בדיני רודף – חלק א'[*]

ובדין רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו

 

 

מפאת הנושאים הרבים הנדונים בשיעור זה, נעשתה חלוקת המקורות למסירתו בשני חלקים:

בחלק הראשון: לימוד יסודות דיני רודף ודין רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו מסוגיות הש"ס והפוסקים. בחלק השני: בירור נדונים שונים בדיני רודף, ובפרט בשעת סכנה ומלחמה להלכה ולא למעשה.

 

• פיקוח נפש אינו דוחה שפיכות דמים, כדברי המשנה באהלות "אין דוחים מפני נפש", אשר הובאה בסוגיית הגמרא בסנהדרין (2) עב, ב). וכפי שהוסבר בדברי הגמרא (1) סנהדרין עד, א) בטעם ההלכה שאם אומרים לאדם להרוג את חברו, "יהרג ואל יעבור", כי "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי". ופירש רש"י: "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חברך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן שיש איב
• וד נפש חברו, לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה". ומכאן עולה הקביעה הברורה, כי קדושת החיים של האדם היא ערך עליון – אך אינה יכולה לדחות את חייו של הזולת הקדושים באותה מידה.

והנה במשנה בסנהדרין (2) עב, א) מובא דין "הבא במחתרת נידון על שם סופו", דהיינו לבעל הבית [ה"נרדף"] מותר להרוג גנב שפרץ לביתו לגנוב ממנו רכוש [הנחשב "רודף"], היות ו"חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו", ומאחר ו"סופו להרוג את בעל הבית  כשיעמוד נגדו להציל ממונו", "אמרה התורה אם בא להורגך השכם להורגו".

עוד נאמר במשנה בסנהדרין (1) עג, א) "ואלו הן שמצילים אותם בנפשם, הרודף אחר חברו להרגו", ומבואר שכל אדם חייב להציל את הנרדף מידיו של הרודף, בנפשו של רודף.

ואמנם הקשו התוספות (שם ד"ה אף) מה התחדש בדין זה של רודף יותר מדין "הבא במחתרת" שמותר לו להשכים ולהרוג את רודפו. ותירצו: "התם [בדין הבא במחתרת] רשות, ואשמעינן קרא דאין לו דמים, אבל הכא [בדין רודף] קא משמע לן דחובה להציל". כלומר, בדין רודף התחדש שיש חובה ולא רק לנרדף אלא לכל אדם להרוג את הרודף.

ומעתה נשאלת השאלה, כיצד מתיישבים דברי המשנה והגמרא שאסור לשפוך דמים ולהרוג אדם אחר כדי להינצל ממוות, כי חייו אינם קודמים לחיי אחרים ד"מי יימר דדמא דידך סומק טפי" – עם דיני "רודף" ו"בא במחתרת", מהם עולה כי חיי הנרדף בהחלט קודמים לחיי רודפו, וחובה לא רק לנרדף אלא לכל אדם, להרוג את הרודף.

 

הריגת הרודף – הצלה ממעשה עבירה של הרודף

ב. במושכל ראשון היה ניתן ליישב ולומר, שההבדל הוא בין מעשה עבירה של רציחה כדי להציל נפש, שלא הותר, שהרי אין נפשו חשובה מנפש רעהו, ובין התגוננות מפני רודף שיזם את הרדיפה ובמעשה עבירה זה הפקיר את דמו, והתגוננות זו אינה מעשה עבירה של שפיכות דמים אלא מעשה הצלה המותר.

ניתן להביא ראיה לכך, מהדין המפורש בסוגיות בסנהדרין (3) עד, א; נז, א; מט, א) "רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו, ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל, נהרג עליו". ודין זה מבואר לפי האמור, שהרי כאשר הנרדף היה יכול להציל את עצמו בפגיעה באחד מאיבריו של הרודף, אין לו כבר היתר להציל עצמו בהריגת הרודף.

ברם אם אמנם הסיבה להתיר להרוג את הרודף היא מעשה הרדיפה שעושה הרודף מרצונו הגורם "להתיר את דמו", נמצא שמי שאינו בא בכוונה תחילה לסכן חיי זולתו, אלא שניהם נקלעו למצב בו חייו של האחר מסוכנים על ידו, אינו נחשב רודף. ולא כן כתב הרמב"ם (5) רוצח פ"א ה"ט) שגם העובר המסכן את אמו נחשב כרודף אחריה.

סברא זו נסתרת גם מדברי הירושלמי שהובא בחידושי המאירי (3) כי רודף [ראובן] שלפתע התהפך הנרדף [שמעון] והחל לרודפו, כך שהרודף [ראובן] הפך לנרדף, יש היתר להצילו מרדיפתו של הנרדף [שמעון] שעתה הפך להיות רודף [ולהרוג את שמעון]. וכעין דין זה מפורש בגמרא בסנהדרין (3) פב, א) בנדון הבועל ארמית שדינו "קנאים פוגעים בו", וכאשר רודף אחריו קנאי כדי למונעו מן העבירה, יכול ה"נרדף" להרוג את הקנאי הרודף אחריו שדינו כרודף, כדברי הגמרא: "נהפך זמרי [שבעל את כזבי בת צור] והרגו לפנחס [שבא להורגו], אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא".

ובדינים אלו, לכאורה ה"נרדף" [שמעון; זמרי] שנהפך מכורח הנסיבות להיות "רודף", לא נעשה רודף מרצונו, אלא נקלע למצב שלא הותיר בידו ברירה אלא להפוך להיות רודף אחר מי שרדף אחריו – ולמרות זאת "הותר דמו", ומותר להורגו. ומכל זה מוכח כי דמו של הרודף "הותר" לא בגלל שהוא זה שיזם את מעשה הרדיפה.

ומעתה צריכים אנו להבין את גדר ההיתר להרוג את הרודף, ונשוב לכך בהמשך.

 

רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו – חידושו של המשנה למלך לחלק בין הנרדף למצילים אותו

ג. כאמור לעיל, בגמרא בסנהדרין (3) מבואר שאם ניתן להציל את הנרדף בפגיעה באחד מאיבריו של הרודף, אסור להורגו. וחידש המשנה למלך (7) בשם הריב"ש שדין זה נאמר לכל אדם המציל את הנרדף מיד הרודף, ולא לנרדף הרשאי להרוג את הרודף אפילו כאשר יכל להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף [ומצאנו יסוד לחילוק בין הנרדף לכל אדם, בדברי הריב"ש (4) שכתב "אין הנרדף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו, אבל איש אחר הבא להצילו צריך להתרות ברודף קודם שיהרגנו, אם יש פנאי"].

בביאור חידושו של המשנה למלך, כתב הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (9), שהריגת הרודף על ידי הנרדף היא בגדר "הותרה", ולכן אינו צריך לדקדק ורשאי להרוג את הרודף, הגם שיכול להציל עצמו בפגיעה באחד מאיברי הרודף. מה שאין כן ההיתר להרוג רודף על ידי אדם אחר שבא להציל את הנרדף, הוא בגדר "דחויה", ולכן יש למעט בו. ואם יכול היה להצילו באחד מאיבריו ולא הציל, נהרג.        על פי חילוק זה ביאר הראי"ה את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (5) בדין בן נח "אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו, נהרג עליו, מה שאין כן בישראל" [מקורו בסוגיא בסנהדרין (3) נז, א], משום "שכל עיקר הדין של הותרה גבי מחתרת זהו חידוש שנאמר בישראל, ולגבי בן נח זיל בתר סברא, דהוי רק דחויה במקום שאינו יכול להצילו בענין אחר, ועל כן נהרג ביכול להצילו באחד מאיבריו" [וראה בחידושי מרן הגרי"ז מבריסק (9) שהביא את דברי רבי שלמה אייגר, שביאר על פי חידושו של המשנה למלך את דברי הרמב"ם בהלכות רוצח (5) פ"א הי"ג) "היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, ואין בית דין ממיתים אותו", דכוונת הרמב"ם לנרדף שרשאי להורגו וע"כ הרודף הוא "גברא קטילא" ולכן אין בית דין ממיתים אותו. ועי"ש במה שתמה הגרי"ז על דבריו, ובמה שציין לדברי רש"י בסנהדרין (3) בדף נ"ז ודף ע"ד שכתב במפורש שדין "יכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל, נהרג, נאמר גם על הנרדף עצמו, דלא כחידושו של המשנה למלך].

• ביאור דברי רש"י מדוע חשש יעקב אבינו פן יהרוג את הבאים עליו להורגו – חידושו של המשנה למלך נמצא בדברי רבותינו בעלי התוספות (8), שתמהו על פירוש רש"י "ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים [שבאו עם עשו], שהרי הבא להורגך השכם להורגו, ולמה היה מיצר". ותירצו: "שמא היה מיצר שמא יהרוג אחרים במקום שיוכל להציל באחד מאיבריהם". וביאור דבריהם כחידושו של המשנה למלך, שליעקב אבינו הנרדף היה מותר להרוג את הרודפים אחריו מבלי לדקדק אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, אך אם היה בא להציל את בני ביתו מרודפיהם, היה צריך להיזהר ולבדוק שמא יכול להצילם באיברי הרודפים, ומכך "היה מיצר שמא יהרוג אחרים במקום שיוכל להציל באחד מאיבריהם". וכן מפורש בדברי הרא"ם שם (8). ועי' בדברי הלבוש אורה (8) ושו"ת חות יאיר (8) מש"כ בזה.
• ביאור הדין ודברים שהיה בין האחים בדינו של יוסף – ראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (10) שביאר את טענת ראובן לאחים שדין יוסף כ"רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו".

על פי חידושו של המשנה למלך יישב החזון איש (3) את התמיהה על הגמרא בסנהדרין (3) פב, א) "נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא", וקשה מדוע הותר לזמרי להורג את פנחס "הלא יכול זמרי להציל עצמו בפרישה [מכזבי] דהא אמרינן [סנהדרין שם] דכיון שפירש אין רשאי להרגו, ולא גרע מיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, אינו נהרג". ותירץ החזון איש: "ולפי מש"כ המשנה למלך דנרדף עצמו שבא להציל באחד מאיבריו אינו נהרג והיינו משום שהוא טרוד בנפשו, ניחא" – ולכן זמרי שהיה טרוד אינו נדרש להציל עצמו מפנחס באחד מאיבריו.

 

אין הנרדף אינו צריך למנוע את רדיפתו על ידי כניעה לדרישות הרודף

ד. והנה האחרונים תמהו, מדוע מותר להרוג את הבא במחתרת לגוזלו, והרי יכול הנרדף לתת את ממונו ולהינצל, כדין נרדף ה"יכול להצילו האחד מאיבריו" שאסור להורגו.

הגר"י אברמסקי [הובא בספר שיעורי תורה לרופאים 7)] תירץ "שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יוותר על ממונו, וממילא יווצר שוב מצב של פקוח נפש לבעל הבית, ולכן מותר לו להרוג את הרודף".

הגרש"ז אויערבך תירץ בשו"ת מנחת שלמה (7) "לא נזכר בשום מקום דאם אפשר לפייס הרודף בממון שצריך להוציא ממון על כך ולא לחלל שבת בהריגתו. וע"כ דמה שאם אפשר להצילו באחד מאיבריו אסור להרגו, היינו משום דאם אפשר ע"י אחר מאיבריו, למה יהרוג אותו כולו. כיון דבשעה זו חל עליו שם רודף, אשר התורה אמרה שמצוה להורגו אפילו בשבת כדי להציל את הנרדף. לכן אין שום חיוב לבזבז אפילו פרוטה אחת, כיון שהפסד הממון איננו להימנע מעבירה אלא להימנע מדבר שהוא היתר גמור, בין אם זה הותרה ובין אם זה רק דחויה".

ומבואר בזה, כי מותר לאדם ליטול חיים של מי שמנסה לסחוט אותו באיום של נטילת חיים , וזהו גם החידוש של דין "הבא במחתרת", שאין חובה על הנרדף להיפטר מרודפו ע"י שייכנע לו ויעשה את רצונו.

הדברים הוסברו על ידי רבי ברוך דב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז' (7) המוסיף כי הנרדף אינו צריך למנוע את רדיפתו על ידי כניעה לדרישות הרודף. לדוגמא, אם יושב במקומו ובא אדם אלים ומצווה עליו שיעמוד ממקומו, שאם לא כן יהרגהו, דין האדם האלים כרודף והותר דמו. ואף שעסקינן בזוטות ממש, והנרדף יכל לקום ממקומו ולעשות רצונו של האדם האלים, אשר ודאי יבוא על סיפוקו ולא ירצה עוד להרגו, אינו חייב לעשות זאת [ועי"ש שתירץ את תמיהת החזון איש (7) מדוע זמרי נהרג והרי יכל לפרוש, כי "בדיני רודף אין בזה כדי להפקיע [מפנחס] תורת הבא להורגך"].

דברים אלו מחודשים ביותר, וכפי שכתב הגרב"ד פוברסקי בעצמו. וראה במה שהרבה לתמוה על חידוש זה בספר משנת פקוח נפש (12) אות טו) רבי יוסף אריה לורינץ, בני ברק תשס"ג). ובמה שכתב בספר החיים בהלכה (22) אות ב) "נמצא אפוא, כי דין רודף מתיר להעדיף את נפשו של הנרדף על פני נפשו של הרודף, גם כאשר על כפות המאזניים לא ניצבת כלל ההכרעה בין נפש לנפש. שהרי הכרעה זו ניתן לפתור ע"י כך שיינתן לרודף מבוקשו, בתחום הכספי, או ע"י קיום רצון אחר של הרודף. אך עם כל הכבוד לעיקרון זה, של אי כניעה לסחטן, השאלה הנשאלת היא: כיצד ניתן על בסיסו ליטול חיים של אדם, האם אין חיי הזולת מקודשים יותר מעיקרון זה".

ועוד הוסיף לתמוה: "השאלה מתעצמת שבעתיים, ליישב את הסתירה בין דברי רבא עצמו האומר מצד אחד, כי אסור לאדם ליטול חיים של אדם גם כאשר המחיר הוא – חייו שלו עצמו, שכן אין "פיקוח נפש" נדחה מפני שפיכות דמים, ואף חייו שלו אינם מצדיקים ליטול חיים של זולתו.  ומאידך, מותר גם מותר ליטול את חיי הזולת ולהקריבם על מזבח העיקרון שלא להיכנע לסחטן המוגדר כרודף, אף שניתן היה להסיר את הסכנה בלא ליטול חיים".

• • •

ה. גדר ההיתר להרוג את הרודף – מדין "עונש" לרודף או מתורת "הצלה" של הנרדף

• דין רודף כענישה לרודף – כן היה נראה לכאורה מלשון הגמרא בסנהדרין (1) עג, א) בלימוד "מנין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו", והגמרא דוחה את הלימוד ב"קל וחומר מנערה המאורסה, בנימוק "וכי עונשין מן הדין", וכפי שדייק הערוך לנר (1). וכן נראה מדברי הגמרא (2) עב, ב) שרודף נהרג "בכל מיתה שאתה יכול להמיתו". והחידוש הוא שאין הכרח להרוג את הרודף דווקא בסייף [מיתת בית הדין הקבועה לרוצח]. אילו גדר הריגת הרודף הוא הצלת הנרדף, ברור שאין נפק"מ לאמצעי ההצלה. החידוש שאין הכרח להשתמש בסייף, מלמד איפוא, כי מדובר בענישה של הרודף. וכן נראה מדברי המאירי בסוגיא (2) שגם למסקנא, לכתחילה אם יש ברירה עדיף אכן לבחור בהריגת הרודף ע"י סייף. משמע כי אכן, הריגת הרודף היא סניף המסתעף מדין ההריגה של רוצח.
• הקשיים בהגדרת דין "רודף" כ"ענישה" – בראש ובראשונה, בערוך לנר (1) תמה מדברי הגמרא (2) עב, ב) שדין רודף חל גם על קטן שאינו בר עונשין. וכמו כן יש להעיר מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (5) פ"א ה"ה) שכתב כי ענישה אינה מסורה לכל, אלא לבית דין בלבד. וברור שאם מדובר בענישה לא יתכן לכאורה לפסוק ביחס לרודף, את אשר נקבע ברמב"ם הלכות גניבה (5) פ"ט ה"ז) כי "רשות יש לכל להרגו". לעומת זאת, אם מדובר בהצלה, ניתן להבין כי הרשות להציל נפש מסורה לכל [אך גם אז יש לעיין בדבר, שהרי אין המדובר רק בהצלת נפשו של הנרדף אלא אף בנטילת נפשו של הרודף]. ברם אם דין רודף מושתת על ענישה – הכיצד מסור הוא לכל אדם [ועוד העיר בספר החיים בהלכה (23) אות ה) ש"עונש" הוא רק על מעשה שנעשה בעבר, אך אמצעי מניעה בטרם שתחולל העבירה אינו מוגדר כ"עונש"].
• דין רודף כהצלה של הנרדף – כן נראה מפשטות לשון המשנה בסנהדרין (1) עג, א) "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן", ולשון הרמב"ם בהלכות רוצח (5) פ"א ה"ו) "כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף".

 

רודף בגרמא [חיובו של "מוסר" מדין "רודף"] או שלא בכוונה

ו. על פי ההבנה כי ההיתר להרוג את הרודף הוא מדין "הצלת" הנרדף, נקט האור שמח (1) כדבר פשוט מסברא שיש דין רודף גם ב"גרמא", שהרי לענין הצלת הנרדף אין נפק"מ באיזו דרך סיכנו את חייו.

ומפורש בדבריו כי יסוד ההיתר להרוג את הרודף נובע מהצורך להציל את הנרדף. ומטעם זה גם מוגדר "מוסר" כרודף, על אף שהסיכון הנובע ממעשה המסירה לחיי הזולת הוא עקיף, כמפורש בתשובות הרא"ש (4).

לחידוש דין זה השלכות רבות, ונציין כמה מהם: הריגת תינוק שסיכן חיי אחרים שהסתתרו מפני הנאצים בימי השואה – ראה בדברי הרב שמעון אפרתי בשו"ת מגיא ההריגה (17), וכעין זה בדברי הרב נתן נטע כהנא בשו"ת דברי רננה (15) בנדון הריגת תינוק שסיכן את אמו הנמלטת מפני רודפיה. וראה דוגמאות נוספות בספר החיים בהלכה (23) כגון: אדם הנוהג ברכב ולפתע לקה בלבו ואיבד שליטה ברכב, האם מותר להורגו; מחבל חמוש שכדי לחסלו ולהציל רבים, חייבים לפגוע באנשים שסביבו; הפלת מטוס שחוטפיו מתכוונים לפוצצו במקום שיגרום לאלפים להיהרג.

 

גדר ההיתר להרוג רודף – גם מדין ענישה וגם מדין הצלה

ז. רבי יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק מבריסק, ביאר בדרך זו את גדרי ההיתר להרוג רודף, בספרו חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (9). ותוכן דבריו, ששני דינים נאמרו ברודף: האחד, דין ההצלה של נרדף, שניתן להצילו בנפשו של רודף. והשני, שהרודף עצמו תורת "אין לו דמים" עליו לגבי כל הדינים.

שני הדינים אינם נפרדים אלא משלימים זה את זה. הצלת הנרדף כשלעצמה אינה מצדיקה הריגת הרודף, שהרי "אין דוחין נפש מפני נפש". הטעם להיתר להרוג נעוץ בכך שנפשו של הרודף – כמי שאינה היא.

מצד שני ברור כי העובדה שפלוני הוא "גברא קטילא" [אדם מת בחייו] אינה מתירה כשלעצמה להרגו, אלא רק מונעת להגדיר את ההורג איש זה כרוצח. כך למשל, אדם שמוגדר הלכתית כ"טריפה" [מי שלקה באחד מן המומים שקבעו חז"ל שמחמתם לא יחיה יותר מי"ב חודש] אין ההורגו מוגדר כרוצח, אך ברור שאין כל היתר להורגו. לכך מתווסף איפוא הצורך בהצלת הנרדף – כדי להבהיר כי במקרה זה יש להרוג את אותו רודף, שממילא כבר אין לו דמים, ואין ערך לחייו, וזאת כדי להציל בכך את הנרדף [ראה סיכום דבריו בקצרה בספר החיים בהלכה (24) אות ח].

 

גדר ההיתר להרוג רודף – גזירת הכתוב להתיר להציל נפשו של נרדף

ח. אביו של הגרי"ז, רבי חיים הלוי סולוביצ'יק מבריסק, ביאר בספרו חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (6) כי "יסוד דין הריגת הרודף הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני פיקוח נפשו של הנרדף. אלא שבכל מקום "אין דוחים נפש מפני נפש", וכאן ברודף הוא גזירת הכתוב שנפשו נדחית מפני נפש הנרדף". כלומר, דין ההצלה של הנרדף הוא בגדר חובה מובהקת של פיקוח נפש הנרדף, וחידשה התורה כי במקרה זה אסור לחוס על הרודף, ונפשו נדחית גם נדחית מפני נפשו של הנרדף.

בספר החיים בהלכה (24) אות ט) הביא את דברי רבי שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז', שביאר על פי דברי הגר"ח את חידושו של המשנה למלך (7) כי נרדף רשאי להרוג את הרודף אפילו כאשר יכל להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף, בשונה מכל אדם המציל את הנרדף מיד הרודף, שאם ניתן להציל את הנרדף בפגיעה באחד מאיבריו של הרודף, אסור להורגו. ותוכן דבריו, שבדיני רודף יש שני דינים:  האחד, דין רודף – שמקורו בפסוק (דברים כה, יא-יב) "כי ינצו אנשים יחדיו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, וקצותה את כפה, לא תחוס עיניך". השני, דין "הבא להרגך השכם להרגו" – שמקורו מפרשת "הבא במחתרת". פרשה זו עוסקת בנרדף עצמו, שמותר לו להשכים ולהרוג את הבא להרגו. והחידוש בפרשת הבא במחתרת, שמותר לנרדף להעדיף את דמו על פני דמו של הרודף, גם כאשר אין דין ענישה לרודף.

ומעתה, הריגת הרודף על ידי אדם שבא להציל את הנרדף היא פעולת איסור של "נטילת חיים", הנדחה מפני חיוב ההצלה של הנרדף. ברם שונה הוא לחלוטין מהלך הדברים כאשר עסקינן בנרדף עצמו וזוהי פרשת "הבא במחתרת".

מכיוון שהתורה תורת חיים היא, הרי שמעולם לא נאסר מלכתחילה על האדם להגן על חייו. במקרה של הגנה עצמית זו, אין להתייחס לדברים כפרי של איזון ושיפוט המביא בחשבון את ערכם של חיי הרודף מול חיי הנרדף, ומאפשר לעבור על איסור הנדחה מפני חובת ההצלה של הנרדף, אלא בפנינו פעולת הצלה טבעית, שלא נאסרה מלכתחילה.

לסיכום: המציל נרדף במחיר חיי הרודף – עושה פעולה אסורה של נטילת חיים, אלא שהאיסור נדחה להצלת הנרדף. נרדף המתגונן בעצמו מפני רודפו – עושה פעולת היתר של הצלה שלא הוגדרה מלכתחילה כאיסור.

• • •

לסיכום הנדונים שנתבארו לעיל, ראה בספר משנת פקוח נפש (11)-(12) במה שדן במעשה שהיה בשותפים סוחרי סמים שנפרדו, ואחד איים על השני שאם ימכור ללקוחותיו יהרגו, וקדם והרגו מדין "רודף", האם נהג על פי ההלכה.

בדיני רודף – חלק ב'

בשעת סכנה ומלחמה

 

 

ט. סיכום דיני רודף ודין "רודף שניתן להצילו באחד מאיבריו" – ראה בשו"ע חושן משפט (6) ובספר פתחי חושן (15).

ועי"ש (הערה כ) שכתב: "ולכאורה היה נראה שרודף בשוגג אין לו דין רודף, ואע"פ שלגבי חמור [המסַכֵן את הספינה] דנים בו דין רודף [ומותר להורגו] וכן לגבי עוּבּר [המסכן את חייה של אמו, הנחשב "רודף" אחרי אמו, יעו' בדברי הרמב"ם (5) הלכות רוצח פ"א ה"ט], אפשר דשאני התם שאינו בר דעה כלל ומשום כך הוא רודף, אבל בר דעת בשוגג, וכל שכן אנוס, אינו חייב מיתה. אמנם מדברי הפוסקים [אור שמח, (1)] שכתבו שגם רודף בגרמא וכיוצא בזה יש לו דין רודף, נראה שגם רודף בשוגג מותר להורגו, דסוף סוף אנו מצויים להציל הנרדף" [ועל פי זה, בכל הנדונים שצויינו לעיל [אות ו] שה"רודף" לא מתכוון לרדוף ואינו אשם במצב שאליו נקלע, אולם בפועל הוא "רודף", מותר להורגו].

ממוצא הדברים נבוא לבירור נדונים שונים בדיני רודף, ובפרט בשעת סכנה ומלחמה – להלכה ולא למעשה.

 

דיני רודף בשעת מלחמה

י.  הרב הראשי, רבי ישראל מאיר לאו (16) דן האם לפרטיזנים בימי השואה היה מותר להרוג כל חייל גרמני שנקרה בדרכם. ולמעשה הנדון הוא, האם מותר להרוג אויב בשעת מלחמה כשאינו בא להורגו. ובדבריו הביא את דברי המסכת סופרים "כשר שבכנענים הרוג", ופירשו בירושלמי ובתוספות שהכוונה "לשעת מלחמה".

וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' תכה סע' ה) "אבל העכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה, אין מסבבים להם מיתה, ואסור להצילם". וכתב הסמ"ע (ס"ק יח) "שאילו יש מלחמה, על זה נאמר טוב שבעכו"ם הרוג, והיינו מצוה להורידן ולסבב עליהם מיתה". ועל פי זה הסיק הרב לאו: "בזמן מלחמת העולם שהיה מצב מלחמה עם הגרמנים ועוזריהם, מותר היה להורגם אפילו כשאינו בא להרוג ישראל".

ועוד הביא את המבואר בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (3) נז, א) ובדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (5) שאם ישראל הרג עכו"ם הרודף אחר ישראל, באופן שהיה יכול להציל את הישראל מידו על ידי שיפגע בעכו"ם באחד מאיבריו, פטור, ואף מותר לכתחילה. ולכן "גם כשהיה אפשרי לאסור הגרמנים בכלא, יש לומר דהוי כיכול להציל באחד מאיבריו, דאפילו הכי ישראל בעכו"ם מותר. ובפרט שאי אפשר לסמוך בוודאות על מאסרו בכלא, כפי שהחוש מעיד על זה. ואם כן יש לו דין רודף לפי מה שנתבאר לעיל, ומותר להורגו או לסוגרו בכלא ולא להאכילו עד שימות".

 

פעולות צבאיות המותרות להגנת המדינה

יא. הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, כתב בספרו עמוד הימיני (16) על פי דברי האור שמח (1) שגם לרודף בשגגה יש דין רודף, כי על אוכלוסיה המסייעת בידי רוצחים יש דיני "רודף", ולכן מותר לפגוע אפילו באנשים חפי מפשע אגב פעולה לביעור מחבלים וסייעניהם.

• הריגת מחבל שהרים ידיו לאות כניעה – והיה חשש שמא הוא "מערים" על החיילים כחלק מ"תרגיל" לפגוע בהם, ראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין (18) שכתב שאינו צריך לעשות תשובה [אך לא יוכל להשתתף בבנית בית המקדש].
• ירי על מיידי אבנים או בקבוקי תבערה – ראה בספרו של רבי שמואל צבי הרמן [בני ברק תש"ן], ארץ ישראל ובעיותיה באורם של חז"ל (18), במה שדן על פי דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות מלכים (5) שמותר להרוג עכו"ם הרודף אחר ישראל להורגו, ואע"פ שניתן היה להצילו האחד מאיבריו.
• "נוהל חניבעל" על פי ההלכה – לפיו יש לפעול מיידית ובכוח למניעת חטיפה, גם אם יש חשש לפגיעה בחטוף, עורר דיון הלכתי, האם הדבר נכון וראוי על פי ההלכה. ובכלל זה האם לחייל החטוף דין "רודף", בגלל שהוא מסכן את החיילים הרבים העלולים להיהרג ח"ו כדי להצילו. ראה במאמרו של הרב אליעזר גולדשטיין (19), שכתב בתוך דבריו (20) סוף אות א) "אילו היה מותר לפגוע בחייל [משום שהוא רודף], הרי שמותר היה גם לפגוע בכל האנשים הפועלים לשחרורו בתמורה למחבלים, ודבר זה אין להעלותו על הדעת כלל". וראה במה שהשיבו לו הרב ישראל הרצברג, הדן בשיקולי פיקוח נפש של "כלל ישראל" ובפרט בשעת מלחמה, ומסקנתו: "אין לחטוף דין "רודף", לא רק מצד שחרור המחבלים שאם אין זה ראוי – החטיפה אינה מחייבת זאת, אלא אף כשמשתמשים בו החוטפים כ"מגן אנושי" בכדי לאפשר לעצמם לירות, אין דינו כרודף משום ש"משמיא קא רדפי" [ובפרט שאף לא גופו הוא ההורג].

[*] לעריכת השיעור נסתייעתי במאמרו המקיף של הרב אברהם וינרוט, הנדפס בספרו החיים בהלכה,  (22)-(25).