל כל רכושו, הקפיד כל כך בבית לבן לשמור תרי"ג מצוות, והיה דבק שם בהקב"ה מתוך שירה ושמחה של מצווה. דבקותו בהקב"ה ובתורתו גרמה שהצליח בכל ההרפתקאות שעברו עליו, ונשאר שלם בגופו ובממונו, משום שהקב"ה היה בעזרו".
ד. יוסף הצדיק ממעט בנסיונותיו
כאשר נתבונן במעשיו של יוסף הצדיק, נראה שצעד בדרכי יעקב אביו, וביקש להקטין ולמעט בנסיונותיו.
רבי חיים שמואלביץ הביא בשיחותיו (4א) את דברי המדרש "הים ראה וינס, ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס מפני הנס, שנאמר וינס ויצא החוצה, אף הים יהיה נס מפניו". והנה חז"ל פירטו במדרש, שעל עצם הימנעותו של יוסף מן החטא, קיבל שכר גדול מאד: "פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי; גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש; צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו". ואם כן, מאחר וכל אחד מאביריו קיבל את שכרו על שלא קרב אל העבירה, מהו השכר המיוחד על "וינס ויצא החוצה".
וביאר רבי חיים שמואלביץ: "ונראה מכאן יסוד גדול בעבודת האדם. עיקר עבודתו הוא לברוח ממקום הסכנה ולהתרחק מן הנסיון ככל היותר, ולא שיעמוד במקום הנסיון להילחם עם היצר פנים אל פנים. והנה העיר הרמב"ן (4ב) מדוע הוצרך יוסף לעזוב בגדו אצל אשת פוטיפר, ולא הוציאו ממנה בכח. ולפי המבואר נראה לומר שעל כן נס יוסף החוצה והשאיר הבגד אצלה, כי רצה להתרחק ככל המוקדם מן הנסיון. ואילו היה נאבק עמה אף לרגע קט, הרי הוא מעמיד עצמו עוד רגע במקום הסכנה, ולו אף לזמן קצר ביותר, וזאת רצה יוסף הצדיק למנוע מכל וכל. ולכן מסר נפשו וכבודו כדי לברוח ולהימלט הרחק ממקום הסכנה, כאשר ינוס האדם מפני אש מתלקחת.
ומובן לפי זה, מה המיוחד שב"וינס ויצא החוצה", שעבוד זה זכה ל"הים ראה וינוס", כי זהו עיקר עבודתו של האדם להתרחק ולברוח מן הנסיון".
וראה במה שביאר רבי אביגדור הלוי נבנצל במאמרי קודש (5) את דבריו של יוסף הצדיק לאשת פוטיפר, על טוב לבו של בעלה, ואף שעיקר ההימנעות מהחטא היא בגלל שהיא אשת איש – כדי להקטין את הנסיון שלא לחטוא.
ואמנם יסודות הנהגה זו אמורים גם בדברי חז"ל (4ד) "סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב", ועל כך אנו מתפללים להקב"ה בכל יום בבוקר (4ג) "ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עבירה ועוון, ולא לידי נסיון".
ה. העמדת סייגים והרחקות מנסיונות – במעשיו של אברהם אבינו
כאשר נתבונן במעשיו של אברהם אבינו, נראה בהנהגתו ליצור תנאים והעמדת סייגים להתרחק מנסיונות.
- בשבועתו למלך סדום שלא יקח ממנו אפילו שרוך נעל – כמבואר בדברי הרמב"ן (6ב), וביאר בספר שם דרך (7) "רואים שגם במצב שהיה חשש קל שבקלים שמא יגרם על ידי מעשה שלו מיעוט בכבוד השי"ת ולו משהו שבמשהו, אפילו בדבר רחוק שכמעט ואינו עולה על הדעת – כבר נזהר מכך אברהם אבינו בזהירות מרובה, ולא סמך על שבועה בסתם אלא רצה להוסיף על השבועה סייג וגדר, ולהנזר גם משרוך וחוט נעל, ועל סייג וגדר זה נשבע והחרים חרם – בכדי למעט בנסיון.
- כאשר השביע את אליעזר לקחת אשה הגונה ליצחק אבינו ואף עשאו אפוטרופוס על נכסיו – כמבואר בדברי הרמב"ן (6ד) שנהג אברהם אבינו, בגודל יראת השמים שלו, בדרך של העמדת גדרות וסייגים להבטיח שגם אם יהיו קשיים ונסיונות לא תהיה שום אפשרות לעבור עליהם, ועל ידי כך נקל יהיה לעמוד בפני כל נסיון, אם יהיה.
- כאשר זמם את גמליו שלא ירעו בשדות אחרים – כמבואר בדברי חז"ל (הובאו ברש"י; 6ה). וראה בדברי השם דרך (7) ליישב את תמיהת הרמב"ן (6ו) על רש"י "כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו". שאברהם אבינו זמם את גמליו מגודל יראת השמים מהחשש שמא מכיון שהכל תלוי בבחירה ויתכן שח"ו ירד מדרגתו, ושוב לא מובטח שגמליו יזהרו מעצמם מהגזל, ומשום כך היה "ערום ביראה" ולא סמך על כך שהגמלים לא יאכלו מהגזל אלא קבע לעצמו סייגים וגדרות נוספים וזמם את גמליו!
ו. אזהרת התורה "והארץ לא תמיכר לצמיתות" – כדי למעט בנסיון
ראה במה שכתב בספר שם דרך (8ג) בביאור דברי הרמב"ן (8ב) על הפסוק "והארץ לא תמכר לצמיתות".
ז. מעלת הנסיונות – והתפילה "אל תביאנו לידי נסיון"
בנסיונות יש מעלה גדולה להוציא מהאדם את כוחותיו אל הפועל, ואם כן יש להבין מדוע מתפללים "אל תביאנו לידי נסיון", וחובתינו היא להתרחק ולמעט בנסיונות ולא לבקשם – ראה לעיל (3ב) בביאורו של רבי אברהם יפה'ן, ובדברי רבי חיים שמואלביץ (9)
להשלמת היריעה, נעיין בדברי רבי חיים שמואלביץ (9) ורבי אביגדור הלוי נבנצל (10) בביאור גודל החובה למעט בנסיונות, ובהדרכה ליישם זאת למעשה, בלימוד בישיבה – מקום מקלט מנסיונות, ובחיפוש פרנסה בלי נסיונות.
