אשה קטלנית

 

 

סוגית הגמרא – מעיין או מזל

א. במסכת יבמות (1א) מבואר דינה של אשה שמתו שני בעליה הראשונים ומוחזקת כ'קטלנית', שאסורה להינשא לעולם. דעת רבי שאסורה להינשא לשלישי. אך דעת רבן שמעון בן גמליאל שרק בשלוש פעמים נחשבת ל'מוחזקת קטלנית' ורק לרביעי אסורה.

בגמרא נפסק כדעת רבי לענין נישואין, שיש לחוש ולהחמיר מפני הסכנה, שבפעמיים נחשב חזקה.

והנה בסוגיא הובאה מחלוקת אמוראים מה הסיבה הגורמת למיתת הבעלים: לדעת רב הונא "מעיין גורם" – מעיינה של האשה גורם לבעלה למות, ולכן אחר שנישאה לשלשה ומתו, הוחזקה אשה זו ש"מעיינה" גורם למי שישאנה למות, ולכן לא תנשא עוד. אולם לדעת רב אשי "מזל גורם" – יש לאשה זו מזל שגורם לבעליה למות, ולכן אסורה להינשא לאדם נוסף [ראה להלן (6א) את דברי שו"ת הרא"ש שביאר סברות אלו].

הנפקא מינות במחלוקתם מבוארות בסוגיא: "איכא בינייהו דאירסה ומת, אי נמי דנפל מדיקלא ומית". כלומר, במקרים שנגרמה מיתה אך ורק מחמת מזלה, אזי אם החזקתה כקטלנית נובע מטעם ש"מזלה גרם", כשמת אחד מן הבעלים לאחר האירוסין, או במוות מחמת נפילה, לא יתכן לומר שמעיינה גרם למיתתו. שהרי בארוסה עדיין לא בא עליה, וכן כשנפל מדקל אין זה משום מעיינה, שהרי לא מת מחולי אלא מחמת הנפילה. ולכן לדעת האומר מעיין גורם מותרת להינשא לאדם נוסף, אך למאן דאמר מזל גורם אסורה להנשא לאדם נוסף שיתכן שמזלה גרם לכך.

• • •

בגמרא לא מבואר חומר איסורה של האשה הקטלנית, והאם יש להוציאה כשאדם נוסף נשאה.

רבותינו הראשונים נחלקו בנדון זה:

מדברי הרמב"ם (1ב) שכתב "אבל אם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס", משמע שאין זה איסור גמור. ובכסף משנה שם הביא את דיוקו של הרשב"א מלשון הברייתא "לא תנשא".

אולם הרא"ש (1ג) כתב "שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא ומחויבים להפרישו שלא יפשע בנפשו". וכיוצא בזה הביא בנימוקי יוסף (1ד) את דברי הריטב"א "דאע"ג דבעי למינסב ולאזוקי נפשיה לא שבקינן ליה דהא איסורא הוא ובכלל שופך דם האדם ומנדין אותו". ומפורש בדבריהם שיש לקטלנית איסור גמור להינשא, ואם נישאה, בית דין כופים עליו להוציאה.

ואילו הרמב"ם כתב בתשובותיו 'פאר הדור' (2א) "אין בזה איסור כלל אבל הוא על צד הניחוש, והלכה למעשה אצלנו שאינה נמנעת מלהינשא". וכעין גישה זו מצינו בדברי האור זרוע (2ב) שכתב שאינו ודאי חששא אלא ספק חששא, ולכן יש להקל בדינה.

 

אשה קטלנית – פסק ההלכה

ב. הטור (2ג) פסק כדעת אביו הרא"ש, שאם נשאת, בית דין מצווים לכפותו, שיוציאה שחמירא סכנתא מאיסורא. ובבית יוסף (2ג-3א) הביא את דעת הרמב"ם (1ב) ואת דברי הרשב"א בתשובותיו שהאריך להוכיח כדעת הרמב"ם, שאם נישאת לא תצא.

עוד הביא הבית יוסף שיש לפסוק "מזל גורם", וכן נראה מסתימת דברי הפוסקים (3ב, 4) – שלא חילקו בין אופני מיתת הבעל – שפסקו מזלה גרם, ועל כן בכל גווני מוחזקת קטלנית.

אולם בכמה מן הפוסקים מצאנו שהקלו יותר, כאשר מת באופן שאי אפשר לתלות במזלה:

• בתרומת הדשן (הובאו דבריו ברמ"א (5) התיר כשמת הבעל מחמת מכת מדינה, אף למאן דאמר מזל גורם.
• בדרכי משה (3א) כתב שאם מת בדבר או מת מחמת זקנה אין צריך לחוש [וראה לקמן בעמ' 7 עוד פרטים בנדון זה].

להלכה, מרן השולחן ערוך (3ג) פסק, שאשה שנישאת לשני אנשים ומתו, לא תנשא לשלישי, ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס. והרמ"א – בתחילת הסעיף – הוסיף שהוא הדין אם נתארסה, והיינו משום שפסק "מזל גורם".

אולם בסוף דבריו כתב הרמ"א (5א) "יש אומרים שאם נהרג או מת בדבר או נפל ומת אינו כלום, ולכן רבים מקלים ואין מוחים בידם". משמע שפסק "מעיין גורם" [ועיין בביאור הגר"א שהרגיש בסתירה זו וב"חלקת מחוקק שיישב זאת]. ובפתחי תשובה הביא כמה חידושי דינים ויתבארו לקמן בהרחבה.

 

אדם שמתו שתי נשיו

ג. השולחן ערוך בסעיף ב' (5א) פסק: "איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא".

מקור דין זה בתשובות הרא"ש (6א), וטעמו כי דברי הגמרא – "מעיין גורם" לא שייכים באיש, וגם טעם "מזל גורם" שייך רק באשה ש"מזלה רע שאנשיה מתים, כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, והאשה כלואה בבית ואינה יכולה לפרנס עצמה  ונגזר עליה שימותו בעליה כדי שתחיה בעוני, אבל האיש שמפרנס עצמו לא שייך טעם זה".

על פי פירושו של הרא"ש חידש בשו"ת נודע ביהודה (6ב), שאשה שהיא אשת חיל ומצלחת במשא ומתן, אף אחר מיתת אנשיה, ודאי שאין מזלה גרם למיתתם, ואם כן יש קצת היתר לאשה זו. אלא שלמעשה כתב הנודע ביהודה: "אבל מכל מקום הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון, לא מלאני לבי להתיר בפירוש".

וכן כתב החתם סופר (6ג) שעדיין אומרים שמזלה גרם שלא תחיה בנחת תחת בעלה ו"על כן אין לעשות סניף ופירוקא לסכנתא מדברי הנודע ביהודה הנ"ל".

 

כאשר אחד מהבעלים מת מחמת זקנה

ד. הדרכי משה בס"ק ב (3א) כתב בשם "יש אומרים", שאשה שאחד מבעליה מת מחמת זקנה, אינה נחשבת קטלנית. אך בהגהותיו על השו"ע אל הזכיר הרמ"א (5) להלכה היתר זה. ומשום כך כתב רבי יצחק למפרונטי בספרו פחד יצחק (7א), שעל אף שהבית שמואל (ס"ק ו; עמ' 5) הביא דין זה להלכה, היינו רק לפי ה"יש אומרים" שהביא ברמ"א, על  כן מי שחושש בדבר אין לו לנושאה.

בשו"ת מהר"ם שיק (7ב) כתב: "אפשר דמופלג בזקנה לכולי עלמא אמרינן דמת במיתה טבעית" ואינה מוחזקת כקטלנית במקרה זה.

ואמנם רבותינו הפוסקים דנו בהרחבה מהו הגיל שנחשב "זקן" להתירה להינשא – ראה באוצר הפוסקים (7ד).

• דעת החכמת שלמהשרק מגיל שמונים ואילך אין לה דין קטלנית. וראייתו ממשנה במסכת גיטין (כח, ב), דמשמע שם שעד גיל שמונים הוא בחזקת קיים, במקרה ששלח גט לאשתו. אולם האגרות משה (7ג) דחה ראייתו ונקט לקולא כשיטות דלקמן.
• החתם סופר כתב שזקן לענין זה הינו בן שבעים, שהרי אביי חי שיתין שנין (ראש השנה יח, ב) ובכל זאת אמרה דביתהו דרבא לאלמנת אביי "קטלית תלת" (כתובות סב, ב). אבל האבני נזר כתב דאף בן שישים אפשר דחשיב זקן. וראייתו מירושלמי מסכת ביכורים (פרק ב) דאיתא שם שלאחר שישים יוצא אדם מכלל מיתה בידי שמים.

 

אשה שהתגרשה פעמיים

ה. במסכת יבמות (8א) דייקו בגמרא מדברי המשנה "וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו או שנתאלמנו מותרות להינשא להם", שלא כדעת רבי (לעיל 1א) "דבתרי זימני הוי חזקה". ופירש רש"י: "דאי רבי, לכל העולם אסורה, שהוחזקה להתאלמן או להתגרש". משמע מדבריו שאף אשה שהתגרשה פעמיים לא תינשא לשלישי.

אולם תוספות (ד"ה אגירושין) חלקו על רש"י וכתבו שאגב מיתה נקט גירושין. וכן הובא בשיטה מקובצת (8ב) בשם רשב"א וראב"ד כשיטת התוספות, שאשה שהתגרשה פעמיים, כיון שתלוי בדעת האיש המגרשה והוא הגורם לכך, יכולה להינשא שוב.

הרמ"א (לעיל סעיף א, עמ' 5) הביא את מחלוקת הראשונים והכריע כדעת המקילים.

וראה באוצר הפוסקים (9א) שהובאו דברי הפוסקים וראיותיהם בנדון, ודברי ספר נתיבות לשבת, שכשגירשה מחמת איזה סיבה, כגון שלא היו להם ילדים וכדומה, יש אומרים שאינה מוחזקת קטלנית ויכולה להנשא, אך יש חולקים שאדרבה, אם גירשה שלא מדעתו, ודאי מהשמים גרמו זאת, ולא תינשא לשלישי.

 

שיעור הזמן בין הנישואין למיתת הבעל

ו. בספר חסידים (9ב) כתב שאשה קטלנית היא אשה שמתו בעליה זה אחר זה מיד לאחר שבאו עליה.

בשו"ת חוות יאיר (9ג) מצא מדברי ה"ספר חסידים" פתח להיתר בנדונים של אשה קטלנית, וכתב "אחר שנתפשט המנהג שרבים מקלים, דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין דיהיה לה דין קטלנית".

 

דיני אשה קטלנית –  תשובות ופסקי הלכה

ז. הגר"ש וואזנר כתב בשו"ת שבט הלוי (10א) כמה צדדים להקל בדין אשה קטלנית:

• כשעברו כמה שנים מן הנישואין, כדברי החוות יאיר (9ג).
• אם היו לו בנים אינה מוחזקת קטלנית, כדברי הספר החסידים (9ב).
• כאשר הבעל היה חולה ובייחוד אם היה לו התקף לב קודם הנישואין.
• אם היה מעל ששים שנה, וכדעות לעייל שנחשב זקן גם בגיל זה.
• גיורת שמתו בעליה בגויותה – בשו"ת אבן פנה (10ב) דן האם נחשבת קטלנית, ורצה לתלות זאת בשני הטעמים בגמרא: אם נאמר ש"מעיין גורם" – זה שייך אף בגויותה, אבל לטעם "מזל גורם", כיוון שנתגיירה נשתנה מזלה. ובסוף דבריו הביא משו"ת חלקת יעקב, שאין לחשוש בה לקטלנית.
• אשה שמתו שלושה בעליה בזקנותם – בספר חשוקי חמד (11א) דן במקרה של אשה שמתו שלושה בעליה בזקנותם שרוצה להינשא לאלמן שהבדידות קשה לו מאד. עיין שם שצירף כמה התרים למקרה זה. אך כתב שסוף דבריו שכשהציע הדברים לפני הגר"ח קנייבסקי, חשש מפני הסכנה.
• אשה שאחד מבעליה היה כהן – בספר חשוקי חמד (11א) כתב שאם נאמר שמא מת בצעירותו מחמת מכת מדינה שהיה מבית עלי המקוללים למות בצעירותם, יש מקום להקל. אמנם כיון שלא ברור לנו בוודאות שאכן ודאי כהן הוא מבית עלי, יש להחמיר ד"חמירא סכנתא מאיסורא".

 

סיכום דיני אשה קטלנית

ח. ראה בספר נשמת אברהם (12א). ועיין שם שהביא מדברי הגרש"ז אויערבך שני חידושים לדינא:

• נכה – שאינו מוצא אשה כי אם קטלנית, יש להתיר לו להינשא לה
• .אשה שידועה מחלתה שממנה מתו הבעלים הראשונים ועכשיו ודאי נתרפאה- יש להתירה לינשא לאחר.

 

אשה קטלנית – במעשה יהודה ותמר

ט. רבותינו הראשונים נחלקו מדוע יהודה לא רצה שתמר תינשא לבנו שלה. ויש לעיין, האם הטעם היה משום החשש שהיה לה דין אשה קטלנית. וראה בהרחבה בספר משפטיך ליעקב (13) שהרחיב בביאור נדון זה.