פתיחה

במלאכה שעושה נכרי עבור ישראל בשבת יש שלושה איסורים:

[א] איסור אמירה לנכרי – לעשות מלאכה בשבת עבור ישראל [מקורו וטעמיו יובאו להלן].

[ב] איסור הנאה – ממלאכה שעשה נכרי בשבת עבור ישראל, מפורש במשנה (2) קכב, א) שחכמים אסרו את עצם ההנאה ממלאכת הנכרי באופן שהמלאכה נעשתה עבור ישראל שמכירו. ולכן  נכרי שהדליק נר עבור ישראל, אסור לישראל להשתמש לאורו, כמפורש בשו"ע (8) סי' רעו סע' א). [טעם האיסור ופרטי הדינים יבוארו להלן [אות ז]. ודין זה לא תלוי כלל בדין הראשון, כי גם כשלא היתה אמירה, אלא הנכרי עשה מעצמו מלאכה עבור ישראל, אסור ליהנות ממלאכתו].

[ג] חיוב מחאה – כאשר הנכרי עושה מלאכה בשבת, ויש מקום לחשוד שעושה כן בשליחות ישראל, כגון שעושה מלאכה בבית ישראל, יש חיוב למחות בנכרי שלא יעשה כן, ואף לגרשו מביתו. דין זה מבואר בדברי רבנו שמחה המובאים במרדכי (2), ובמשנ"ב (7) סי' רמג ס"ק ה; וכן במשנ"ב (9) סי' רעו ס"ק יא). וגם דין זה אינו תלוי כלל בדין הראשון [משום שגם כשלא היתה כלל אמירה, אלא הנכרי עשה מעצמו מלאכה בבית ישראל באופן שיש חשד שעושה כן בשליחות ישראל, יש חיוב מחאה. ובפשטות דין זה גם אינו תלוי בדין השני, כי גם כשאין הישראל נהנה, צריך למחות בנכרי. אמנם דבר זה אינו מוסכם לכו"ע, משום שדעת החיי אדם [יובא להלן] שכל שאין הישראל נהנה, אין בו חיוב מחאה בנכרי].

לפיכך, בכל אמירה לנכרי יש לדון האם אין איסור באמירה, וכן האם אין חיוב מחאה בנכרי. ובנוסף לכך יש לדון האם מותר ליהנות מעצם המלאכה שעשה הנכרי עבורו.

תחילה נברר את שורשי הדינים הנ"ל, ומתוכן נבוא לדון בשאלות המצויות הלכה למעשה.

• • •

א. איסור אמירה לנכרי, מדאורייתא או מדרבנן

במשנה במסכת שבת (1) קכא, א) נאמר: "נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה", ופירש רש"י: "רבנן גזרו על אמירה לנכרי משום שבות", וכן מפורש בדברי הגמרא בשבת (1) קנ, א) ובמסכת בבא מציעא (2) "אמירה לנכרי שבות".

ומשמע בפשטות כי אמירה לנכרי אסורה מדרבנן. אמנם בפירוש רש"י על התורה (1) משמע שהאיסור מהתורה, כמשמעות דברי המכילתא. וכבר תמה עליו הרמב"ן, כי מסוגיות הש"ס משמע שהאיסור מדרבנן, ועל כרחך צריך לומר שדרשת המכילתא 'אסמכתא בעלמא'. וראה בקונטרס ודבר דבר (5) שציין לשיטת הסמ"ג שאיסור אמירה לנכרי מהתורה. ולמעשה נקטו רוב הפוסקים שהאיסור מדרבנן, יעו' במשנה ברורה (7) סי' רמ"ג סק"ה ובשעה"צ שם).

ב. טעם איסור אמירה לנכרי

• משום 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר' (ישעיה נח, יג) – כן פירש רש"י במסכת עבודה זרה (2).
• הנכרי שלוחו והמלאכה מתייחסת אל הישראל המשלחו – יעו' בדברי רש"י בשבת (2) קנג, א). ואף דקיימא לן שאין שליחות לנכרי, כתב בהגהות מיימוניות (3), כי מדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא [אמנם החתם סופר (5) נקט כי בשבת לא שייך לאסור אמירה משום שליחות, משום שבשבת הקפידה התורה על מנוחת גופו של הישראל, ולא על גוף המלאכה, ולכן כשעושה הנכרי המלאכה בשליחותו, הרי סוף סוף גופו של הישראל שובת, יעו' בדבריו].

וכתב האבני נזר (5) נפק"מ בין שני הטעמים: [א] באמירה לנכרי בשבת לעשות מלאכה במוצאי שבת. לפי הטעם שעצם האמירה אסורה מטעם "ודבר דבר", גם באופן זה אסור משום האמירה בשבת, משא"כ לטעם שיש שליחות לנכרי לחומרא והמלאכה שעושה הנכרי מתייחסת לישראל, כאשר המלאכה היא לאחר שבת, אין איסור אמירה.    [ב] באמירה לנכרי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת. לפי הטעם הראשון שהאיסור מצד האמירה, כאן אין לאסור, שהרי האמירה היתה ביום חול. אבל לטעם דהוי כשלוחו יש לאסור משום שמלאכת הנכרי בשבת מתייחסת לישראל.

וכמובן, כאשר אומר לנכרי בשבת לעשות המלאכה בשבת, יש את שני הטעמים לאסור.

להלכה קיימא לן בשו"ע (6) סי' שז סע' ב) שאסור לומר לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת, וכן שאסור לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה במוצאי שבת, יעו"ש במשנ"ב בסק"ט [ועי' בדברי רבי בן ציון אבא שאול, בשו"ת אור לציון (5) שכתב לדון לפי הטעמים הנ"ל האם יש איסור אמירה לבעלי חיים מאולפים בשבת ובערב שבת].

• כדי שלא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא [היהודי] לעשות איסור בעצמו – כן מבואר בדברי הרמב"ם (3).

וראה בקונטרס ודבר דבר (5) במש"כ בביאור דבריו, ובמה שכתב בנדון אמירה לנכרי בשאר איסורים.

• • •

ג. סוגי הפעולות שיש בהם איסור אמירה לנכרי

• במלאכות דאורייתא ודרבנן, יש איסור לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה בין מלאכה דאורייתא ובין מלאכה דרבנן, כמפורש בשו"ע (6) סי' שז ס"ב וס"ה). אכן יש נפק"מ אם המלאכה אסורה מדאורייתא או מדרבנן, כפי שיבואר להלן. וכתב המשנ"ב (6) שם ס"ק ח) כי בדברים האסורים בשבת משום מנהג או חומרא, אין בו איסור אמירה לנכרי.
• בדברים שנחלקו הפוסקים האם מותר לישראל לעשותם – הטור (4) סי' שיד סע' ז) והשו"ע (8) שם) הביאו מחלוקת ראשונים בנדון שבירת פותחות של תיבות, וביאר המשנה ברורה (8) שם) שאף שמרן המחבר סתם מתחילה בשבירת פותחת לאיסור, אעפ"כ הביא את דעת המתירים, כדי לסמוך עליהן להקל עכ"פ על ידי נכרי. ומכל מקום הביא המשנה ברורה (שם ס"ק ל"ז) כי יש פוסקים שנקטו היתר זה רק בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה.
• בדבר שאינו מתכוון והוא פסיק רישא – מותר לומר לנכרי לעשות פעולה, כמפורש בדברי תרומת הדשן המובא ברמ"א (8) סי' רנג סע' ה) ומבואר במשנה ברורה (שם ס"ק צט,) שמותר לומר לנכרי לשים תבשיל שהתקרר לגמרי על תנור החורף קודם שהוסק, כיון שעיקר כוונתו לחמם את הבית [בהיתר] "ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא, מ"מ באמירה לנכרי דהוי שבות שאין בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא". ובפשטות היתר זה הוא אף בפסיק רישא דניחא ליה, שהרי שם ניחא ליה שתתחמם הקדירה.

פתיחת מקרר כשנדלקת נורה – על פי הנ"ל התיר בשו"ת אגרות משה (11) או"ח ח"ב סי' ס"ח) לומר לנכרי שיפתח את המקרר אף שבפתיחתו נדלקת הנורה. וראה במש"כ של הרב יצחק זילברשטיין בספרו מלכים אמניך (13) סע' ד) ובילקוט יוסף (16) בנדון זה [ובדוגמאות נוספות, כגון: שכח דוד חשמל או תנור דולק וחושש משריפה; אמירה לנכרי להשתמש במים חמים של בוילר חשמלי; אמירה לנכרי להביא דברים שנשכחו ברכב שבפתיחתו תידלק נורה].

• פעולה שאפשר לעשותה באופן המותר – מבואר בספר ארחות שבת (19) שאין איסור אמירה לנכרי, משום שהציווי של הישראל היה ניתן להיעשות בדרך של היתר, יעו' בטעמו, והמסתעף לנדון אמירה לנכרי להביא סעודת שבת לקומה גבוהה, ולכניסה בפתח דלת שפתח נכרי על ידי מנגנון חשמלי.
• • •

ד. אופן האמירה האסורה

• רמז בלשון צווי – כל דבר שאסור לומר לנכרי לעשותו בשבת אסור גם לרמוז לו לעשותו (7) רמ"א סי' שז סע' כב).

והיינו דוקא כשהרמז הוא בלשון צווי (מ"ב שם ס"ק עו). בין שהרמז בדיבור כגון שאומר לו דבר מה, שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, כגון שיאמר לו "קנח חוטמך" וכוונתו שיבין להסיר הפחם מראש הנר (מ"ב שם). ובין שהרמז ע"י תנועות שמרמז לו בידו (10) חיי אדם כלל סב סע' ב), כגון להורות באצבעו לכוון נורות החשמל כדי שיבין הנכרי מעצמו שצריך להדליק, אסור. וכן בכתב, אסור להראות לנכרי פתק שכתוב עליו שיעשה מלאכה בשבת, כי זהו רמז בלשון צווי, יעו' בספר מלכים אמניך (12) הערה ב).

אמנם רמז בלשון צווי אסור דוקא כשמרמז לו בשבת לעשות מלאכה בשבת, אבל מותר לרמז לו בשבת שיעשה מלאכה במוצש"ק (רמ"א שם). וכן מותר לרמז לו בערב שבת אפילו בלשון צווי שיעשה מלאכה בשבת (6) שו"ע סי' שז סע' ב, ומשנ"ב שם ס"ק י). אמנם עדיין צ"ע שהרי אסור ליהנות ממלאכת נכרי שעושה לצורך ישראל אפילו עשאו מעצמו. וביישוב הקושיא כתב המשנה ברורה (6) שם ס"ק יא) כי באמת אסור ליהנות ממלאכה זו עד לאחר השבת "אי נמי מיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו, כגון שיש כבר נר ואש והנכרי מוסיף עוד". ובאופן זה גם אין חיוב מחאה, כמבואר בדברי החיי אדם (10) סע' ג).

• אמירה לנכרי ברמז שלא בלשון צווי – מותרת, כגון שיאמר לו "הנר אינו מאיר יפה" או "איני יכול לקרות לאור נר זה שיש בו פחם" והנכרי ישמע ויתקן הנר, משום שאין זה בכלל אמירה לנכרי (7) משנ"ב סי' שז ס"ק עו).

אך גם כאן צ"ע מה הרווח בהיתר זה, והיאך יהנה הישראל מאותה מלאכה, והרי אסור ליהנות בשבת ממלאכה שנעשתה בשבת עבור הישראל, אפילו כשעשה זאת הנכרי מעצמו ללא צווי כלל, כמבואר במשנה ברורה (8) סי' רעו סק"א), ואם כן היאך יהנה הישראל ממלאכה שעשה הנכרי ברמז. וכן צ"ע מה עם חובת המחאה.

וביאר המשנה ברורה (7) סי' שז ס"ק עו) כי הסרת הפחם אינה נחשבת "הנאה גמורה" כיון שאפשר לקרוא לאור הנר בדוחק גם לפני הסרת הפחם, ובאופן זה מותרת ההנאה ממעשה הנכרי. ובאופן זה גם אין חיוב מחאה, כמבואר בדברי החיי אדם (10) סע' ג). והגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא במלכים אמניך (12) הערה ד) תירץ, שמותר לומר לנכרי "הנר אינו מאיר יפה", והנכרי מסיר הפחם, משום שהנכרי אינו עושה ממש מלאכה אלא משפר את הקיים, ולמרות שיש בזה חילול שבת של כבוי, מכל מקום מכיון שאינו עושה מלאכה מושלמת וחדשה עבור הישראל, התירו חז"ל בדרך רמז [ולפי זה אסור לרמוז לנכרי "האור מפריע לי לישון" ויבוא הנכרי ויכבה, משום שהכיבוי היא פעולה חדשה ומושלמת ואסורה מן הדין ולא מצד חומרא].  ובקונטרס ודבר דבר (20) הביא מדברי הגר"נ קרליץ שביאר כי יסוד דין מחאה בגוי הוא כדי שלא יראה כשלוחו של הישראל לעשות לו מלאכה האסורה בשבת. ואם כן בכל מקום שאין מקום לחשוד שעושה הגוי בשליחות הישראל אין חיוב מחאה [עי"ש בדוגמאות שהביא לאופנים המותרים ולאופנים האסורים].

אמנם כפי שציין שם, דברי הגרנ"ק והגריש"א הם שלא כמובא בספר שמירת שבת כהלכתה (14) סע' ה-ו) שהתיר לרמוז לנכרי "קשה לי לישון כאשר יש אור בחדר", כדי שיבין ויכבה האור. וכן שמותר לרמוז לו "חבל על הגז המתבזבז", כדי שיבין שצריך לכבות הגז. כי לדבריהם אין להתיר כן, מחמת חיוב המחאה. והביא את דעת החיי אדם (כלל סב בנשמת אדם אות ב) שכשאין איסור הנאה, אין חיוב מחאה אפילו כשהנכרי עושה מלאכה בביתו של הישראל. והטעם, משום שאם אין הנאה, לא יחשדו בו שאמר לנכרי לעשות המלאכה בשבילו.

• האם קריאת הנכרי לביתו נחשבת כרמז בלשון צווי – בקונטרס ודבר דבר (20) הביא מדברי הגר"נ קרליץ, שיש לאסור לקרוא לגוי ולומר לו בלשון רמז "הנר בביתי אינו דולק יפה". ואף שרמז שלא בלשון צווי מותר, וכמו שנתבאר, ברם עצם הבאת והזמנת הגוי דומה יותר לאמירה, וגם יש לומר שנחשבת כעין צווי. ולמד כן מדברי הרא"ש במסכת שבת (2), יעו' בדבריו ובמה שהביא כי הגרש"ז אויערבך אכן תמה על המנהג שקוראים לנכרי בשבת, אך לא רצה שיכתבו בשמו לאיסור מאחר שנהגו להקל, ולעומת זאת לא רצה לומר היתר בזה, עיי"ש.

ועוד הביא שם, וכן בספר ארחות שבת (18) סע' מה) את המנהג לקרוא לנכרי ולומר לו "ברצוני לכבד אותך בדבר מתיקה, אך ביתי חשוך ואינני רואה", שבאופן זה הנכרי מדליק לצורך עצמו, כדי שהישראל יראה ויוכל לכבדו, וממילא נהנה גם הישראל. ועי"ש כי היתר זה נאמר רק כאשר אין בזה הערמה, והנכרי באמת מתכוון בזה לצורך עצמו, שאם לא כן הדבר אור משום חובת המחאה בנכרי העושה מלאכה בבית הישראל.

• אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה – במשנ"ב (6) סי' שז ס"ק כד) הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה, וכתב שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילים, ומכל מקום "מ לא יהנה מאותה מלאכה בשבת. ובביאור הלכה (6) סי' שז סע' ב ד"ה ואפילו) הביא מדברי החתם סופר שבערב שבת אין איסור אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר, וכתב כי מלשון הרשב"א משמע שגם בערב שבת אסורה אמירה דאמירה.
• • •

ה. אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא

• לצורך מצוה – במסכת גיטין (3) התירו אמירה לנכרי כדי לכתוב בשבת שטר מכירה, משום מצות ישוב ארץ ישראל. וכתבו שם התוספות "אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירים אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא". והוכיחו זאת מהמתבאר במסכת עירובין (3) מבואר שמותר לומר לנכרי להעביר צרכי מילה במבוי שלא נשתתפו בו, והיתר זה הוא במלאכה דרבנן ולא במלאכה דאורייתא. ועוד כתבו: "ואין ללמוד מכאן היתר לומר לנכרי להביא ספר בשבת דרך כרמלית, דלא דמי דדוקא משום מילה, דהיא גופה דחיא שבת התירו. ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה". ועי' בטור ובבית יוסף (4) שהביאו את מחלוקת הראשונים האם התירו מלאכה דאורייתא לצורך מצוה. ודעת בעל העיטור, שאמירה לנכרי מותרת אף במלאכה דאורייתא לצורך מצוה. אך רוב הפוסקים חולקים עליו וסוברים שאמירה לנכרי במלאכה מדאורייתא אסורה גם לצורך מצוה. וכתב הרמ"א (9) סי' רעו סע' ב) שיש להחמיר כרוב הפוסקים שאין להתיר האמירה במלאכה דאורייתא אפילו לצורך מצוה, אך הוסיף כי "במקום צורך גדול" יש להקל [אמנם במשנ"ב (9) שם ס"ק כד) הביא כי השל"ה החמיר אף לצורך גדול]. וכן מבואר בשו"ע (6) סי' שז סע' ה) שהתיר אמירה לצורך מצוה רק באיסור דרבנן [ועי' בשו"ע ומשנ"ב (6) סי' שו סע' יא].
• במקום צינה וחום – בארצות הקרות מותר לומר לנכרי לחמם הבית [ביום שהקור גדול] אף לצורך גדולים, משום ש"הכל חולים אצל צינה" (9) שו"ע סי' רעו סע' ה). ועל פי זה התיר רבי יצחק יעקב וייס [אב"ד בד"ץ העדה החרדית] בשו"ת מנחת יצחק (12) אמירה לנכרי להדליק מזגן בימות הקיץ החמים מטעם ש"הכל חולים אצל החום" בדומה לדין "הכל חולים אצל צינה". וכן פסקו בשמירת שבת כהלכתה (14) סע' יא), ובילקוט יוסף (17) סע' פא). ברם האגרות משה (12) יו"ד סי' מז אות ב) החמיר בזה.
• למנוע מכשול דרבים – כאשר נקרע העירוב בשבת, מותר לומר לנכרי לתקנו (9) משנ"ב שם ס"ק כה).
• למנוע ביטול תפילה ותורה דרבים – המשנ"ב (6) סי' שז ס"ק יט) כתב שאסור לומר לנכרי להדליק את האור כדי שיחיד יוכל להתפלל או ללמוד. ובספר ארחות שבת (19) הערה קנח) הביא את דברי הנודע ביהודה שצווח לבטל את המנהג לומר לנכרי להדליק נרות לצורך תפילת נעילה ביום הכיפורים [וכתב שיש לחלק, שרק לענין עירוב התירו כדי למנוע מכשול מהרבים בקום ועשה, משא"כ לענין ביטול מצות תפילה. אי נמי, בעירוב התקלה מקרית, אך להדליק נרות בנעילה היה מנהג קבוע]. אמנם האגרות משה (11) ח"ג סי' מב) ובילקוט יוסף (17) סע' נג-נד) התירו אמירה לנכרי במקום מצוה דרבים של תפילה בציבור וקריאת התורה. ולענין תלמוד תורה דרבים, כתב הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (12) שראוי לבני תורה ללמוד גם כאשר חם, ובלבד שלא יאמרו לנכרי להדליק מזגן. אך הגר"א קוטלר הורה בזה להיתר.
• לצורך חולה שאין בו סכנה הותרה אמירה לנכרי, וקטן נחשב כחולה שאיב"ס (7) שו"ע סי' שכח סע' יז וברמ"א שם).

בין השמשות – מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך מצוה [אפילו שאינה לצורך שבת], או כל דבר שאם לא יעשהו יצטער בשבת, ובתנאי שהוא צריך לאותו דבר בשבת, וכן מותר לומר לו לעשות מלאכה שיש בה הפסד מרובה או צורך גדול ואפילו שהוא לצורך חול, כמפורש בשו"ע (8) סי' רסא סע' א ובמשנה ברורה שם, ועי' בשו"ע (7) סי' שז סע' כב).

• • •

ו. אמירה לנכרי במלאכה דרבנן ['שבות דשבות']

כתב בשו"ע (6) סי' שז סע' ה) "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה".

והטעם שהתירו באופנים אלו, הוא משום שהאיסור אינו אלא מדרבנן, ואיסור אמירה לאינו יהודי הוא גם כן רק מדרבנן, והוי שבות דשבות. לכן לא גזרו באופנים אלו (משנ"ב שם ס"ק כ).

אך צריך לדעת, שאין ללמוד היתר ממקרה למקרה, ואין להתיר אלא מה שאמרו חכמים (משנ"ב שם ס"ק כא).

• במקום צער – התירו לומר לנכרי להביא מים דרך חצר שאינה מעורבת או דרך כרמלית כדי לרחוץ בהם איש שמצטער (שער הציון שם ס"ק כד). וראה בילקוט ביוסף (16) שהתיר לומר לנכרי להפסיק מערכת אזעקה שהופעלה בשבת, או נורת ניאון שהתקלקלה והיא מהבהבת ופריעה, כי כיבוי היא מלאכה מדרבנן שהותרה לצורך הרבה.

אך בספר מלכים אמניך (13) הערה ח) התיר רק לרמוז לנכרי לכבות מכשיר רדיו שהופעל בשבת ומפריע לעונג שבת.

• למנוע הפסד גדול – במשנ"ב (6) סי' שז ס"ק כב) הביא כי האליה רבה נקט שאפילו במקום הפסד גדול אסורה אמירה בדרבנן, והתיר דווקא במקום צער הגוף. וראה פרטים נוספים בנדון זה בשמירת שבת כהלכתה (4) סע' יג). ובספר ארחות שבת (19) הערה קעג) כתב כי גדר "הפסד מרובה" משתנה מאדם לאדם, כל אחד לפי מצבו.
• לצורך מצוה – ראה בילקוט יוסף (17) פרטים נוספים בדין זה.
• • •

ז. הנאה ממעשה הנכרי

כאמור בפתיחה, חכמים אסרו את עצם ההנאה ממלאכת הנכרי באופן שהמלאכה נעשתה עבור ישראל שמכירו. ולכן  נכרי שהדליק נר עבור ישראל, אסור לישראל להשתמש לאורו, כמפורש במשנה (2) קכב, א) ובשו"ע (8) סי' רעו סע' א). ומבואר במשנה ברורה (6) סי' שז ס"ק יא) שהאיסור רק אם נהנה בהנאה ישירה ממעשה הנכרי [כלומר, שנהנה מגוף הדבר שנעשה ע"י הנכרי באיסור, וללא עשיית הדבר לא היה נהנה, ראה בשמירת שבת כהלכתה (15) סע' לו].

• טעם האיסור ופרטי הדינים למעשה – גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות עבורו מלאכה בשבת (8) משנ"ב שם ס"ק ב בשם הרשב"א). וראה בהרחבה בשמירת שבת כהלכתה (15) הערה קכד) טעם נוסף בשם הר"ן ורש"י, שגזרו חכמים שלא יהנה ממלאכה הנעשית בשביל ישראל, יעו"ש בדבריו כמה נפק"מ בין הטעמים, ובחילוקי הדינים אם היהודי צוה את הנכרי או שלא צווהו אך לא מחה בידו כשעה המעשה.

ובספר ארחות שבת (18) ביארו על פי דברי התוספות במסכת שבת (2) קכב, א; סוף ד"ה ואם) שיש להבדיל בין הנאה חיובית [דהיינו להדליק אור או מזגן] שאסור ליהנות ממנה בשבת, לבין מלאכה שאינה נותנת הנאה חיובית [כגון לכבות אור או מזגן] שבזה אין איסור ליהנות מוצאות המלאכה [ועי"ש ובנדון שימוש בחפצים שהובאו על ידי נכרי משדה התעופה].

• כאשר הנכרי עשה מלאכה לצורך עצמו – מפורש בגמרא בשבת (2) קכב, א) ובשו"ע (10) סי' שכה סע' י) שמותר לישראל ליהנות ממעשי הנכרי, ובלבד שאין הנכרי מכירו.
• עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל – ראה בילקוט יוסף (16) סע' כו-כז) פרטים נוספים בדין זה.
• אמירה לנכרי לפתוח דלת על ידי כרטיס מגנטי – ראה בארחות שבת (18) סע' לא-לג) פרטי הדינים למעשה.
• סיכום דיני אמירה לנכרי בשבת [אלו דברים אסור לומר לנכרי ובאלו אופנים התירו אמירה] – ספר שירת הים (21).

* בעריכת השיעור נעזרתי בקונטרס 'וְדַבֵּר דָּבָר', בענין איסור אמירה לנכרי בשבת, מאת הרב שמואל אהרן ליכטנשטיין, בני ברק תשס"ט; ובספר ארחות שבת חלק ב', מאת הרב שלום גלבר והרב יצחק רובין, ירושלים תשס"ט.