בסוגיא זו, הרחבה מיני ים, נשתברו קולמוסים רבים, וחכמי ישראל בכל הדורות התייחסו לדברים באופן נרחב. העיון במקורות חז"ל מורה בבירור על קיומה של החובה לבטוח בה', ומכאן הצורך לברר:

[א] מה גדר מצוה זו לבטוח בה' וכיצד נקיימה למעשה.

[ב] במקביל למצות הבטחון, מבוארת בדברי חז"ל חובת ההשתדלות הטבעית – הן בענייני פרנסה, והן בענייני רפואה, ויש למצוא מהי "נקודת האיזון" בין מצות הבטחון לבין חובת ההשתדלות.

מובן מאליו, כי המקורות שלפנינו הם אפס קצה סוגיא זו, ואף מקורות אלו חולקו לשני נושאים, בכדי להביא משנה סדורה ללומדים: חלק א' – בטחון והשתדלות בענייני פרנסה, וחלק ב' – בטחון והשתדלות בענייני רפואה. לעיתים, השלמת היריעה בחלק הראשון נצרכת לעיון בחלק השני, וכן להיפך.

חלק א –  בעניני פרנסה

א. לדעת רבנו יונה (1) "הוזהרנו" בפסוקים "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם" (דברים ז, יז-יח), "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם" (שם כ, א) – "שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבו ויבטח עליה" [ואין זו אזהרה רק לשעת המלחמה].

ואילו רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כתב במשך חכמה (1) כי מצות הבטחון בה' שידאג לכל מחסורינו, מקורה בציווי "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ) – המחייב כל יחיד ויחיד לצייר לעצמו במחשבה "שהוא דבוק להשגחה העליונה מהשי"ת, והשי"ת מרגיש בענייניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו. אז האדם בטוח ואינו דואג מאומה לענייניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות".

בגודל מעלת מצות הבטחון כתב הגר"א בביאורו לספר משלי (3) "עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל המצוות". ומאידך, כתב החזון איש בספרו אמונה ובטחון (4) פרק ב אות ד) כי "שלילת הבטחון [היא] מחסור בנפש המשכלת, וכמעט שאין לו חלק בעיקרי היהדות".

ומעתה יש לברר מה הם גדריה של מצות ה"בטחון", וכיצד נקיים אותה הלכה למעשה. האם "בטחון" פירושו להאמין בלב שלם ולבטוח שהקב"ה יושיעו ויעשה את רצונו, ואז יֵעשה כרצונו. או שמצות ה"בטחון" היא חיוב להאמין באֶמון מוחלט שאין מקרה בעולם וכל מעשה [הן הטוב והן הרע] נעשה בהכרזה ובהשגחה פרטית מאתו יתברך. ידועות בזה שתי גישות עיקריות, ונבארם:

 

בטחון הוא ישום מעשי של האמונה בהשגחה

ב. גישה זו מפורסמת בשם החזון איש, שהגדיר את הדברים בהרחבה בפרק השני מספרו אמונה ובטחון (4)-(5) "טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שֵם בטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה [התחלפה בטעות] במושג חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב, הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הבטחון הוא האֶמון שאין מקרה בעולם וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מעתו יתברך". החזון איש מוסיף: "האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו. ומסכם: "האמונה בבחינת הלכה והבטחון בבחינת מעשה".

עם זאת יצויין, כי כבר קדמו רבנו בחיי [אבן פקודה] בהגדרה זו למצות הבטחון, בראשית הפרק הראשון ל"שער הבטחון" בספרו חובות הלבבות (3) וז"ל: "מהות הבטחון האי מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו על פי יכולתו". כלומר, בטחון בה' אינו בטחון כי משאלות לבו של האדם יתגשמו לטובה, אלא בטחון כי ה' עושה מה שלפי שיקול דעתו הוא מכוון לטובת האדם.

וכן מתבאר בדברי רבנו בחיי [בן אשר] בספרו כד הקמח (3): "ומענין הבטחון, שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף כי מצאוהו רעות וצרות, יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל, וכי השי"ת יבחר לו הטוב".

"בטחון" פירושו אמונה שלמה בישועת הקב"ה

ג. כנגד דברי החזון איש, נראה כי קיימת גישה החולקת על דבריו, ודוגלת בבטחון מוחלט של האדם כי ה' יושיעו, ייטיב עימו ויספק לו את כל מחסורו. גישה זו מיוחסת לרבי יוסף יוזל הורוביץ ה"סבא מנובהרדוק", המציין בספרו מדרגת האדם (5) כי לא זו בלבד שבטחון אמיתי, משמעו להיות סמוך ובטוח כי ה' יושיע  אותו וישלח לו את צרכיו, אלא שבפועל זהו האמצעי הנכון לשם השגת צרכים אלו. בעל בטחון אמיתי בטוח שישיג כדי מחייתו, אף אם התנאים שסביבו רחוקים מכך. ובטחון זה בה' הוא המסייע בידי האדם, להשיג את כל הנצרך לו לפי הרגלו, ושלא יחסר לו מאומה. ומי שיש לו בטחון מסוג זה ה' מושיעו ומספק לו את כל צרכיו, אף ללא מעשה כלשהו.

הסבא מנובהרדוק מבסס את דבריו על מש"כ רש"י ב"פרשת המן" (1) שירמיהו הנביא הראה לבני ישראל את צנצנת המן ואמר: "ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם שהיו עוסקים בדברי תורה, אף אתם עסקו בתורה והקב"ה מפרנס אתכם מזה. הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו". ומדברים אלו נראה כי לא מדובר בבטחון שגם אם יהיה רע יאמין האדם כי בחשבון כולל, הדבר מכוון לטובתו, אלא מדובר בבטחון מוחלט הגורם למי שבוטח בה' בכל לבו, שכל צרכיו יסופקו ומשאלותיו תתגשמנה [וראה במה שכתב הרב נבנצל בשיחותיו (11) בהסבר שיטת הסבא מנובהרדוק].

מקור נוסף לשיטה זו נראה מדברי הרשב"ם בביאור מאמר חז"ל בבבא בתרא (2) "אותו היום שבאה רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בעז, וזהו שאומרים קודם שימות המת כבר עומד ומזומן הממונה על ביתו שיעמוד במקומו", ופירש הרשב"ם שהחידוש הנלמד מדברי הגמרא הוא "שהקב"ה מקדים רפואה למכה, ויש לו לאדם לבטוח בהקב"ה". ומדבריו משמע דלא כשיטת החזון איש, שהרי לדעת הרשב"ם מוטל על האדם לבטוח כי גם אם יארע לו רע מסוים, הרי שה' ידאג לו ולא יכהו מכה אנושה – אלא יקדים רפואה למכה. ואילו לדעת החזון איש, יתכן שתבוא על האדם מכה אנושה בלא שתקדם לה רפואה כלשהי [ובטחונו של האדם הוא שהכל בא מאתו יתברך].

 

הגישות השונות מהי מצות הבטחון – בסוגיות הש"ס

ד. במסכת ברכות (3) מסופר על רבי עקיבא שרצה להתארח בעיר אחת, ואנשיה סירבו להכניסו. אמר רבי עקיבא "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ולן בשדה, ועמו: תרנגול, נר וחמור. ואז באה הרוח כיבתה את הנר, חתול אכל את התרנגול, ואריה טרף את החמור. וגם על כך אמר רבי עקיבא "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". באותו הלילה באו גייסות ושבו את אנשי העיר, ואמר רבי עקיבא, וכי לא אמרתי לכם "כל מה שהקב"ה עושה הקב"ה הכל לטובה". ואילו שהה רבי עקיבא בעיר הרי היה נופל בשבי, והקב"ה עשה איפוא חסד עמו שלא מצא מקום ללון בעיר ושהה בלילה בשדה. וכמו כן אילו נשמע קול התרנגול או החמור, או אילו דלק הנר היו הגייסות מוצאים אותו בשדה. נמצא כי הצער והנזק הצילו מהפסד גדול עוד יותר, ובעצם היה לטובתו.

ומבואר בדברי הגמרא, כי בטחונו של רבי עקיבא לא בא לידי ביטוי במה שבטח בה' שיעשה לו ישועה, אלא הוא בטח שכל מה שקורה עמו, אפילו מה שלא הגשים את רצונו, הוא הטוב המוחלט שנעשה בהשגחת ה' לטובתו – כשיטת חובות הלבבות והחזון איש, ולא כשיטת הרשב"ם והסבא מנובהרדוק שהבטחון הוא למה שנחשב טוב בעיניו.

מאידך מסופר במסכת תענית (3) על נחום "איש גם זו" שנקרא בשם זה כי היה נוהג לומר על כל מה שעבר עליו "גם זו לטובה", בבטחון מולט בהקב"ה שגם אם יארע לו רע, ידאג לו הקב"ה שיהיה זה לטובה, ולא יכהו מכה אנושה אלא "יקדים רפואה למכה" [כדברי הרשב"ם], כך שבסופו של דבר לא יארע לו כל רע – וכך אמנם קרה.

הנה כי כן, דברי רבי עקיבא מתאימים לכאורה לשיטת החזון איש, ואילו הנהגתו של נחום "איש גם זו", מתאימה לשיטת נובהרדוק – ואם כן צ"ע כיצד איפוא יש להכריע [וראה להלן בפרק ב' שתי גישות אלו בענייני רפואה].

והשאלה העיקרית היא מהו הבטחון המוטל עלינו  – בנוסח רבי עקיבא, או בנוסח נחום "איש גם זו". ואולי אין כאן מחלוקת כלל ועיקר, והדבר תלוי בדרגתו של כל אדם: הנהגתו של נחום "איש גם זו" מסורה ליחידים, ואילו כל אדם יבטח בה' כרבי עקיבא. לבירור הדברים, נפנה לעיין בנדון הבא: "שביל הזהב" בין מצות הבטחון לחובת ההשתדלות.

• • •

מצות הבטחון וחובת ההשתדלות – זה לעומת זה

ה. מדברי רש"י ב"פרשת המן" (1) "הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו", נראה לכאורה כי הבוטח בה' אינו עוסק כלל בהשתדלות טבעית. וכן עולה מהמעשה המסופר בגמרא בכתובות (2) על העני שהיה נוהג לסעוד תרנגולת פטומה ויין ישן, אשר שם מבטחו בה' כאוכלי המן, וזכה להגשמת חפצו, ללא כל השתדלות טבעית. ולמעשה בפרשת מצות השמיטה נאמר בתורה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים". וביאר רבי  אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך (7) בשם אחיו רבי זושא מאניפולי, כי השתדלות יתירה לא רק שאינה מסייעת, אלא גורעת ופוגעת ב"שפע האלוקי".

לעומת זאת, מוצאים אנו מקורות אחרים, המצביעים על כך שההשתדלות הטבעית היא תנאי לברכת ה', כדברי חז"ל במדרש שוחר טוב (2) "בכל מעשה ידיך – עשה, הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך".

ובסוגיית הגמרא במסכת ברכות (2) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי כיצד ינהג האדם – האם מחובתו לנהוג בדרך ארץ ולעסוק בפרנסתו [דעת רבי ישמעאל], או שעליו לעסוק אך ורק בלימוד התורה, והקב"ה כבר ימציא לו פרנסתו [דעת רשב"י]. ואמר אביי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". ומובא בגמרא, שרבא אמר לרבנן שבימי תשרי וניסן יתבטלו מלימודם לצורך פרנסה, כדי שעל ידי כך יהיו פנויים לעסוק בתורה בשאר ימות השנה. ומשמע שהכריעו להלכה כדעת רבי ישמעאל שיש להנהיג דרך ארץ עם לימוד התורה, וכפי שנפסק בשו"ע (6) סי' קנו סע' א). ואכן במסכת נדה (2) הדגישו חז"ל כי ההצלחה תלויה בשילוב ההשתדלות עם תפילה: "מה יעשה האדם ויתעשר – ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו".

ובדברי המסילת ישרים (3) מפורש כי חובת ההשתדלות נובעת מה"קנס" שנקנס אדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם", ועל כן "חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי שאין להימלט ממנו" [עם זאת הוא מבהיר: "אך לא שההשתדלות הוא המועיל אלא שההשתדלות המוכרח"].

• ומעתה, כיצד מתיישבים איפוא, כל המקורות זה עם זה. ושאלה זו מעשית להנהגתינו היום יומית.
• מתי חייב אדם לבטוח ולסמוך על הקב"ה כי ימציא לו את צרכיו, ואימתי עליו להשתדל בעצמו להשיג את מבוקשו.
• מהו שיעור ההשתדלות אשר מוטל על האדם לעשות לשם סיפוק צרכיו, מהו הגבול ומהי המידה הראויה.
• האם יש שיעורי השתדלות שונים לבני אדם בהתאם לרמתם הרוחנית, או שמא בענין זה דין אחד לכולם.

 

בירור "נקודת האיזון" בין מצות הבטחון לבין חובת ההשתדלות

ו. הרב אליהו אליעזר דסלר [מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז'] כבש בספרו מכתב מאליהו (8)-(9) דרך סלולה בסוגיא סבוכה זו של מציאת "נקודת איזון" בין מצות הבטחון לחובת ההשתדלות – אשר צריכה להיות "בדקדוק עצום ודיוק רב", שכן אם ירבה בהשתדלות מכפי ערכו הרי זו כפירה, ואם ימעיט, יבוא לתהות על הראשונות ויכפור.

לדעת הרב דסלר, יש חמש דרגות ב"בטחון", וכל אדם חייב בשיעור השתדלות בהתאם לרמת בטחונו, יעו' בדבריו. וראה תוספת ביאור בדברי הרב נבנצל (11) בדבר החשש מפני בטחון "מזוייף" שמקורו בעצלות, ובהדרכותיו להגשמת מידת הבטחון בחיי המעשה, ובמה שכתב בנדון דרגת הבטחון של כלל הציבור ודרגת הבטחון בארץ ישראל.

ביסוד זה, שמידת ההשתדלות תלויה במדרגת בטחונו של האדם, יישב רבי ישראל מסלנט בספרו אבן ישראל (7) את דברי חז"ל "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ – זה יוסף, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב – זה יוסף שלא בטח בהקב"ה", והסתירה גלויה לעין כל. ותירץ, כי יוסף חשב שצריך לפנות לשר המשקים מחובת ההשתדלות שלא סמך על הנס, ונמצא שהיה בוטח בה'. אך לפום דרגתו, נתבע כי "לאיש גדול כמוהו היה ראוי לבטוח בה' ללא כל השתדלות".

• סיכום – ספר בטחון והשתדלות (12) פרק ט).
• • •

ז. אורחות חייו של הבוטח בה' – הלכה למעשה

• לימוד בנו אומנות – ראה בדברי האגרות משה (24) במה שביאר את דברי רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" – האם לימוד בנו אומנות בגיל צעיר הוא בגדר חובת ההשתדלות הנצרכת.
• קביעת עיתים לתורה – בשו"ע (6) סי' קנה סע' א) נפסק: "יקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה", ובכך יהיה "מבעלי אמנה" שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו על ידי זה" [ועי' בחפץ חיים (6) שהוסיף להזהיר שלא לשמוע לעצת היצר להרבות בהשתדלות להשגת "מותרות"]. ואמנם הבטחון בה' מאפשר להרבות בלימוד תורה מעבר לעיתים שקבע לתורתו. סיכום – בספר בטחון והשתדלות (12) פרק יא).

ירבה בצדקה • ימנע ממעשי עוולה • ישוב הדעת בעבודת ה' ותיקון המידות – ספר בטחון והשתדלות (13) פרק יא).

• ביטוח מפני שריפה וגניבות וביטוח לרכב – האם יש בכך חסרון בבטחון, יעו' באגרות משה (24).
• מצות הבטחון בשעת מלחמה – ראה בדברי הרב משה צבי נריה בספרו צניף מלוכה (10).
• בסיום פרק זה – נזכיר את דברי הרב נבנצל (14) בשיחותיו לתנ"ך, כי בנושא הבטחון וההשתדלות אין הכרעה ברורה, ואינו כמולד הלבנה, וממילא אין אפשרות לומר לאדם שעליו לעבוד שש שעות ארבע דקות ושני חלקים….

 

חלק ב – בעניני רפואה

האיזון הנדרש בין מצות הבטחון בה', לבין חובת ההשתדלות בדרך הטבע לפעול להצלה בלא להסתמך על הנס – בא לידי ביטוי חד, בשעה שאדם ניצב בפני סכנה קיומית והוא נזקק לטיפול רפואי. מחד גיסא, לא החולי ממית אלא ה"חטא", והרפואה היא בחזרה בתשובה ובבטחון בה'. מאידך גיסא, נצטווינו במאמר כתוב "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" לדרוש ברופאים – ואנו עומדים ותוהים מה עלינו לעשות.

עיון בסוגיות הש"ס ודברי הראשונים בנדון זה, פותח צוהר נוסף לסוגיית "בטחון והשתדלות", עם השלכות מעשיות להנהגה הראויה בעניינים רפואיים.

 

א. במסכת ברכות (17) לג, א) מסופר על רבי חנינא בן דוסא שנתן עקבו על פי חורו של הערוד, וכשנשכו הערוד לרבי חנינא, מת הערוד, ובא רבי חנינא בן דוסא לבית המדרש ואמר "ראו בני, אין הערוד ממית אלא החטא ממית". משמע שאין צורך או טעם בהשתדלות טבעית בתחום הרפואי, שהרי מחלה היא פועל יוצא של חטא, ומהווה רק סממן חיצוני לתופעה שכולה נעוצה בתחום הרוח – כי לא הערוד ממית אלא החטא שבעטיו בא הערוד הוא הממית. ואם כן, ההשתדלות הנכונה להביא לרפואה היא על ידי תיקון החטא הניצב בשורש הדברים, ולא על ידי ריפוי הארס אשר ניתן באדם רק בעקבות החטא.

מאידך גיסא, מקרא מפורש בתורה: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט), וחז"ל הסיקו מפסוק זה במסכת ברכות (17) "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא". והצורך ב"מתן רשות" לרופא לרפא, מפורש ברש"י  במסכת בבא קמא (17), כדי שלא יראה כאילו הקב"ה גורם לחולי, והאדם הוא המרפא חולי זה [וכביכול "סותר" את גזירת הקב"ה]. נמצא כי גם חולי שמקורו בגזירה אלוקית מותר לרפא, ע"י הידרשות לרופא. ומפורש איפוא, כי למרות המצוה לבטוח בה' ולהאמין כי לא המחלה ממיתה אלא החטא ממית, והמחלה היא גזירת ה' בעקבות החטא, התירה התורה את ה"השתדלות" לפנות לרופא שימצא מזור למחלתו על פי דרך הטבע.

ולמעשה, בשאלה האם נכון לפנות לרופא, או לסמוך רק על הקב"ה, נחלקו בסוגיית הגמרא בברכות (ס, א).

לדעת רב אחא "הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות, אלא שנהגו". כלומר, לא היה לבני אדם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים, כי הדרך לרפואת האדם צריכה להיות בתיקון שורשה הרוחני של המחלה, הלא הוא החטא. והעיסוק ברפואות הותר רק בדיעבד "מכיוון שנהגו" הבריות לעסוק ברפואות. ואילו לדעת אביי "משניתנה רשות לרופא לרפא", מותר לחולה להיזקק לרופאים מלכתחילה, ואין בכך כל חסרון בחיוב לשים בה' מבטחו.

ומעתה שבים אנו לבירור השאלה היכן נמצאת "נקודת האיזון" בין הבטחון לבין ההשתדלות בשעת מחלה – אימתי נכון לפנות לרופא, ואימתי ראוי לסמוך רק על הקב"ה.

 

ב. התשובה לשאלה זו טמונה בלימוד דברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי (17) לפנינו חלק מדבריו: "כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל… ויסר מחלה בקרבם עד שלא יצטרכו לרופא, ולא להישמר בדרך מדרכי הרפואות כלל. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים אלא בנביאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח וברך לחמך ומימיך והסירותי מחלה מקרבך. אבל הם נהגו ברפואות, וה' הניחם למקרה הטבעים". ומוסיף הרמב"ן: "וזו היא כוונתם באומרם ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת ה' ושחלקם בחיים, אין לרופא איסור ברפואתו". ומסיים: "וברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים". ומבואר בדבריו, כי הירא את דבר ה', נמנע מלהיזדקק לרופא, והרשות לרופא לרפא ניתנה רק למי שאינו בוטח בה', המבקש למצוא מזור אצל הרופא. איש שכזה אכן זקוק לסיוע רפואי, וביחס אליו ניתנה רשות לרופא לרפא. אולם הבוטח בה' באופן ראוי – יפנה לנביא ולא לרופא.

והנה במסכת פסחים (18) מובא במשנה כי חכמים הודו לחזקיה המלך על שגנז את "ספר הרפואות", ופירש רש"י שהדבר נבע מהרצון למנוע מהחולים לעסוק ברפואות בדרך הטבע במקום שיהיה "לבם נכנע על חוליים". ודבריו מתאימים עם שיטת הרמב"ן, שכן הוא מעמיד את האמונה בה' כמנוגדת לפעולות השתדלות להתרפא בדרך הטבע.

לעומתם, הרמב"ם פירש את המשנה בפסחים (18) באופן אחר, כדי להפקיע מפירושם של רש"י והרמב"ן. ולדעת הרמב"ם, כשם שמותר וצריך לאכול, ואין בזה חסרון באמונה, כן מותר וצריך החולה לפנות לרופא ולהשתמש ברפואות טבעיות. ואדרבה, לא רק שהזדקקות לרופא ולרפואות אינה סותרת את מידת הבטחון, אלא אדם זה צריך להודות לה' שהמציא לו את רפואותיו [ועי' בדברי החתם סופר (18), במה שיישב את תמיהת הרמב"ם על רש"י והרמב"ן].

שיטה נוספת מבוארת בדברי רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (17), שחובת האדם לבטוח בה' לבדו, ולא לבטוח בה' וברופא כאחד, כי אז "יפסד בטחונו באלוקיו בהשתתף זולתו עמו". על האדם לעשות את ההשתדלות טבעית, אך בד בבד לדעת היטב כי להשתדלות הטבעית אין כשלעצמה ולא כלום עם ישועתו, ועליו לשים את כל מבטחו בה' לבדו.

ונראה כי הדברים מבוארים במסכת עבודה זרה (18) במאמר חז"ל "יסורים, בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם [את היסורים] שלא תלכו אלא ביום פלוני, ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני". ומבואר כי הרפואה מהמחלה באמת לא באה בעקבות נטילת התרופות, אלא בעקבות הקבעיה שנקבעה מלכתחילה, שהיסורים יסתלקו בזמן מסויים ועל ידי סם פלוני. אבל האדם מצידו, צריך ליטול תרופות כאמצעי לישועה.

 

ג. אולם מדברי הט"ז (19) ורבי ישראל מסלנט בספרו אבן ישראל (7) נראה כי אין מחלוקת בין הרמב"ן ורש"י לרמב"ם, היות והדברים מתייחסים לדרגות שונות של בני אדם.

דברי הרמב"ן "ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברופאים", נאמרו רק לזמן שבו יהיו "ישראל שלמים ולא יתנהג עניינם בטבע כלל". וכדברי הט"ז "דהרפואה האמיתית היא על ידי בקשת רחמים מן שמיא, אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא שצרך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה, וזו נתינת הרשות לרפא". אצל גדולי עולם, ההנהגה היא רוחנית לחלוטין. הם אינם מתרפאים בדרך הטבע אלא על ידי תיקון החטא בשורשו. למי שמצוי בדרגה עליונה ומיוחדת זו, מתייחס הרמב"ן בדבריו. לעומת זאת, אדם הנמצא במדרגה התחתונה של ביטחון בקב"ה, ובכל זאת מונע את עצמו מרפואה, עליו כותב הרמב"ם שזו "איוולת ודעתו קלה ומשובשת". ועל פי זה מבוארת הסוגיא בעבודה זרה (18) שאמנם נקבע בהשגחה כי הייסורים יחדלו רק בשעה פלונית וע"י רופא פלוני ורפואה פלונית, כי אדם המצוי בדרגה תחתונה זו, אכן מצווה בהשתדלות בדרך הטבע.

ויעו' בדברי החזון איש באגרתו (22) "ואני כשלעצמי הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם… אם כי יש דרך בדרכי השי"ת לדלג על הטבע, וכל שכן על רוב ההשתדלות בה. מכל מקום צריך לפלס מאד, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגעתי אליו באמת, ואין להאמין בהשתדלות יותר מדאי" [להשלמת היריעה, יעו' בספר מעשה איש (22) בהוראות נוספות ממרן החזון איש בגדרי חובת ההשתדלות בענייני בריאות].

וראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין בשיעורי תורה לרופאים (22) כי חולה שהרופא ציווהו לנסוע בשבת לבית החולים, והחולה התייעץ עם רבו שנתן לו רפואה כלשהי ובירכו ברפואה שלימה – צריך להישמע לרופא. אולם במקרים מסויימים, אם האדם בדרגת בוטח בה' בכל לבו, יתכן ומותר לו לעבור על דברי הרופא ולשמוע בקול רבו.

ועי' עוד בדרי הגר"י זילברשטיין (23) בנדון בדיקת אולטרא סאונד וסקירת מערכות בזמן ההריון, במה שהביא בשם הגר"ח קנייבסקי, כי אשה הרוצה להתברך מפי חכם, מומלץ שלא תיבדק, אלא אם כן ידוע לנו שישנה בעיה אשר צריכה מעקב. אך הרוצה לנהוג בדרך הטבעית, יסביר לה הרופא את חשיבות הבדיקות, יעו"ש בטעם הוראה זו.

סיכום – ספר בטחון והשתדלות (20), ובשו"ת מנחת אשר (21) ובמה שדן שם, האם מותר לחולה מסוכן לסרב לעצת רופאיו להתרפא ברפואה "רגילה" ולהתרפא ברפואה "אלטרנטיבית".

• • •

ביטוח חיים

ד. פוסקי דורנו דנו בשאלה האם מותר לעשות "ביטוח חיים", המעניק פיצוי לבני משפחת הנפטר לאחר פטירתו, מחשש חסרון במידת הבטחון, שהרי  לכאורה האדם מחוייב בהשתדלות לפרנסת משפחתו בחייו ולא לאחר מותו. זאת ועוד, ידועה השמועה בשם החזון איש [ראה בספר מעשה איש (22) ח"ב] ששלל עשיית ביטוח חיים, כי ממשפטי ה' להאריך ימיו של אדם על מנת שימשיך לפרנס את משפחתו, ואם יעשה ביטוח חיים, יסיר מעצמו "הגנה" זו. אולם רוב מנין ובנין הפוסקים התירו לעשות ביטוח חיים –  ראה בהרחבה בדברי הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (24), הגר"ש ואזנר בשבט הלוי (24),  הגר"ע יוסף ביחוה דעת (25) והגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (25).

"וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" [תהלים לב, י]

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר 'בטחון בה' והשתדלות טבעית – פרקי יסוד', מאת הר"ר אברהם וינרוט, ירושלים תשס"ו.