אשר יצר

א. במסכת ברכות (1)  נתבאר החיוב לברך ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה" לאחר היציאה מבית הכסא, ומסקנת הגמרא שחותם באמירת "רופא כל בשר ומפליא לעשות". ונחלקו רבותינו הראשונים מהי ה"חכמה" בבריאת האדם שעליה מברכים. וכמו כן נחלקו בביאור חתימת הברכה "ומפליא לעשות" – מהו ה"פלא" שעליו מברכים.

רש"י פירש: "ומפליא לעשות, כנגד שהגוף חלול כמו נאד, והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו, והקב"ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואף על פי כן הרוח בתוכו כל ימי חייו, וזו היא פליאה וחכמה".

ברם התוספות (ד"ה אשר) הביא את דברי המדרש תנחומא שה"חכמה" היא "שהתקין מזונותיו ואחר כך בראו, כדברי חז"ל לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד, ועל כן יסדו אשר יצר את האדם בחכמה". ואת ה"פלא" שביצירת האדם, פירשו התוספות (ד"ה מפליא) על פי דברי המדרש "אדם עושה נאד אפילו יש בו נקב אחד מלא מחט סדקית הרוח יוצא ואינו יכול לשמור בו יין, והקב"ה ברא נקבים נקבים באדם, ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו".

ומבואר בדברי רש"י שההודאה על ה"חכמה" היא על החכמה שביצירת הנקבים באדם, אולם התוספות פירשו שההודאה היא על החכמה בעצם יצירת האדם. וצ"ב בשורש מחלוקתם.

[ובביאור ה"פלא" שביצירת האדם, כתב השו"ע (3) סי' ו סע' א) "על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת". והרמ"א (שם) הוסיף: "ועוד יש לפרש, שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו". והמשנ"ב (שם ס"ק ו) הביא בשם הכוונות [אריז"ל] "דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל"].

• הטיל מים והסיח דעתו ולאחר מכן התפנה בשנית האם צריך לברך פעמיים ברכת אשר יצר – הבית יוסף (1) הביא את שיטת מהר"י אבוהב בשם גאון שחייב לברך פעמיים אשר יצר, וראייתו מדברי הגמרא (ברכות כו, א) "טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים". וכן פסק המחבר בשו"ע (4) סי' ז סע' ג). ברם המשנה ברורה (שם ס"ק ו) הביא מדברי האחרונים שחלקו על פסק זה, ולדעתם "שאני תפילה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין, משא"כ באשר יצר שהיא ברכת הודאה, יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים כמי שאכל שתי פעמים והסיח דעתו בינתיים, שמברך ברכת המזון אחת על שתיהן" [והכריע המשנה ברורה: "ויש להקל בספק ברכות"]. וצ"ב בשורש מחלוקתם.
• ברכת אשר יצר בבוקר כשלא עשה צרכיו – הרמ"א (4) סי' ד סע' א) פסק כדברי האבודרהם, שמברכים. אולם בכף החיים (6) ס"ק ז) הביא מדברי האחרונים והכרעת החיד"א כסברת האריז"ל, שלא לברך בבוקר אם לא עשה צרכיו [וכן נראה מדברי המשנ"ב (5) סי' ד ס"ק ד) שכדי להסתלק מהספק, יעשה צרכיו ואז יברך]. וצ"ב בשורש מחלוקתם.
• • •

"אשר יצר" – ברכת הודאה ושבח או גם ברכת הנהנין

ב. ונראה ביאור הדברים בהקדם בירור גדר ברכת "אשר יצר" – האם זו ברכת הודאה ושבח או גם ברכת הנהנין.

הריטב"א כתב במסכת פסחים (2) כי ברכת אשר יצר היא ברכת השבח. והבית יוסף (1) סי' ז סע' ד) כתב בשם גאון "ואין שיעור להשתין מים כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך, שאם יסתם אותו הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו, וחייב להודות". ובספר נזר התפילה (10) רבי ניסן גולדברג, ר"מ בישיבת אור ישראל בפתח תקוה) הביא מדברי הפרי מגדים (סי' ו אשל אברהם ס"ק ד) "שהיא כעין ברכת הנהנין". ויש כמה נפק"מ בחקירה זו בגדר הברכה:

• האם המברך "אשר יצר" יכול להוציא ידי חובה את חברו – וזו עצה למי שעשה צרכיו באמצע התפילה במקום שאסור להפסיק בברכת אשר יצר [ראה דברי הפוסקים בנדון זה במשנה ברורה וביאור הלכה (5) סימן נא], ואחר גמר התפילה יהיה הפסק גדול בין עשיית צרכיו לברכת אשר יצר, שישמע את הברכה מאדם אחר, כפי שדנו רבי צבי אריה פרומר [הגאון מקוז'יגלוב] בספרו שיח השדה (7), והגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (7). בברכת השבח, ודאי יכול לצאת ידי חובה גם מאחרים, אך אם זו גם ברכת הנהנין, אינו יוצא ידי חובה, כמבואר במסכת ראש השנה שבברכת הנהנין אין דין "ערבות" שיוצא ידי חובה ממי שכבר יצא [והרחבנו בענין זה בשיעור עולמות שנ"ה].

ובספר מאיר עוז (13) רצה לחלק בזה בין ברכת אשר יצר הנאמרת בבוקר בקומו, לברכת אשר יצר הנאמרת במשך היום, יעו"ש בדבריו. וראה בהכרעת הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (6) שאינו יוצא מאחֵר מדין ספק ברכות להקל.

• ברכת אשר יצר בעמידה – ברכות השבח אומרים בעמידה, אך בברכות הנהנין לא מקפידים לאומרם בעמידה, וזו איפוא נפק"מ נוספת, מהו גדר ברכת אשר יצר, כמבואר בהליכות שלמה (7).
• עד מתי רשאי לברך "אשר יצר" [כאשר אינו נצרך לנקביו פעם נוספת] – מדברי המשנה ברורה (4) סי' ז סוף ס"ק ו); ושם (5) סי' ד ס"ק ד) מבואר שצריך לברך תיכף ומייד, אולם למעשה כתב המשנה ברורה (4) סי' ז ס"ק א) "ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים, אפילו הכי חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה, אבל בשערי תשובה הסכים בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך". ואילו הבן איש חי (5) כתב: "אם הטיל מים או עשה צרכיו ושכח ולא בירך, אם עבר יותר מחצי שעה, לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך". ובשו"ת יביע אומר (6) נקט על פי דברי הנימוקי יוסף והריטב"א שמברך בשם ומלכות עד ע"ב דקות [סיכום הדעות – פסקי תשובה (12) אות א].

וכתב בספר נזר התפילה (10) שאם גדר הברכה כברכת השבח, מסתבר שצריך לברך מייד, כדין ברכות השבח [הרואה הרים ואת הים הגדול וכיו"ב] שמברך מייד. אך לברכת  הנהנין ודאי יש שיעור זמן שנחשב הנאה שמברך עליה [וראה בחידושו של הגרש"ז אויערבך המובא בספר הליכות שלמה (7) סע' כט), שאין מברכים אשר יצר אלא בזמן שזוכר האדם ומרגיש את חיוביו הקודמים, ולכן מי שלא קיים תורה ומצוות ומעולם לא בירך אשר יצר ונעשה "בעל תשובה", אפילו לדעת מרן השו"ע, אינו צריך לברך על כל אותם פעמים שלא בירך].

הודאה ושבח על  נקיון הגוף או על החכמה שביצירת האדם

ג. אם גדר ברכת אשר יצר הוא הודאה ושבח, עדיין יש לחקור האם ההודאה על נקיון גוף האדם בעשיית צרכיו, או על החכמה שביצירת האדם [וסמכו אותה על שעת עשיית הצרכים, שאז ניכרת במיוחד חכמה זו].

על פי חקירה זו ביאר רבי אברהם טוקר [ירושלים] בספרו ביכורי ארץ (9) את מחלוקת רש"י ותוספות בביאור מטבע לשון ברכת אשר יצר מהי ה"חכמה" שביצירת האדם. וכמו כן ביאר שם את מחלוקת הפוסקים בנדון המטיל מים והסיח דעתו ולאחר מכן התפנה בשנית, האם צריך לברך פעמיים ברכת אשר יצר – אם נאמר שההודאה על נקיון הגוף בעשיית הצרכים, יש מקום לומר שחייב לברך על כל פעם ופעם. אך אם הברכה על יצירת האדם בחכמה, לעולם מברך רק ברכה אחת. ומבוארת מחלוקת הפוסקים האם מברך אשר יצר בבוקר כשלא עשה צרכיו – אם הברכה על יצירת האדם בחכמה, שפיר רשאי לברך אף אם לא עשה צרכיו, אך אם גדר הברכה הודאה על עשיית הצרכים, ודאי אינו יכול לברך אלא אם כן התפנה [ועי"ש בדבריו במה שהרחיב לבאר על פי זה את הגירסאות השונות בנוסח הברכה].

וכן ביאר בספר נזר התפילה (10) והוסיף וביאר על פי החקירה הנ"ל פרטים נוספים בדיני ברכת אשר יצר:

• ברכה על סם המשלשל – נחלקו הפוסקים האם מברך בכל פעם שיוצא או כשגומר יציאותיו, כמובא בדברי המשנה ברורה (4) סי' ז ס"ק ב) "מי ששותה סם המשלשל, דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם, על כן יש אומרים דלא יברך כי אם אחר גמר ההוצאה [וכן נקט להלכה הקיצור שלחן ערוך (5)]. ויש אומרים דיברך בכל פעם [ראה בדברי הפוסקים שהובאו בכף החיים (6) ס"ק ב)], והמנהג כסברא אחרונה. אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית, אסור לברך, כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בדברי תורה אסור". וביאר בספר נזר התפילה (10) שאם הברכה היא הודאה על נקיון הגוף, אין לברך אלא לאחר שגמר לנקות גופו. אבל אם הברכה היא, שעל ידי שמוציא הפסולת בגופו נזכר בנפלאות בריאת האדם, יש לברך בכל פעם שמתפנה [וראה בהרחבה בנדון חולה המטיל שתן בתכיפות מרובה או מחובר למכשירים רפואיים, וכן המטיל מים לצורך בדיקה או ללא כל צורך [כגון, לפני שיוצא לדרך] – בספר הליכות שלמה (7) ובשו"ת ציץ אליעזר (8) ובפסקי תשובות (12) ובספר מאיר עוז (13)].

ברכה אחרונה וברכת "אשר יצר" – איזו ברכה יקדים

ד. המהרש"ל (2) חידש כי מי שעשה צרכיו בגמר אכילתו, וצריך לברך ברכה אחרונה וברכת "אשר יצר" – יקדים ויברך ברכת "אשר יצר" שהיא "תדירה" יותר, ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה (4) סי' ז ס"ק ב). ועל פי דבריו הסתפק רבי עקיבא אייגר (5) מה הדין כשצריך לברך ברכת המזון שחיובה מהתורה, על פי ספק הגמרא במסכת זבחים "תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף", ומכיון שפסק הרמב"ם בספק זה "דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה", לא הכריע רעק"א את הספק ונשאר ב"צ"ע לדינא". ברם בכף החיים (6) סוף ס"ק א) כתב שיקדים לברך אשר יצר, מחשש שלאחר ברכת המזון ישכח לברך אשר יצר. וראה בספר בירור הלכה (11) במה שכתב בנדון זה בהרחבה.

• המשתין בלילה האם יכול לסמוך על ברכת "אשר יצר" שמברך בבוקר – ראה במשנה ברורה (5) סי' ד ס"ק ג).
• כיצד ינהג מי שאינו לבוש כראוי בשעה שצריך לברך – כגון, כשנמצא בחוף הים, ראה בספר מאיר עוז (13).
• ביאור ברכת "אשר יצר" – ראה בהרחבה בספר נזר התפילה (10)-(11).