א. מצוות ביעור פירות שביעית – מקור

מהפסוק (1א) "וְלִבְהֶמְתְךָ וְלַחַיָּה אֲשֶר בְאַרְצֶךָ תִהְיֶה כָּל תְבוּאָ֯תָּהּ לֶאֱכֹל", למדו חז"ל בתורת כהנים (1ב) "ומה אם חיה שאינה ברשותך אוכלת, בהמה שברשותך אינו דין שתאכל, אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהיה אוכלת לעולם ומה אני מקיים מצוות ביעור באכילת אדם. כשהוא אומר וְלִבְהֶמְתְךָ וְלַחַיָּה, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך". מכאן למדנו כי מותר ליהנות מפירות שביעית רק כאשר גם חית השדה אוכלת ממנו, אבל כאשר היבול כלה מן השדה, חובה לבערו מהבית [לקמן יבואר כיצד יש לבער].

הרמב"ן (1א) בפירושו על התורה הרחיב את היריעה בענייני מצות הביעור, ובסוף דבריו צידד כי איסור זה הוא "מדבריהם", והלימוד הנ"ל הוא אסמכתא בעלמא. אולם רש"י במסכת יומא (1ג) והתוספות במסכת פסחים (1ד) כתבו במפורש כי חיוב הביעור מדאורייתא [ונפקא מינה לדינא כאשר יש ספק בזמן הביעור].

הרמב"ם (2א) פסק: "פירות שביעית אין אוכלים מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר וְלִבְהֶמְתְךָ וְלַחַיָּה אֲשֶר בְאַרְצֶךָ תִהְיֶה כָּל תְבוּאָתָּהּ לֶאֱכֹל. כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה,  אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית". ולא נתפרש בדבריו האם חיוב הביעור מדאורייתא. אמנם הפני יהושע (2ב) דייק מכך שהרמב"ם לא מנה את מצות הביעור במנין המצוות שלו, כי דעתו כדעת הרמב"ן שחובת הביעור היא מצוה "מדבריהם", והפסוק אסמכתא בעלמא.

הגר"ח קניבסקי הביא בספרו דרך אמונה (3א) את דברי הרמב"ן, ולאחר שדן בהרחבה בדבריו, כתב כי רבותינו הראשונים, רש"י והתוספות (1ב, 1ג) חלקו עליו, וכן נקט בדעת הרמב"ם שחיוב הביעור מדאורייתא.

בטעם מצות ביעור הפירות ביאר הרש"ר הירש (3ב) כי עניינה של מצות השמיטה הוא כדי להראות מעשה הכנעה, לאמור כי אדמותינו קנויות לה' ואנו גרים ותושבים "ללא התנשאות וללא גאוות בעלים, מצטרפים הם בשוויון גמור אל הדלים ביותר, ונעשים שווים אף לחיית השדה".

בספר חוט שני (3ג) ביאר כי שורש מצות הביעור הוא "גדר לאיסור סחורה", והיינו שלא יצבור פירות שביעית לזמן ארוך כדי לסחור בהם, ולכן צריך לבערם מן העולם בזמן שנקבע לכך.

ב. על מה חלה חובת הביעור

במשנה (4א) מבואר כי חובת הביעור לא חלה על דבר שאינו מאכל אדם או בהמה: "כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה, אין לו ביעור". דהיינו מצות ביעור חלה על מאכל אדם ועל מאכל בהמה בלבד, ולא על דברים אחרים.

בערוך השולחן (4ב) דייק מדברי התורת כהנים (1א) כי למצות הביעור מקור נוסף – מהכתוב (שמות כג, יא) "וְהַשְבִיעִת תִשְמְטֶנָּה וּנְטַשְת", אלא שמפסוק זה לא נלמד אלא מאכלי אדם בלבד, ומהפסוק "וְלִבְהֶמְתְךָ וְלַחַיָּה אֲשֶר בְאַרְצֶךָ תִהְיֶה כָּל תְבוּאָ֯תָּהּ לֶאֱכֹל", נלמד למאכל בהמה.

החזון איש (4ג) כתב, כי במאכלי אדם או בהמה הנאכלים על ידי הדחק, אין חובת ביעור. וראה בדברי המשנת יוסף (4ד) במה שכתב כי מיני צבעים, אף שאינם מאכל, יש חובה לבערם, וזמן הביעור נקבע כאשר מין צבע זה נושר ונפסד מהעץ.

ג. כיצד מקיימים חובת ביעור – שיטות רבותינו הראשונים

בדברי התוספתא במסכת שביעית (5א) מובא: "מי שיש לו פירות שביעית, הגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו וקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר כל מי שצריך יבוא ויטול, חוזר ומכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שעה שיכלו". מדברי התוספתא למד הרמב"ן (1א) כי קיום הביעור הוא, שבהגיע הזמן יפקיר הפירות, ולאחר מכן יכול לחזור ולזכות בהם בעצמו.

אולם הרמב"ם (2א) כתב: "היו לו פירות מרובים, מחלקם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכל אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אכלין בשעת הביעור שורף באש, או משליך לים הַמלח ומאבדן לכל דבר שמאבד". וכן מבואר בפירוש המשניות (5ג). [במשנה במסכת שביעית (5ב) מובא: "מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד. ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור". להלכה נפסק כדעת רבי יוסי. וכתב התוספות יום טוב (שם) כי לדעת הרמב"ם יש לגרוס בדברי רבי יוסי "אחד עניים ואחד עשירים אינם אוכלים אחר הביעור"].

בהשגות הראב"ד (שם) כתב, כי בזמן שהפירות כלו מתחומי העיר, מביאים אותם לאוצר בית דין, או מפקירם. ורק כאשר הם כלים מכל הארץ, אזי חובה לבערם לגמרי בשריפה.

בדברי המאירי (5ד) מפורש כדעת הרמב"ם, שקיום הביעור הוא "לאבדו בכל דרך שירצה".

אולם בספר יראים (5ה) כתב: "מניח [הפירות] על פתחו, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל מהן עד שיכלו".

ד. כיצד מקיימים חובת ביעור – הכרעת הפוסקים

בספר תוספת יום הכיפורים (6א) מבואר כי מנהג ירושלים ואנשי מעשה להפקירם ולחזור ולזכות בהם. וכן פסק החזון איש (6ג) בשם הכסף משנה שיש לסמוך על המקילים.

אולם החכמת אדם (6ב) נקט להלכה כהרמב"ם שהחיוב הוא ביעור בשריפה או בהשלכה לים, וכתב כי בשעת הדחק או מי שהוא עני, רשאי לסמוך על המתירים לקיים את חובת הביעור בהפקר,  וסיים: "ומי אשר מלא ידו לה', ויכולת בידו לקיים מצוות ביעור על ידי שריפה, יחלק הכל לעניים וישאיר לעצמו מעט לקיים בו מצות ביעור בשריפה בזמנו".

בספר השמיטה (6ד) פסק להלכה כי די בהפקר, ורשאי לחזור ולזכות. ודן שם, האם לאחר הביעור יש איסור להפסיד הפירות, וכתב כי לדעת הרמב"ם שביעור היינו שריפה ולא חוששים בכך להפסד הפירות, איסור ההפסד הוא רק כאשר הפירות ראויים "לאכלה", אבל כאשר אינו רשאי לאוכלם אין בו איסור להפסידו. אבל לדעת הסוברים שביעור היינו הפקר, ודאי שאסור להפסיד הפירות. ועל פי זה פקפק על החומרא לשרוף את הפירות כדי לקיים את מצות הביעור, שהרי מכיוון שפוסקים כי ביעור הוא בהפקר, נמצא שיש איסור להפסיד את הפירות.

רבי בן ציון אבא שאול הביא בספרו אור לציון (7א) את מנהג בני אשכנז להפקיר הפירות, וכתב כי בני ספרד ינהגו לבערם מן הבית. ולאחר שהרחיב בביאור מחלוקת הראשונים כיצד מקיימים את חובת ביעור הפירות, הכריע כי לבני ספרד "יש לילך אחר הוראת הרמב"ם" [יעויין היטב בכל דבריו, ובמה שכתב לענין ביעור יין שביעית]. ברם רבי עובדיה יוסף כתב בשו"ת יביע אומר (7ב) שאין להחמיר כדעת הרמב"ם, היות ויש "רוב מנין" של פוסקים שחלקו עליו.

בשו"ת מנחת יצחק (8א) חידש כי הרמב"ן שסבר מצות ביעור מדרבנן, נקט לשיטתו שביעור היינו הפקר. שהרי אם קיום חובת הביעור הוא בשריפה, לא יתכן שחכמים הפקיעו ב"קום ועשה" איסור הפסד הפירות. אמנם בהמשך דבריו כתב, כי יתכן שחז"ל אסרו את הפירות ב"שב ואל תעשה", ומעתה אין בהם איסור הפסד, מאחר וכבר אינם ראויים לאכילה.

וראה במה שחקר בילקוט יוסף (8ב) האם מצות ביעור היא מצוה חיובית – דהיינו כשמגיע זמן הביעור, האם צריך להשאיר פירות כדי לקיים בהם את המצוה, או שזו מצוה קיומית, ורק אם נמצאים ברשותו פירות שהגיע זמן ביעורם, חיים לבערם.

ועוד חקר שם, האם במצות הביעור, יש מצוה להפקיר את הפירות ואם אינו מפקירם, הפירות נאסרים. או שההפקר אינו אלא דרך להתיר פירות שביעית לאחר שכלה לחיה מן השדה, כי דין פירות שביעית שמותרים הוא רק עד שלא כלה לחיה שבשדה, אבל אם הפירות כלו אסורים אלא אם כן הפקירם, שמותר לזכות בהם. ונפקא מינה:

[א] אם אדם יכול לומר איני מפקירם ולא איכפת לי במה שהפירות נאסרים. [ב] קנה מן הנכרי אחד הביעור לשיטת הסוברים שיש קדושת שביעית על של נכרי, אם הפירות נאסרים.

ה. כיצד יש להפקיר הפירות בכדי לקיים את מצות הביעור

בתלמוד ירושלמי (9א) מבואר כי קיום מצות ביעור שביעית הוא בהוצאתם לשוק והפקרתם בפני שלושה אנשים.

בביאור הגר"א (שם) כתב : "מה שמוציא לשוק ועושה מעשה שהוא הפקר, הוא הפקר אף שלא בפני שלושה, אלא שבפני שלוש אינו צריך להוציא לשוק כלל".

• סיכום פרטי הדינים בקיום מצות הביעור בהפקר – ספר במשפטי ארץ (10), ובספר דיני שביעית (17; סע' טז-כב).

ו. עבר ולא הפקיר – דין הפירות

במשנה (11א) מובא: "מי שהיו לו פירות שביעית, רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהם". ובירושלמי (הובא בפירוש משנה ראשונה שם) אמר ריש לקיש, כי מדובר בפירות אסורים, מאחר ולא קיים מצוות ביעור. מבואר איפוא, כי פירות שביעית שעבר הזמן שנתחייבו בביעור, נאסרו.

השל"ה הקדוש (11ב) הביא בשם ספר החרדים, כי שקונה פירות מנכרי לאחר זמן הביעור, הפירות מותרים. כמו כן, כאשר נאנס ולא הפקירם, כשיעבור האונס, יפקירם והם מותרים. אך לדעת השל"ה, אסור לקנות מנכרי לאחר זמן הביעור, משום שאין קנין הנכרי מפקיע את קדושת השביעית וחובת בעירו הפירות.

בספר השמיטה (11ג) פסק: "אם עבר זמן הביעור ולא קיים בהם מצות ביעור [ולא הפקירם], נאסרו הפירות. ולפי מה שכתבו הפוסקים אין להם עוד תקנה להפקירם אחר כך. ואם כן, לא יקח ולא יאכל פירות [שעבר זמן ביעורם] של ישראל החשוד, שלא לקיים מצות ביעור. ואם לא ביערם מסיבת אונס, או שלא ידע שכבר הגיע זמן הביעור, כשנודע לו יפקירם, ולא נאסרו. כמו כן, אם השהה אותם על מנת לבערם, כגון שחיפש שלושה אנשים כדי להפקיר בפניהם [ולדעת הרמב"ם אם חיפש אחר עצים כדי לשרפם], לא נאסרו, וכשיפקירם יכול לזכות בהם שוב".

וראה בחידושו של המנחת יצחק (12א), שאף פירות שנאסרו, יש להם תקנה שייתנם מתנה לאחר, והלה רשאי להפקירם ולזכות בהם, מכיוון שהוא לא עשה איסור.

ז. פירות שלא ידוע זמן ביעורם -אימתי צריך להפקרים

מבחינה מציאותית יש קושי מעשי לקבוע את זמני הביעור הלכה למעשה [גם בלוחות הביעור שמפרסמים ועדות הכשרות, יש חילוקי דעות בקביעת תאריכי הביעור]. לכן יש במינים רבים של פירות וירקות, זמן שיש בו ספק האם חלה כבר חובת הביעור. במקרה מסוג זה, ראה במה שכתב בספר שמיטה כהלכתה (12ב; סע' כא) כי לדעת החזון איש, צריך להפקירם כל יום, משום שאסור להשהותם ברשותו מספק. אך יש שהורו כי ביום שאוכל מבערם, ואין לחשוש שעבר זמן ביעורם ונאסרו כשלא ביערם, משום שהתעכב מלבערם מספק.

וראה גם בספר משפטי ארץ (13א) שהביא את הוראת הגרש"ז אויערבך שצריך להפקירם לכל זמן הספק, ולא לזכות בהם עד שידע שעבר זמן הביעור.

ח. גדרי זמן הביעור כאשר יש כבר מיבול השנה השמינית – אימתי נחשב "כלה לחיה בשדה"

הפוסקים נחלקו האם יש חיוב ביעור כאשר יש כבר מיבול השנה השמינית – דבר המצוי מאד במינים רבים של פירות וירקות, שבמציאות של היום, תיכף ומייד לאחר שכלה יבול השביעית, נמצאים בחנויות פירות וירקות מיבול השמינית.

החזון איש (13ב) פסק שאם "כלה" ירק שביעית, אף שיצא כבר ירק של שמינית, נחשב הדבר "כלה לחיה", וחייב בביעור. אבל במנחת שלמה (14א) חידש לדינא, שאם בשעה שכלו הפירות של שביעית כבר נתחדשו מאותו המין משל שנה שמינית, הרי זה "מתקיים בארץ", ואין בו חובת ביעור.

עוד כתב החזון איש (13ב) כי "כלה מן השדה", הוא לאחר שאין המין מתקיים מפני שהוא "בלה ונשחת", אבל לא בזמן שהפירות נלקטו, וראה בהרחבה במשנת יוסף (14ב) אימתי נחשב "כלה לחיה בשדה".

ט. ביעור פירות מגידולי נכרי ואוצר בית דין

ספר פירות שביעית (15), ובספר דיני שביעית (19; סע' לו-לח, מא-מב).

י. זמני הביעור הלכה למעשה

חשוב לציין כי למעשה, כאשר קונים מעט פירות וירקות [שאין בהם שיעור מזון ג' סעודות] אין חובת ביעור, ראה בירור שיעור זה בספר דיני שביעית (16-17; סע' ח-טו).

• סיכום – מתוך ספר דיני שביעית השלם בהוצאת דגל ירושלים, מהדורת תשפ"ב (16-19).

• רשימה מפורטת של זמני הביעור – מתוך אתר 'כושרות', יעוץ והכוונה בכשרות (20-21). נראה כי בלוח זה נקטו להלכה כדעת הגרש"ז אויערבך (14א), שבפירות וירקות שנמצא בשוק גם היבול מהשמינית, אין חובת ביעור.