א. במסכת יומא נאמר במשנה (1) "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל), עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו". ובמסכת בבא קמא (2) תנן: "אע"פ שהוא נותן לו [דמי חבלתו], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ" [וראה במש"כ מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (8)-(9) מדוע נצרכו ב' לימודים לחיוב לרצות את חברו].

והנה הרמב"ם כתב בתחילת הלכות תשובה (3) פ"א ה"א) "וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר מכל חטאות האדם". וכתב הכסף משנה שמקור דינו של הרמב"ם הוא מהמשנה הנ"ל בבבא קמא. ותמהו מהר"ם חביב בספרו תוספת יום הכיפורים (4), ובספר שם דרך (8) על הכסף משנה: "הרי הרמב"ם מיירי לענין וידוי, ואילו המשנה בהחובל מיירי לענין בקשת מחילה, ומה ענין זה לזה. ואמנם דין זה של בקשת מחילה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (1) פ"ב ה"ט) וז"ל: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, עכ"ל. ועל דין זה שייך לומר דמקורו הוא מהמשנה בהחובל" [וראה בדברי מו"ר הגרש"ז דיוקים נוספים בדברי הרמב"ם].

עוד כתב הרמב"ם (4) הלכות חובל ומזיק) "אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו. שהמזיק ממון חברו, כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חבל בחברו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".

והקשה הלחם משנה (שם) מדוע שונה דין המזיק את חברו, שמתכפר גם ללא שריצהו, מדין הגוזל חברו, שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (3) פ"ב ה"ט) שאינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל ויפייס אותו, אע"פ שהשיב את הגזילה [ועי"ש במה שתירץ, ובמה שתירצו בספר קובץ על הרמב"ם (4) מהדורת פרנקל, ובספר תוספת יום בכיפורים (4)].

ב. בסוגיית הגמרא ביומא (1) פו, א) הקשה רב סתירה בין הפסוק "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א), לפסוק "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח, יג), ותירץ: "הא בחטא מפורסם [טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו] הא בחטא שאינו מפורסם" [לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא]. ורב נחמן תירץ: "כאן בעבירות שבין אדם לחברו [יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו], כאן בעבירות שבין אדם למקום".

הרמב"ם (3) פ"ב ה"ה) פסק כרב נחמן, שיש להתוודות ברבים רק על עבירות שבין אדם לחברו, אך את העבירות שבין אדם למקום אין לפרסם. ואילו הראב"ד (שם) כתב "וכן בעבירות מפורסמות ומגולות אע"פ שאינם עם חברו, שכמו שנתפרסם החטא, כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים". ועי' בשו"ע (6) סי' תרז סע' ב) ובמשנה ברורה להלכה, על מה מתוודה בקול ובלחש, וכתב בשער הציון (ס"ק ג) "ועוון שבין אדם לחברו, אם הוא מפורסם לרבים, לכו"ע מותר לאומרו בקול רם. ודעת הרמב"ם בזה דאפילו באינו מפורסם גם כן שרי, ונכון גם כן לעשות כן".

ותמה בספר תוספת יום הכיפורים (4) האם לאחר שריצה את חברו, צריך גם להתוודות על חטאים שבין אדם לחברו לפני ה'. והנה במסכת יומא (1) פז, א) מבואר הפסוק (שמואל א ב, כה) "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹקִים", באופן זה: אם יחטא איש לאיש ופללו [לחברו וריצהו], האלקים ימחול לו". ומשמע מהגמרא שלאחר בקשת המחילה מחברו כבר אינו צריך לעשות תשובה לשמים, שהרי הפסוק מסיים "וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ", ומפרשת שם הגמרא "תשובה ומעשים טובים", ואם כן כאשר יחטא איש לאיש וריצהו לחברו, אין צריך עוד לתשובה ומעשים טובים.

ומעתה תמוהים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (1) פ"א ה"א) שהחובל בחברו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם", ומשמע שצריך לעשות תשובה למקום, וצ"ע.

ובאמת, בנוסח הוידוי (4) אומרים "גזלנו", חמסנו", ובערב יום כיפור ויום כיפור מתוודים גם על חטאים שבין אדם לחברו, וצ"ב על מה מתוודה, והאם לאחר שכבר ריצה את חברו וחברו מחל לו, צריך להתוודות לשמים על חטאו.

• • •

ג. הדברים יבוארו בהקדם מש"כ הב"ח (5) בשם מהר"ש (הובא להלכה במשנ"ב (5) סי' תרו סק"ב) "המבקש מחילה שפשע כנגדו צריך לפרש בשעת המחילה אותה פשיעה", והוסיף שמטעם זה לכתחילה ילך החוטא לבקש מחילה "דלא כמו שנוהגים מקצת בני אדם לשלוח תחילה אמצעי [שליח] שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב". ומדבריו ייסד מו"ר הגרש"ז ברוידא (8) שכשם שבעבירות שבין אדם למקום יש דין וידוי לפני ה', כך בעבירות שבין אדם לחברו, יש תנאי בדין המחילה שצריך להתוודות לפני חברו ולפרט החטא. וביאר כי מקור דברי הב"ח מהסוגיא ביומא (1) ומדברי הרמב"ם, שהפסוק "מכסה פשעיו לא יצליח" נאמר על עבירות שבין אדם לחברו, ובא הכתוב לומר שהחוטא לחברו כשבא לבקש מחילה, צריך להתוודות לפני חברו ולפרט בפניו את החטא שחטא נגדו.

ובהטעמת הדברים כתב רבי יוסף רפפורט [ראש כולל הלכה מרכז תורני, בני ברק] בספרו לתשובת השנה (10)-(11) כי "חובת הריצוי אינה רק משום תיקון המעוות והסרת הקפידא כהשבת הממון, אלא יש בזה משום מעשה התשובה, דבזה שמכניע עצמו בפני חברו והולך לבקש מחילה, הרי זה גופא חלק ממעשה תשובה על עבירות שבין אדם לחברו", כמבואר בדברי המדרש תנחומא המובא במרדכי (2) המפרט את סדר הפיוס לחברו: "ואם הלך לרצותו ולא קיבל עליו, מה יעשה, יביא עשרה בני אדם ויעשה שורה אחת ויאמר להם קטטה היתה ביני ובין חברי והלכתי לרצותו ולא קיבל עליו, והקב"ה רואה שהשפיל עצמו ומרחם עליו". ומפורש איפוא, כי בכל בקשת מחילה מחברו, מלבד שזו ההיכי תמצי להשיג מחילתו, מהלכות בין אדם לחברו [בגדר "תיקון העוול" במה שפגע בחברו, ועי' בשערי תשובה (2)]. יש דין נוסף, להשפיל ולהכניע עצמו בפני מי שחטא לו, ודין זה הוא מהלכות תשובה שבין אדם למקום.

ועל פי זה ביארו בשם דרך (8) ובספר לתשובת השנה (10) את דברי הכסף משנה (3) שציין מקור לדברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה [שיש דין וידוי בחובל ומזיק] מדברי המשנה בהחובל, כי באמת "אין זה וידוי לפני המקום, אלא וידוי שמתוודה לפני חברו בשעה שמבקש ממנו מחילה", יעו' בדבריהם.

והנה הברכי יוסף (4) כתב "דבעבירות שבינו לחברו איכא נמי חלק גבוה, וכל שלא פייס את חברו גם חלק גבוה אשר בה לא נתכפר". ומשמע שאם חברו מחל, גם חלק המקום נתכפר. ברם יעו' במשנה ברורה (6) סי' תרז ס"ק יג) שהביא את דברי הפמ"ג "אף בין אדם לחברו גנב וגזל וכדומה, אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה, מכל מקום מתוודה ביום הכיפורים לעולם, דמכל מקום בין אדם למקום חטא. אבל אם הקניט חברו בדברים או עני המהפך בחררה, י"ל כהאי גוונא כיון שביקש מחילה מחברו והתודה ביום כיפורים אחד, אינו צריך להתוודות ביום כיפורים שנית".

ד. המג"א (5) הביא את דברי הב"ח וכתב: "ונ"ל דאם חברו מתבייש בזה לא יפרוט אותו".

וראה במש"כ בספר לתשות השנה (11) בביאור דברי המג"א,  שאם חברו מתבייש, הרי הוא אנוס על פירוט החטא, שהרי אין לו היתר לפגוע בשני בשביל כפרתו כמובן, ולכך אין לו לפרוט". ועי"ש במה שהביא את חידושו של רבי ישראל מסלנט, שאין לפרט החטא בשעת בקשת המחילה אם על ידי זה גורם לחברו צער [כגון שאין הלה יודע שחברו דיבר עליו לשון הרע וכיוצ"ב, ועכשיו כשמבקש ממנו מחילה ומפרט מה שעשה נודע לו ומצטער], וביאר מה החידוש בדברי הגרי"ס יותר מדברי המג"א [וראה במש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך במועדים וזמנים (7) בהערה]. וכן דן בדברי רבי ישראל מסלנט, האם באופן שכזה אין לו תקנה, או שדי בכך שמבקש מחילה בסתמא, ומתכפר לו.

ועוד הביא בספר לתשובת השנה (11) פ"ב ה"ט) בשם הגר"י בלזר, כי חובת הפיוס שבין אדם לחברו, שרק על ידי שמשפיל עצמו בבקשת המחילה, מתכפר לו, ואם חברו ימחול לו בלא שביקש הימנו מחילה חסר לו בכפרתו. ועי"ש במה שדן בדבריו, האם כאשר שלח מקודם שליח וחברו התרצה, חייב לחזור וללכת אליו בעצמו.

סיכום דיני פיוס חברו – יעו' בשו"ע ומשנה ברורה (5) סי' תרו), ובפסקי תשובות (13) כמה פעמים צריך לפייס את חברו, ובדין חובת בקשת מחילה כשחברו כבר מחל לו בלא שיבקש ממנו, או שאינו נמצא בעיר, ובנדון בקשת המחילה מנפטר שפגע בו בחייו או לאחר מותו.

• חובת הפיוס בערב יום הכיפורים – מרן המחבר בשו"ע כתב בכותרת סימן תר"ו (5) "שיפייס אדם חברו בערב יום הכיפורים", וצ"ע מהו החיוב המיוחד לפייס חברו דווקא בערב יום הכיפורים, והרי בכל השנה מחוייב לפייס מייד את מי שפשע כנגדו, ועי' במה שביארו בספר מועדים וזמנים (7) ורבי יוסף כהן [אב"ד ירושלים] ספר התשובה (7).
• ביאור דברי המשנה בבא קמא (2) "שלא יהא המוחל אכזרי" [מלמחול למי שמבקש ממנו], יעו' בספר זאב יטרף (12)
• הנפגע יאמר בפה מלא "סלחתי" – יעו' בחידושו של רבנו בחיי (2) שעוון מכירת יוסף לא נמחל לשבטים, כי יוסף הצדיק לא אמר להם בפה מלא "מחלתי", ובמש"כ מו"ר הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (2) בביאור הדברים.