ביטול עסקה במוצר פגום[*]

א. בדיני הונאה בשווי המקח [דהיינו מכירת מקח במחיר יקר יותר מהמחיר בשוק] רשאי הקונה להתחרט עד זמן מסויים ["עד שיראה לתגר או לקרובו"], כמפורש במשנה במסכת בבא מציעא (1). אולם כאשר יש מום ופגם במקח, הקונה רשאי לחזור לעולם, כדברי רבנו האי גאון המובא ברי"ף (1) וכפי שמבואר בדברי הרמב"ם (1) "המוכר לחברו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום". והוסיף הרמב"ם: "אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר" [וכתב הרב המגיד (שם) שמקור דברי הרמב"ם "ממה שאמרו כן [במסכת כתובות (1)] במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין, דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, וחייב בכתובתה. וכן הם דיני מקח וממכר שווים לאשה בדינים אלו"].

דין זה נפסק בשו"ע חושן משפט (2) ללא חולק [וראה בספר הלכות הונאה (10) מש"כ בביאור טעם ההבדל בין דיני הונאה בשווי המקח שהוגבלו לזמן מסויים, לבין מקח טעות שיכול לחזור לעולם].

ווהנה בזמנינו שהחברות והבעלים בדרך כלל לא מקפידים על השימוש בחפצים, היות ובכל מקרה מחליפים את החפץ, ולפעמים גם נותנים פיצוי הולם, לכאורה לא שייך לומר שיש ראיה מהשימוש בחפץ, שמחל על זכות ההחזרה.

ובקובץ דרכי הוראה (9) הביא מדברי הגר"א וייס, שכתב כי הדבר תלוי "שאם קונה חפץ מאדם פרטי או מחנות באופן שיתקנו את החפץ וימכרוהו כחדש, והקונה לא השתמש בחפץ עד כדי כך שהחפץ כבר נראה ישן שאי אפשר למוכרו עוד, באמת יהיה אסור להשתמש עוד בחפץ לפני שמחזירו, ואם השתמש הוי מחילה, שהרי ע"י שימושו הוא גורם שאי אפשר אחר כך למוכרו. אבל בדבר שבודאי לא יתקנוהו, בין אם זה מחמת שלא שוה לתקנו, או משום שכבר נראה ישן, וגם אם יתקנוהו לא יוכלו למוכרו. אם כן בודאי שאין הבעלים מקפידים אם ישתמש עוד בחפץ. ולכן בכהאי גוונא השימוש לא נחשב למחילה, ומותר לו להשתמש עד שיחזירנו, אך לא לזמן רב".

ונראה לבאר מדברי הפוסקים פרטי הדינים, עד מתי הזכות לביטול עסקה במוצר פגום.

• • •

ב. פגם שניתן להבחין בו מייד, עד מתי יכול להתחרט – המגיד משנה (1) כתב לחדש "שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר, כגון שיכולים לנסותו ולטועמו [כגון מאכלים ומשקאות], ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר". והסברא בדבריו, שפגם שניתן היה להבחין בו מייד, מסתמא הבחין ומחל, ולכן אינו רשאי לחזור בו לאחר מכן. דברי המגיד משנה הובאו בסמ"ע (2) ס"ק י) ונראה מכך שפסק כן להלכה.

ברם המשנה למלך (1) כתב שאין ספק כי הרמב"ם והרי"ף חלקו על דינו המחודש של הרב המגיד, שהרי הרמב"ם כתב "והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום", משמע שאפילו ראה המום ושתק רשאי לחזור בו "דאי לא מאי איריא נשתמש, אפילו ראה ושתק אינו חוזר". ובפתחי תשובה (2) הביא מדברי האחרונים שחלקו על המגיד משנה, וכן נקט המהרשד"ם (4) שכתב על דברי המגיד משנה "שזו סברת יחיד" [ולכן לא שייך לומר בזה "קים לי", ועי"ש שהוכיח דלא כהמגיד משנה מהסוגיא בב"מ].

אולם השבות יעקב (4) כתב לחלק "דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו ולא הבחין, שמע מינה דמחל אף אם יהיה בו מום זה. אבל אם כבר גמר המקח ונתגלה בו מום, אף אם אחר כך שתק זמן מה, יכול לחזור בו, והא דשתק לפי שלא היה לו עוד צורך במקח ההוא. וכיון שיודע שיש לו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר, לכן כל זמן שלא השתמש במקח לא הוי מחילה". ובפתחי תשובה (2) הביא את דבריו ונראה שצידד להכריע כן. אולם בערוך השלחן (6) חלק על השבות יעקב לדינא.

ג. ביטול עסקה בחפץ שנקנה בהקפה – המשנה למלך (1) חידש בתוך דבריו "שאם היה המקח בהקפת המעות, כיון שהלוקח עדיין מעות המוכר בידו, יש לומר דמשום הכי  לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד, ולעולם לא מחיל".

אולם הנתיבות (3) פקפק בדבריו. ובפתחי תשובה (2) הביא בשם ספר גליא מסכת שכתב על דברי המשנה למלך "דזה דווקא אם עדיין לא נשתמש, אבל אם נשתמש, לא שייך לחלק בזה בין יש בידו או אין בידו, דכיון דאם לא נתפייס על המום לא היה רשאי להשתמש בו דנקרא גזלן, בודאי דאינו מועיל מה שהיה מעות המכר בידו".

ד. הודיע למוכר ואחר כך השתמש – המחנה אפרים (3) סימן ה)  חידש ש"אם נמצא מום במקח והודיע למוכר, ואחר כך נשתמש בו, נראה דיכול לחזור, ולא אמרינן בכהאי גוונא דמחל ואינו יכול להחזיר", והביא שכן מפורש בדברי השיטה מקובצת בשם הריטב"א. ובפתחי תשובה (2) הביא מדברי הגליא מסכת שחלק על חידוש זה, וחילק בין טענת אונאה לטענת מומים. וראה במש"כ בזה בספר הלכות הונאה (13) סע' טז).

ה. חובת בדיקת מוצרים שבדרך כלל לא מצוי בהם פגם – בחכמת שלמה (הובא בילקוט מפרשים על השו"ע (3) כתב על דברי הרב המגיד (1) שבדבר שיכול לנסותו לאלתר אינו חוזר "היינו דווקא בדבר שהזיוף בו שכיח, כגון ביין דשכיח שיהיה נעשה חומץ או כדומה לזה דשכיח המום, לכן בזה הוי ליה לאסוקי אדעתא ולטועמו ולנסותו. אבל בדבר שאין מצוי בו זיוף לא הוי ליה לאסוקי אדעתא גלל שיש בו זיוף לנסותו" [וראה גם בכסף קדשים שם (3) בזה].

ו. מוצר שלא היה ניתן לבודקו מפגמים או שהיתה סיבה או טורח לבודקו בשעת הקניה – בכסף קדשים (הובא בילקוט מפרשים על השו"ע (3) כתב: "אם ידוע שהיו מהירים לדרך או הקונה או המוכר, יש לומר שאינו בגדר יכול להבחינו, כי אם כשהיו יכולים במהירותם. ולהוציא ממון, גם מעט, כגון לפתוח הכלי, יש לומר דגם כן אינו בגדר יכול להבחינו". וכן מבואר בפתחי חושן (7) הערה יב) בשם משפט שלום "שאם יש טירחה להבחין, לכולי עלמא יכול לחזור כל שלא נשתמש, ומדבריו נראה שלמד כן מדברי המהרשד"ם (4)", ועי"ש במה שכתב שאין ראיה מדברי מהרשד"ם לזה. ובספר מסחר כהלכה (8) אות ז) הביא בשם מהר"י אסאד שאם יש טרחה מרובה לבדוק, אין על הקונה חובת בדיקה. ולמד מדבריו לנדון קונה רכב מחברו והמוכר אמר שאין פגיעה ב"שסי", שמכיון שיש בזה טירחה והוצאת ממון, אינו מחוייב לעשות זאת, ואין זה בגדר "יכול להבחינו לאלתר" האמור בדברי המגיד משנה.

ז. במוצר שהמוכר שאמר במפורש שאין שום פגם – בפתחי חושן (7) הערה טו) כתב בשם המהרשד"ם (4) "אם אמר לו המוכר בפירוש שאין בו מום זה, אע"פ שהיה יכול להבחין אין כאן הוכחה שמחל, משום שסמך על דברי המוכר שאינו משקר. ובחכמת שלמה (3) כתב על פי סברא זו שבדבר שלא שכיח לא אמרינן שהיה  לו להבחין.

ח. ביטול עסקה לאחר שימוש במקח מהסיבות כי המוכר לא היה באיזור של הקונה – הנתיבות (3) כתב  שבאופן זה יכול להחזיר החפץ גם לאחר כמה ימים. ובפתחי תשובה (2) הביא את דבריו, וכתב בשם ספר ארחות משפט שהסתפק "אם ראה המום בדרך, כגון אם קנה סוס ונסע עליו בדרך ובאמצע הדרך מצא בו מום, ונסע על הסוס בחזרה לעירו ובדעתו לעמוד על זה בדין תורה, אך עכ"פ הלא זה השתמש בו אחר שראה המום, האם נאמר דוודאי מחל, והלא אנו רואים דודאי לא מחל אך מגודל הכרח משתמש בו, הַיֶלֶך ברגליו ויוליך בידיו העגלה עם המשא שעליו, וצע"ג בזה", וכתב הפתחי תשובה: "בעיקר הדבר בהשתמש מכח אונס, לכאורה פשוט דוודאי יכול לחזור". וראה בחשוקי חמד (7) בנדון קנה ספה ומצא בה מום אך השתמש בה כדי שאביו ישן בה, האם נחשב כשימוש מכח אונס. וכן במש"כ בספר מסחר כהלכה (8) בנדון קנה נעליים והמשיך ללכת בהם, ובספר הלכות הונאה (13) סע' כ).

ט. הקונה טוען שלא ידע שאם יש פגם בחפץ אסור להשתמש בו – עוד כתב הפתחי תשובה (2) בשם הארחות משפט "דיש להסתפק אם הקונה הוא מההמונים ועמי הארץ שאינם יודעים כלל מדין דאם השתמש בו, ואינו יודע כלל מעיקר דבר זה דאסור להשתמש בו מאחר דרוצה להחזירו, אך מורה היתר לנפשיה דכל זמן שחברו לא החזיר המעות מותר לו להשתמש בו, אבל מ"מ אינו מוחל בשום אופן", וכתב הפתחי תשובה: "ולענ"ד לכאורה פשוט שאם השתמש מחסרון ידיעה אינו יכול לחזור, דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין". וראה בספר הלכות הונאה (13) סע' יח).

י. השתמש בחלק מהמקח לאחר שהבחין בפגם – ראה בפתחי חושן (6) הערה ט ד"ה ואם נשתמש) ובהלכות הונאה (10) סע' ב-ג). ואם השתמש בחלק שאינו פגום ורק אחר זמן השתמש בחלק האחר הפגום, יעו' בהלכות הונאה (11) סע' ט).

יא. מכר בטעות נעליים קטנות ממה שביקש הקונה, והקונה הבחין בכך רק לאחר שהלך בהם וכעת אינן נראות כחדשות, האם זכאי לדרוש להחליפם – המחנה אפרים (3) חידושים על הרמב"ם) הסתפק במוכר לחברו דבר "ונמצא מין אחר", האם רשאי לחזור בו לאחר השימוש, יעו' בדבריו. ראה במה שדן בזה בספר מסחר כהלכה (8)-(9).

יב. קבלן בנין שקיבל על עצמו לתקן חסרונות בבית שבנה –  האם חייב בזה גם לאחר התאריך הנקוב בחוזה כאשר נמצאו בבית פגמים, ראה בדברי המנחת יצחק (5).

יג. השתמש במוצר לאחר מציאת הפגם – האם יכול לחייב את המוכר לתקן את הליקוי,יעו' בהלכות הונאה (11) סע' ה).

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר הלכות הונאה (10)-(13) מאת רבי יצחק רוזנבלט, מו"צ העדה החרדית וראש כולל ברסלב בירושלים.