שאלה המצויה בזמנינו, מה דינם של חמץ שהושלך קודם פסח לפחי האשפה, ועדיין נמצא שם בי"ד ניסן כשהגיע זמן ביעור החמץ, ושל חמץ המושלך בפסח לפחי אשפה הנמצאים ברשותו, האם מוטלת חובה לבערם מן העולם. לבירור הדברים נעמוד תחילה על יסודות איסור 'בל יראה ובל ימצא' ומצות 'תשביתו', וחיוב בדיקת, ביטול וביעור חמץ, כדלהלן.
יסודות איסור בל יראה וחיוב תשביתו, וחיובי בדיקת ביטול וביעור חמץ
א. נצטווינו בתורה: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב טו), וכן: "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שם פסוק יט) וכן: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז). ובגדר מצות השבתת חמץ, חקר המנחת חנוך (3), האם מקיים החיוב ב"שב ואל תעשה", או שמוטל עליו חיוב ב"קום ועשה" שיהיה לו חמץ ויבערו, ונפקא מינה, האם צריך לחַזֵר אחרי חמץ שיהיה לו כדי לקיים בו את מצות 'תשביתו' [ועי"ש עוד נפק"מ בזה]. וכתב כי נחלקו בזה רבותינו הראשונים [ובחידושי הגר"ח מבריסק (2) מבואר כי בחקירה זו נחלקו חכמים ורבי יהודה במשנה (4) האם ביעור חמץ בשריפה או בכל דבר. אמנם במנחת חינוך מפורש שלא כדבריו, יעו"ש]. ולהלכה יעו' במש"כ בפסקי תשובה (12) אות ו).
אמנם מהתורה אין איסור 'בל יראה ובל ימצא' אם ביטל את החמץ מבעוד מועד, כדברי הגמרא (1) פסחים ד, ב) "אטו בדיקת חמץ דאורייתא, דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". ופירש רש"י: "דכתיב תשביתו, ולא כתיב תבערו, והשבתה בלב היא השבתה" [ועי' בר"ן (2) ביאור נוסף].
יחד עם זאת, רבנן חייבו לבדוק את החמץ ולבערו, ושני טעמים נאמרו בדבר. התוספות (1) פסחים ב, א ד"ה אור) כתבו: "ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו". והר"ן (2) ד"ה אלא) כתב: "אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור". וכן נפסק להלכה בטור (4), ושו"ע (4), או"ח סימן תל"א, והטעמים הנ"ל הובאו בשלחן ערוך הרב (4) ומשנה ברורה (4) שם.
וכמו כן "הבודק צריך שיבטל", כדברי הגמרא בפסחים (1) ו, ב) "גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה". ופרש"י: "חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו". וכן נפסק בשו"ע (5) סי' תלד) "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו, וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת". וזמן הביטול ביום מפורש בשו"ע: "וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו". והוסיף הרמ"א: "הגה ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו". ולפי זה כתב המשנה ברורה (5) שם ס"ק יב) "ואם כן צריך לשרוף קודם שעה ששית, ואחר כך יבטלנו גם כן, תיכף קודם שיותחל שעה ששית".
ומאחר ונוהגים לבטל את החמץ, נמצא שבדרך כלל, החמץ המונח בפחי האשפה, כבר מופקר ואין לו בעלים, כמפורש בשו"ת אגרות משה (7) "כיון שהשליך החמץ להגארבעדזש [פח אשפה] אנן סהדי שמפקיר להו אף בלא ביטל בפירוש". ושוב אין כלל איסור 'בל יראה ובל ימצא' מהתורה, וכל הנדון בחובת הביעור בחמץ הנמצא בפח האשפה, אינו אלא מדרבנן – האם מחויב בביעור חמץ מדרבנן, שהרי מהתורה החמץ מופקר ומבוטל.
חמץ מאוס – האם נחשב כמבוער
ב. לכאורה יש מקום לומר, שעצם השלכת החמץ נחשבת כביעורו, כשם שחז"ל לא חייבו לבער החמץ כאשר החמץ אינו ראוי לאכילת כלב, וכפי שנפסק בשו"ע (5) או"ח סימן תמב סע' ב) "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". ובמשנה ברורה (5) שם ס"ק ה) הוסיף: "אכן אם משליכו לבית הכסא, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו". והדבר מבואר על פי האמור לעיל בטעם החיוב מדרבנן לבער חמץ שביטל, שכן בחמץ שהושלך לבית הכסא: [א] אין חשש שיבוא לאוכל. [ב] גם הטעם שצריך לבער שמא לא ביטלו בלב שלם, לא שייך, כי דבר שהוא מאוס כל כך, אדם מבטלו בלב שלם ואין חשש שדעתו עליו.
ואכן רבי יעקב ברייש [אב"ד ציריך] כתב בשו"ת חלקת יעקב (7) וכן רבי אברהם דוד הורביץ [אב"ד שטרסאבורג] נקטו בשו"ת קנין תורה (8) נקטו שבעצם השלכת החמץ לפח האשפה יצא ידי חובת הביעור, בדיוק כפי שהמשליך חמץ לבית הכסא "הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי", ושוב אינו מחוייב בביעורו. ברם בהמשך דבריו, כתב החלקת יעקב שיש הבדל בין חמץ הנמצא בבית הכסא, שאין אדם שיוציא את האוכל המלוכלך בצואה ויאכל אותו, ואפילו כלב ובהמה אינם אוכלים אוכל מאוס שכזה, לבין חמץ הנמצא באשפה, שאינו מאוס כל כך.
ובספר רץ כצבי (10) הביא טעם נוסף, מדוע גם חמץ הנמצא בפח האשפה אינו נחשב כמבוער, ממש"כ בשו"ת דבר יהושע (סימן נח אות ג) כי להמאיס את החמץ, אינו נחשב כמעשה ביעור, אלא רק כאשר שורפים את החמץ הוא מתבער מהעולם, וכן כאשר מפוררים את החמץ לים או משליכים אותו לבית הכסא. ואמנם אז עדיין קיימת אפשרות להגיע אל החמץ, אולם מכיון שאין דרך בני אדם לעשות זאת, הרי זה מעשה ביעור ו"השבתת חמץ". ברם חמץ המושלך באשפה, מאחר ובמצב של "אין ברירה" יש אנשים שאוכלים גם מהאשפה, אינו בגדר "אבוד מכל אדם", ולא נתקיים בו דין הביעור.
קיום מצות הביעור בהוצאת החמץ לרשות הרבים
ג. לדעת הסוברים שחמץ הנמצא באשפה אינו נחשב מבוער, עדיין יש לדון, שמא עצם זריקת החמץ לאשפה והוצאת הפח לרשות הרבים נחשבת כהוצאת החמץ מרשותו, וממילא כבר אין כל חובה לבער חמץ שאינו שלו [כי בטלו והפקירו] וגם אינו ברשותו [כי הוא באשפה].
והנה בשו"ע (6) או"ח סי' תמה סעי' ג) נפסק: "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצוים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר, לא יניחנו שם אלא יבערנו". וכתב המג"א (6) ס"ק ז) שיש חובת ביעור חמץ גם בדבר שאינו שלו אך נמצא ברשותו. ולכן גם באופן שאדם זרק והפקיר את החמץ ודעתו היתה שהעורבים יאכלו את החמץ, אך כל זמן שהחמץ עדיין מונח ברשותו והגיע זמן הביעור [שעה שישית] – מוטלת עליו חובת הביעור. ונמצא לפי זה כי משעה שחלה חובת הביעור, בעצם הנחת החמץ בפח האשפה הנמצא ברשותו, אינו מקיים את חובת הביעור, מכיון שכל עוד והאשפה נמצאת שלא במקום הפקר אלא ברשותו, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור. והדברים מפורשים בשו"ת אגרות משה (7) יעו"ש.
אמנם רק אם בשעה שכבר חלה חובת הביעור נמצא החמץ עדיין ברשותו [ואף שהפקירו] – מחוייב לבערו. אבל אם קודם שהגיע זמן הביעור יוציאנו מרשותו לגמרי, וכגון שיפקירו ולאחר מכן ישליכו ברשות הרבים, שוב לא מוטלת עליו חובת הביעור כלל, שכן בשעה שחלה חובת הביעור, החמץ אינו שלו וגם אינו ברשותו. וכדברי המג"א בהמשך דבריו (שם) וכמבואר במשנה ברורה (6) סימן תלג ס"ק כח). ויוצא מדבריהם, שאם קודם זמן הביעור, מוציא את החמץ מרשותו למקום הפקר, כדוגמת רשות הרבים, אזי גם אם ישאר החמץ שם כשמגיע זמן הביעור – אין הבעלים מחוייבים לבערו, מכיון שהחמץ אינו שלהם ואינו ברשותם. ולפי זה, כאשר מוציאים את החמץ לרשות הרבים קודם זמן הביעור, והוא נמצא בהגיע זמן הביעור במקום מופקר [רשות הרבים], אין כל צורך לדאוג לביעורו [וכן השיב בשו"ת חלקת יעקב (7) בנדון דידן: "מסקנא דמילתא בהאי דינא, אם אפשר להוציא כלי האשפה החוצה מקום הפקר לכל, ודאי שרי]. אך כאמור, משעה שחלה חובת הביעור, בעצם הנחת החמץ בפח האשפה הנמצא ברשותו, אינו מקיים את חובת הביעור, מכיון שכל עוד והאשפה נמצאת ברשותו, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור.
וכמו כן, כאשר החמץ נמצא בפח אשפה השייך לבעליו של החמץ, היות והכלי שבו נמצא החמץ הוא של בעליו, גם כאשר הפח ברשות הרבים, והחמץ שבתוכו ממשיך להישאר ברשות בעליו, מדין "חצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו" – יצטרך לבערו כשיגיע זמן הביעור, כדין חמץ הנמצא ברשותו שמחוייב בביעורו משהגיע זמן הביעור הגם שהפקירו מקודם, כמפורש בדברי האגרות משה (7). [אמנם בספר רץ כצבי (10) הביא מדברי השערים המצוינים בהלכה, שנקט, שאין כליו של אדם קונים לו והוא אינו רוצה לקנות את מה שבתוכם].
קיום מצות הביעור כאשר החמץ נמצא ברשות הרבים בפח אשפה השייך לרשות המקומית
ד. במקומות שהבעלות על פחי האשפה שייכת לרשות המקומית [וכך נהוג באירופה במקומות רבים], כאשר מוציא את פחי האשפה שבתוכם חמצו לרשות הרבים קודם זמן הביעור, לכאורה שוב אינו מחוייב לבערו כיון שהחמץ אינו שלו [מאחר שהפקירו] וגם אינו ברשותו ובבעלותו. אלא שיש לדון, מכיון שהרשות המקומית נותנת רשות להשתמש בפחי האשפה, האם נחשב הפח כמקום המושכר לבעלי החמץ שהשליכוהו שם, והלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תלז) שהשוכר מחוייב בבדיקה ובביעור חמץ שנמצא ברשותו.
לדינא, נחלקו בזה הפוסקים. בשו"ת בצל החכמה (9) נקט רבי בצלאל שטרן [אב"ד מלבורן] כי חמץ זה אינו מחוייב בביעור, וכן הכריע למעשה רבי יצחק וייס [גאב"ד העדה החרדית בירושלים] בשו"ת מנחת יצחק (9) "כיון שהכלי הזה ומקומו שייך להעיריה, שוב לא הוי בחצר דידיה". אולם בספר רץ כצבי (10) הביא את דברי שו"ת שבט הלוי "דעדיין בכלי שלו הוא דהוי ליה כחצרו". והעיר ברץ כצבי, כי לדעת הפוסקים שהחמץ בפחי האשפה נמצא בבעלות העיריה, יתכן שבארץ ישראל, או בכל מקום אחר שהרשות המקומית היא בבעלות של יהודים, תהיה מוטלת חובת ביעור החמץ על העיריה. ובמקרה שכזה תצטרך העיריה לצאת ידי חובת הביעור, על פי הפתרונות שיבוארו להלן.
ואם פח האשפה שייך לרשות העירונית, אך הוא נמצא בחצרו של בעל החמץ, לפי המנחת יצחק (9), החמץ נחשב ברשות העיריה, ואין בעליו מחוייב לבערו. אך לדעת בצל החכמה (9), נחשב החמץ שבפח כנמצא ברשות ישראל, ועליו לבערו, ועי' ברץ כצבי (11) שכתב כי לפי שבט הלוי מחוייב לבער את החמץ הנמצא בפח של העיריה שברשותו, כדין "שוכר" המחוייב לבער חמצו.
עצות לקיום מצות ביעור בחמץ שהושלך לפח האשפה בשעה שהגיע זמן הביעור
ה. לאור כל המבואר לעיל, עדיין נותרו מצבים מסויימים שבהם מוטלת חובת ביעור גם על החמץ שכבר הושלך לפח האשפה בשעה שהגיע זמן הביעור, ודבר זה כמובן קשה לביצוע – לחטט בפחי האשפה על מנת להוציא את החמץ כדי לבערו בשריפה. על כן כתבו הפוסקים כמה עצות, לפתרון הבעיה:
בשו"ת חלקת יעקב (7) כתב "בעת שמוכר חמצו לעכו"ם ימכור לו גם כלי אשפה הלזה, וכנהוג שמוכרים גם כלים חמוצים". וברץ כצבי (11) הביא את טענת שו"ת באר משה שדחה את דבריו וכתב: "הלא הישראל תיכף ומיד ישתמש בכלי האשפה. ולא עוד, אלא ממש באותו שעה שהוא מוכר לו הכלי האשפה, משתמשים בני ביתו בכלי האשפה להריק בו האשפה, וכן יעשה ערב פסח אחרי צהרים וגם כל משך ימי החג, והכל יודעים שאין זה מכירה, ואין לך הערמה גדולה מזו, שהכל מודים שאסור".
עצה נוספת כיצד ניתן למנוע את החובה לחטט בפחי האשפה כדי לקיים את חובת הביעור, כתב המנחת יצחק (9) "לשים בכלי אשפתות הנ"ל חומץ חזק או מין אחר אשר יפסלם לאוכלם בין לאדם בין לכלב, וכיון שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו, לכו"ע אינו צריך לבער".
- כיצד ינהג הדר בבית שמתגוררים בו גם דיירים המשליכים בפח חמץ בפסח – יעו' בדברי רבי משה שטרנבוך [ראב"ד העדה החרדית בירושלים] בשו"ת תשובות והנהגות (8) שכתב כי הדרך המובחרת היא להפקיר את כל זכויותיו בחצר, ועדיף לפני זמן הבדיקה, שלא יצטרך לבדוק את פחי האשפה.
- סיכום דיני ביעור חמץ: שישרף החמץ כהוגן ולא ישפוך עליו נפט • זמן שריפת החמץ • להטיל לאש שיורי מצוה • מנהגים בשעת השריפה – פסקי תשובה (11)-(12).
- • •
- המצה והחמץ – היצר טוב והיצר הרע, ראה בספרנו עקבי דרך (13) בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים, המקבילים בין מצוות ביעור החמץ ובין מלחמת היצר הטוב והרע וקיום התורה והמצוות, בכמה עניינים: [א] בדיקת חמץ בחורים ובסדקים, כנגד החובה לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. [ב] יש לבטל את חמץ ולבערו בלב, כנגד המצות התלויות בלב. [ג] יש לומר "כל חמירא", כנגד מצות הפה. [ד] צריך לבער החמץ מן הבית או לשרפו, כנגד המצוות שיש בהן המעשה.
ונתבאר לפי זה, מדוע החמירה התורה בביטול תערובת חמץ יותר מהנדרש לביטול תערובת שאר האיסורים, כי החמץ בפסח רומז ליצר הרע והוא ה"שאור שבעיסה", לכן אינו מתבטל אפילו ב"משהו", שהרי גם "משהו" מן היצר הרע עלול להזיק ולדרדר את האדם לפי התהום, ועליו לגרשו מעליו לגמרי.
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרחם עלינו ותצילנו מאיסור חמץ אפילו מכל שהו, לנו ולכל בני ביתינו ולכל ישראל, בשנה זו ובכל שנה ושנה כל ימי חיינו. וכשם שביערנו החמץ מביתינו ושרפנוהו, כך תזכנו לבער את היצר הרע מקרבנו כל ימי חיינו. ותזכנו להידבק ביצר הטוב ובתורתך ויראתך ואהבתך תמיד, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, כן יהי רצון.
