א. האיסור ללכת בחוקות הגויים הוזכר בתורה בכמה מקומות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג), "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא כ, כג). וכתב בספר החינוך (2) שהאיסור להתדמות לגויים בחוקיהם לא נאמר רק ביחס לחוקות ז' העממים יושבי ארץ כנען או חוקת ארץ מצרים שהוזכרו בפסוקים אלו, אלא ביחס לכל העמים עובדי העבודה זרה. אולם לדעת הרמב"ם בספר המצוות (2) ובהלכות עבודה זרה (4), תכלית הציווי לא ללכת בחוקות העמים להבדיל בין ישראל לשאר כל האומות ואפילו שאינם עובדי עבודה זרה, כדבריו: "אין הולכים בחוקות העכו"ם ולא מדמים להם, לא במלבוש ולא בשֵעַר וכיוצא בהן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו". ומרן השלחן ערוך (4) העתיק את דבריו להלכה.
ומבואר בדבריהם, שאסור מהתורה להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משרשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משרשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, והאיסור כולל את כל האומות שישראל נמצאים ביניהם [ובטעם האיסור מבואר בדברי הר"ן בסנהדרין (2) "שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי העכו"ם שמא ימשך האדם אחריהם כמותם". וטעם זה מובן גם לשיטת הרמב"ם, כי גם התדמות בדברים שאין בהם משרשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, עלולה לגרום להימשך אחרי אומות העולם במעשיהם].
ומעתה יש לדון במהות חוקי הגויים שנאסר ללכת בהם, האם יש איסור ללכת בחוקות הגויים בדברים שאינם חוקי דת וענייני פולחן, ויש טעם הגיוני לעשייתם, ונחלקו בזה רבותינו הראשונים והפוסקים, ונעיין בסוגיא ובדבריהם.
ב. במסכת סנהדרין (1) נחלקו במשנה כיצד מקיימים את "מצות הנהרגין", לדעת חכמים: "היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו". ובגמרא מבוארת תשובת רבי יהודה לחכמים: "אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו". וחכמים השיבו על כך: "כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן". והביאו לכך ראיה: "דאי לא תימא הכי, הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו', לאו מינייהו קא גמרינן, והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן".
ומשמע ממסקנת הסוגיא בסנהדרין, שגם דברים שהם "חוקת הגויים", במידה ונכתבו בתורה, אין איסור בעשייתם.
ועל כך הקשו התוספות במסכת סנהדרין ובמסכת עבודה זרה (1) ממשמעות הסוגיא בעבודה זרה, שהקשו על חכמים הסוברים כי יש בשריפת כלי תשמישם של המלכים משום "חוקת הגויים", מדברי הברייתא "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא היכי שרפינן". ותירצו: "דכולי עלמא שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא" [יעו"ש במה נחלקו חכמים ורבי מאיר]. ומעתה נשאלת השאלה, מדוע הגמרא לא תירצה שהשריפה לא נחשבת "חוקת גויים" בגלל שנכתבה בתורה, כמסקנת הסוגיא בסנהדרין.
ומתוך הקושיא בסתירת הסוגיות ייסדו התוספות: "תרי גווני חוקה הוו, אחד שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם". וההבדל ביניהם, שמעשים שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים [ובזה מדובר בסוגיא בעבודה זרה], אסור לעשות גם אם נכתבו בתורה [כגון בעשיית מצבה]. משא"כ שאר מעשי הגויים וחוקותיהם שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם, אם נכתבו בתורה אין איסור לעשותם [כשריפה על המלכים. ועי' בקהלות יעקב (5) שביאר "ואין בכהאי גוונא חשש שמא ימשך אחריהם, כיון לא ע"פ מעשיהם עושה"], אבל "ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהג של שטות".
וכתב הרב בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים (9), לבאר את דברי התוספות על פי דברי המאירי, שדברים שאינם נעשים לשם חוקת ע"ז, אסורים מדרבנן, ולכן כשהמנהג נכתב בתורה, לא גזרו רבנן. אמנם, כאמור לעיל לדעת הרמב"ם הנ"ל, גם בדברים שאינם נעשים לשם חוקת ע"ז, יש איסור ללכת בחוקות הגויים מהתורה.
ג. אולם לדעת הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין ובדבריו על הר"ף בע"ז (2), כל חוקות הפולחן שנעשים לשם עבודה זרה ודאי אסורים בכל גוונא. אבל בשאר חוקות הגויים "שיש בהם טעם" או "שיש לו מבוא בדרכי הטבע", אין איסור בעשייתם, כדבריו בביאור הגמרא "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי", שלא אסרה תורה "אלא חוקות של עבודה זרה או דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם סרך עבודה זרה, אבל דברים של טעם שרו, ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש הוא".
וכן מבואר בדברי המהרי"ק (3) רבי יוסף בן שלמה קולון, תלמיד הר"ע מברטנורא, נפטר בשנת ה"א ר"מ) שהתיר ללבוש קפ"א – מלבוש המיוחד לחכמי הגויים "משום שאין איסור משום בחוקותיהם לא תלכו אלא באחד משני עניינים. האחד, הוא הדבר שאין טעמו נגלה והעושהו נמשך אחריהם ומודה להם, אחרי שהוא עושה הדברים התמוהים כמו שהם עושים. והשני, הוא הדבר אשר יש בו צד פריצות גדר הערוה והצניעות ונהגו בו הגויים [כגון בגדים אדומים, יעו' במסכת ברכות (1) המעשה עם רב אדא בר אהבה שקרע לבוש ה"כרבלתא"]. וזה הדבר אסור לישראל לעשותו בשכוונתו כדי להתדמות אליהם בלבד ולא לתועלת ידועה". ולכן "בלבישת הקפ"א אין איסור, שאין זה דומה לאותם הדברים הנזכרים, שהרי טעם לבישתה ידוע הוא, שהיא לסימן ללובשה שהוא מן המשיגים בחכמה ההיא, ואין לתלות בלבישתה אלא בתועלת ממנה אם מחמת הכבוד, אם מחמת רווח הממון, שמתוך כך יצא לו שם בחכמה ההיא".
דברי הר"ן והמהר"יק נפסקו להלכה ברמ"א (4).
והקשה בביאור הגר"א (4) על הר"ן והמהרי"ק ממסקנת הסוגיא בסנהדרין (1) בנדון מצות הנהרגים בסייף, שמכיון "דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן", ומבואר שרק בגלל שמיתת סייף וכן המנהג לשרוף כלי תשמישם של מלכים, נכתבו בתורה, אין בזה איסור "חוקות הגויים", אבל אם מיתת סייף ושריפה על מלכים לא היו נכתבים בתורה, היה בזה איסור. ומיתה בסייף היא דבר שיש בו טעם [כדי שלא לנוול את המת], וכן שריפה על המלכים [כמבואר בדברי הר"ן] – ואם כן לדעת הר"ן המהר"יק לא היה צריך להיות בזה איסור אפילו אם לא היו נכתבים בתורה.
ומחמת קושיא זו דחה הגר"א את דברי הר"ן והמהרי"ק וחלק על הרמ"א לדינא, ולדעתו אפילו דברים שעושים הגויים ויש בהם טעם [ואין בהם שחץ] אסור לעשותם משום "חוקות הגויים", אלא אם כן נכתבו בתורה.
היוצא מן הדברים: נחלקו הפוסקים האם אסור ללכת בחוקי הגויים שיש להם טעם הגיוני.
לדעת הר"ן והמהרי"ק, אין איסור בדבר, וכן פסק הרמ"א.
אך הגר"א חלק ואסר, ורק מנהג שנהגו הגויים [ואין בו סרך עבודה זרה] אשר נכתב בתורה, אין איסור בעשייתו.
וראה סיכום השיטות בדברי הרב ז'ולטי (9), רבי יחיאל יעקב ויינברג [מתלמידי ישיבת סלבודקה וראש ביהמ"ד לרבנים בברלין, נפטר בשווייץ תשכ"ו] בשו"ת שרידי אש (10) ובדברי רבי אשר וייס [אב"ד דרכי הוראה בירושלים] בספרו מנחת אשר (12), ובמה שכתבו ליישב את קושיית הגר"א, שהר"ן סבר כדעת הריטב"א בע"ז (2), שהסוגיות בסנהדרין ובעבודה זרה פליגי אהדדי, אלא שהריטב"א נקט שהעיקר כהסוגיא דסנהדרין, אך לדעת הר"ן הסוגיא דעבודה זרה היא העיקר, שהיא במקומה, והרמ"א פסק כהר"ן, משום שגם הרמב"ם והחינוך והסמ"ג ס"ל כוותיה.
ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים:
- המנהג לקשט את בתי הכנסת באילנות בחג השבועות – הרמ"א (4) הביא להלכה את המנהג לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת. ברם המשנה ברורה כתב כי "הגר"א ביטל מנהג זה, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם". וביאר במנחת אשר (13), שהרמ"א לשיטתו שכל דבר שיש בו טעם אין בו משום חוקות העמים. והגר"א לשיטתו, שמכיון שזהו מנהג הגויים ואין למנהג סמך מהתורה, יש לחוש שעובר על איסור הליכה בחוקות הגויים. וראה במש"כ בזה האגרות משה (8) יו"ד ח"ד סימן יא אות ה).
- האם מותר להתלבש בלבוש מערבי מודרני – בשו"ת אגרות משה (8) יו"ד ח"א סימן פא) נשאל "בענין המלבושים שבמדינה זו [ארצות הברית] שאין חילוק בין ישראלים לנכרים, אם מחוייבים בני פולין שבאו לפה וגם הנולדים מהם בפה ללבוש אותן המלבושים שהיו נוהגים בפולין מצד האיסור דמלבושי נכרים, והעולם כמעט כולם נוהגים היתר אף יראי ה', אם יש ממש בהיתרם". ובתשובתו הביא את דברי המהרי"ק (3) שנפסק להלכה ברמ"א (4) שרק אם לבישת הנכרים הוא פריצות ודרך גאוה, והישראלים הנהיגו שלא ללובשם, יש בזה האיסור. ולכן "פשוט שאין שום שמץ איסור בסתם בגדים שלובשים במדינה זו, אף שגם הנכרים לובשים בגדים אלו מדין מלבושי נכרים דאין בהם חשש שמץ עכו"ם ונחוש וגם לא דבר תמוה אלא לנוי וכדומה".
והוסיף עוד סברא להיתר: "וגם בלא זה אין שייך איסור מלבושי נכרים, דהא כמעט כל בני ישראל לובשים מלבושים אלו, ואם כן מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשים בכאן במלבושיהם, ומדוע לא נאמר שמתחילה הם גם מלבושי ישראל דלא נקבע כלל מתחילה להנכרים ואחר כך גם להישראלים, דמתחילה הא נעשו גם לישראלים".
ומכל מקום סיים האגרות משה: "אבל הבגדים שיש בהן פריצות ממש שנעשו מחדש בבגדי נשים, אף שבעוה"ר כיון שגם הישראליות מלובשות בהן גם מתחילה אין להחשיבן מלבושי נכרים מצד עצם הבגדים, אבל עצם הפריצות אולי יש להחשיב מחוקות העכו"ם, וממילא יש לאסור בגדים אלו לישראליות לבד ענין הפריצות מצד עצמו, גם מצד מלבושי נכרים".
- חבישת כובע שנהגו נשות הגויים ללבוש – האדמו"ר מצאנז כתב בשו"ת דברי חיים (6) "ההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות, עובר על לאו ולוקה מן התורה, ואפילו אינו מתכוין לדמות לגויים". והוסיף כי "אפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית, ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות, עוברת על לאו" [והוכיח זאת מהגמרא בברכות (1) "לפי הנראה דרק הכרבלתא לבד היה נראה לו ללבוש פריצות, אבל בשארי מלבושים לא דקדק"].
- ישיבה בגילוי ראש – בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן יא אות ג) כתב שאין בזה איסור "חוקות הגויים", כי "דבר שחזינן שעושין כן כולי עלמא דנכרים, גם אלה שלא שייכי כלל לאמונתם ולחוקותיהם, מטעם שכן יותר ניחא לעלמא להנאתם, כבר ליכא על זה איסור דבחוקותיהם לא תלכו. וממילא גם הישיבה בגילוי הראש, שידוע לכל שאף הנכרים שלא שייכי לאמונת הנוצרים, ואף אלו שאין מאמינים בשום דבר, יושבים בבתיהם והולכים בחוצות בימות החמה בראש מגולה, משום שכן ניחא להו להנאת גופן, לא שייך לאסור זה משום הלאו דבחוקותיהם לא תלכו".
ומתוך כך התיר למי שלא יכול למצוא פרנסה אם ילך מכוסה בראשו, לקבל משרה זו "וישתדל עכ"פ ללכת בכובע דלא יקפידו עליו, ואם חם לו הרבה יכול לפשוט שם במשרד שעובד מלאכתו, וכשצריך לילך ילבש כובעו הרגילה".
- האם במנהג לגלח את הזקן יש איסור "בחוקותיהם לא תלכו" – החתם סופר (5) כתב שמנהג הגויים לגלח זקנם לא נבע מחוקות ע"ז, אלא ממעשה שהיה "ממלך פולין אחד שהיה סריס כמבואר בספרי הימים, והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן, ולהיות גלוח הזקן דבר שאי אפשר להשתנות והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם, על כן נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל, ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו", עי"ש.
- קריאה ליהודים בשמות של גויים – המנחת אשר (13) הביא מדברי המהר"ם שיק שאסר לקרוא לישראל בשמות הלקוחים מהגויים, משום "בחוקותיהם לא תלכו", ותמה על דבריו מדברי המשנה בגיטין "רוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עכו"ם", וכתב ליישב דבריו כי באותו הדור [של מהר"ם שיק, תלמידו המובהק של החתם סופר] החלה מנשבת רוח ההשכלה, ובשל כך נלחמו גדולי הדור בעוקרי הדת והחמירו באיסורים אלו עד הקצה האחרון".
- הליכה לתיאטרון ואצטדיוני ספורט – בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן יא אות א) כתב שאין בזה איסור "בחוקותיהם לא תלכו", מכיון שאין זה מחוקי הע"ז שלהם, ויש טעם למעשים אלו. אך כמובן "ההולך שם עובר באיסור מושב לצים ובביטול תורה, וכ"ש בתיאטרון הנמצא כעת במדינתנו, וכן האצטדיון של משחקי ספורט. וגם עוד איסור גדול יש דמגרי יצר הרע של עריות בנפשיה, דרובם הם דברי ניבול פה והסתה לעריות".
- האם יש איסור חיקוי מנהגי הגויים בחגיגת "בת מצוה" [ובפרט בבית כנסת] – בשו"ת שרידי אש (10)-(11) הרחיב בנדון, ודעתו שבוודאי אין כל איסור בדבר, אלא שיש להחמיר שלא לחגוג חגיגה זאת בבית הכנסת, עי' בדבריו.
- טקסי לוויה צבאית מלווים במטחי יריות והנחת זרי פרחים על קברים – הרב ז'ולטי (9) כתב שהנדון תלוי במחלוקת הרמ"א והגר"א (4), האם אסור ללכת בחוקי הגויים שיש להם טעם הגיוני. ולכן לדעת הרמ"א אין זה בכלל איסור "חקות הגויים". אך "מאחר שיצא מפי קדשו של רבנו הגר"א לאיסור, אם כן טכס של "לוויה צבאית" בודאי אסור משום חוקות הגויים". ברם השרידי אש (11) חלק על הרב ז'ולטי וכתב "שהפריז על המידה". וכן הגר"ע יוסף (11) כתב שאין איסור בהנחת זרים על הקברים, אולם אסר נטיעת אילנות בבתי קברות, יעו"ש בדבריהם.
- הקמת אנדרטאות לזכר נספים ועמידת דום בצפירת זיכרון – עי' במנחת אשר בסוף דבריו (13).
- סעודה או עשיית שמחה ביום "חג ההודיה" בארצות הברית – לדעת הגרי"ד סולובייציק [ראש ישיבה אוניברסיטה בארה"ב] ואביו רבי משה סולובייצ'יק (מובא בספר נפש הרב (9) אין איסור "בחוקותיהם לא תלכו" באכילת בשר תרנגול הודו "ביום ההודיה", שלא כדעת רבי יצחק הוטנר שכתב באגרותיו (9) כי בחגיגת יום זה יש איסור "אבזרייהו דעבודה זרה". ובדעת האגרות משה ראה בתשובותיו וביישוב הסתירה שביניהם (7)-(8).
עוד בעניינים אלו ראה בשיעור הקודם [רנ"ה] בענין "דרכי האמורי"
בָּרוּךְ הוּא אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים. וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ.
הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ. וְיָשֵׂם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
