בישול אחר אפיה, צליה וטיגון

א. הלכה פסוקה שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, ונחלקו רבותינו הראשונים האם יש בישול אחר אפיה או צליה או טיגון.  כלומר, האם יש איסור לבשל בשבת דבר שנאפה, נצלה או טוגן לפני שבת, וכן להיפך.

בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (2א) מובא דיון אודות אכילת רקיק [מצה] שבושל במים או שנשרה במים, על מנת לצאת בו ידי חובת מצה בפסח, במסקנת הסוגיה מובאת הברייתא הבאה: "יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל" [והלכה כר' יוסי].

רש"י על אתר ביאר את סברתו של ר' יוסי, שמאחר והבישול לאחר אפיית הרקיק הוא משמעותי, אם כן התבטל מהרקיק דין לחם. לאור דעת ר' יוסי הנ"ל, הסיק ר' אליעזר ממיץ בספר היראים [הובאו דבריו בטור ובית יוסף (1)], שאסור לבשל בשבת דבר שנאפה כבר לפני השבת, מאחר והבישול מוסיף דברים שלא היו בו כאשר רק היה אפוי. ועוד זאת הוסיף הרא"ם, שאין לשים דבר אפוי אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו [עיין בבית יוסף טעמו] להחמיר גם בכלי שני.

ברם לדעת הטור אמנם יש לאסור בישול אחר אפיה כשיטת הרא"ם, אך אין להרחיק לכת ולאסור לשים דבר אפוי גם בכלי שני, אלא האיסור הוא רק בכלי ראשון. כמו כן, בטור הובאה דעת רבינו פרץ, המביא דעות [בשיטת היראים], שאוסרות אף אפיה אחר אפיה וכן צליה אחר צליה.

ברם, הראבי"ה [הובא בבית יוסף, שם] כתב שאין להוכיח מדעתו של ר' יוסי שלא יוצאים ברקיק מבושל, מאחר ובסוגיא בברכות (2ב) נתבאר כי הסיבה שלפי ר' יוסי לא יוצאים ידי חובה ברקיק מבושל היא סיבה פרטית בדיני מצה, מאחר ורקיק מבושל איבד את טעם המצה שבו, אולם שאר דברים גם כאשר הם מבושלים עדיין נשארים בטעמם הקודם [כגון שלקות [ירקות מבושלים] שברכתם נשארת "בורא פרי האדמה" ולא משתנה ל"שהכל נהיה בדברו"]. ולפי זה גם בדיני שבת אין לומר שיש משמעות לבישול אחר אפיה ולכן אין לאסור לתת דבר אפוי בתוך כלי ראשון או שני.

ב. מרן השולחן ערוך פסק (3) "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה אם בשלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש מתירין". הרמ"א בהגהה הביא את שיטת הטור שיש בישול אחר אפיה אבל רק בכלי ראשון, ובסוף דבריו צידד להחמיר כבעל היראים גם בכלי שני.

במשנה ברורה ובביאור הלכה נתבארו פרטי דינים בדעת האוסרים:

[א] כשם שלשיטתם יש בישול אחר אפיה וצליה כמו כן יש איסור באפיה או צליה אחר בישול.

[ב] אין איסור באפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה [דלא כשיטת רבינו פרץ המובאת בטור].

[ג]  בביאור הלכה ד"ה יש, דן בחידושו של הפרי מגדים אודות תבשיל שהתבשל ולאחר מכן נצלה בערב שבת, האם מותר לבשלו בשבת. שיטת הפרי מגדים שמותר, מאחר ולא נתווסף כלום בבישול האחרון כי נתבשל כבר בעבר. אולם לדעת הביאור הלכה, הפעולה האחרונה שנעשתה במאכל נקבעת בו יותר, ולכן אסור לבשל תבשיל שבושל ואחר כך נצלה, אבל מותר לצלות תבשיל שקודם התבשל ואחר כך נצלה.

ג. לעיל הובאו דבריו של מרן השולחן ערוך שכתב להלכה את שתי דעות העיקריות בדין בישול אחר אפיה, ולמעשה לא נתבררה הכרעתו למעשה, ואכן הפוסקים הסתפקו מהו מנהג בני ספרד למעשה.

האור לציון (4א) כתב: "קיימא לן הלכה כיש אומרים בתרא בדברי מרן", ולכן היה מקום להתיר אלא שנהגו להחמיר בזה "שכיון שמרן הביא דעה זו בשולחן ערוך, יש לחוש לה לכתחילה".

אך בילקוט יוסף (4ב) נקט להלכה כשיטת ה"יש אומרים" בתרא שאין בישול אחר אפיה וצליה כלל, ותמך יתדותיו גם כן במנהג העולם "לערות בשבת מרק רותח מכלי ראשון על פת שבקערה".

אולם בספר מאור השבת (4ג) הביא "י"ד מגדולי ספרד" שחששו לאיסור בישול אחר אפיה, יש  מהם שאוסרים מדינא, ויש מהם שחוששים רק לחומרא [כדברי האור לציון].

הגדרת פעולת צליה

ד. לעיל נתבאר שכשם שיש איסור בישול אחר אפיה, כמו כן יש איסור בישול אחר צילה. ויש לחקור בהגדרת פעולת "צליה" – האם מוגדרת רק כשהמאכל בא לכדי טעם של צלי, או די בכך שהאוכל הוכשר לאכילה על ידי חימום [ללא מים].

החיי אדם (5א) כתב ש"אסור ליתן דבר שנתבשל ואין בו רוטב כלל נגד המדורה דאז נעשה צלי", ונראה מדבריו שהבין שפעולה המכשירה את האוכל לאכילה על ידי חימום ללא מים הרי היא חשובה כצליה. וכעין זה הבין הביאור הלכה בסי' שי"ח סע' ט"ו (5ב). וראה בחידוש של החזון איש (5ג), שכתב לתרץ קושיה זו בכך שכל זמן שלא יגיע התבשיל לכדי טעם של צלי הוא אינו מוגדר כצלי ולכן אין איסור להניחו לפני המדורה. וכן הביא בספר מאור השבת (5ד) בשם הרי"ש אלישיב.

תבשיל שהתאדו ממנו נוזלים

ה.  דיון נוסף שהתחבטו בו הפוסקים הוא, האם תבשיל שהתאדו ממנו הנוזלים מוגדר כצלי, ולכן יהיה אסור להוסיף לתוכו מים מדין בישול אחר צליה.

בספר קצות השולחן (5ה) כתב שאינו מוגדר כצלי ולכן יהיה מותר להוסיף לתוכו נוזלים גם לאחר שהתייבש. ובספר מאור השבת (6ב) ביאר את דבריו על פי דברי האדמו"ר מקלויזנבורג והרי"ש אלישיב, שהוספת מים רותחים לתבשיל מבושל שנתאדו ממנו המים מוגדר כהמשך בישול ולא כבישול אחר צליה. וכן פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (6א).

טיגון – דינו כבישול או כצליה

ו. מלבד פעולות בישול אפיה וצליה, יש פעולה נוספת הקיימת בהכשרת אוכל למאכל והיא פעולת הטיגון.

פעולה זו ניתן לחלק לשלושה סוגים: [א] טיגון במעט שמן רק כדי שלא תישרף העיסה. [ב] טיגון במעט שמן כדי לתת טעם באוכל. [ג] טיגון בשמן עמוק. ונבאר הדינים בכל אחד מסוגי הטיגון.

[א] בהלכות בציעת הפת דנו הפוסקים האם פעולות מסוימות כגון בישול וכדומה, גורמות לפת לצאת מתורת פת וממילא לבטל ממנו דין ברכת המוציא, או לא. המשנה ברורה בסי' קס"ח ס"ק סט (6ג), כתב על דברי הרמ"א שם (6ד) "דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה". ומוכח מדבריו, שטיגון כזה אינו נחשב כבישולו ולכן גם בהלכות שבת נחשיב אותו כאפיה ולא כבישול, עם כל הדינים הנוגעים לכך, כנ"ל.

[ב] הפרי מגדים בסי' שי"ח (6ה) כתב בנדון טיגון בשמן, ואפילו במעט שמן: "ושמן באפשר". כלומר, אין הכרעה האם טיגון בשמן נחשב באפיה, או כבישול. ולכאורה יש איפוא לדון את הטיגון גם כאפיה וגם כבישול, ולחומרא. כלומר, אסור לטגן בשבת מאכל אפוי מחשש שהטיגון הוא בישול. וכמו כן אסור לטגן מאכל מבושל מחשש שהטיגון דינו כאפיה [לפי שיטת הרא"ם והרמ"א].

אולם בשולחן ערוך הרב (7א), הביא את שתי הדעות, ולמעשה הכריע שטיגון דינו כבישול.

מאידך, החזון איש (7ב) כתב להיפך שדין טיגון כמוהו כאפיה. וראה בהרחבה בדברי קצות השולחן (7ג) בנדון "כדורי קיגאלאך או מאנדילאך שמטגנים אותם בשמן תחילה".

[ג] בספר שמירת שבת כהלכתה (8א) התיר לתת איטריות מטוגנות בשמן בתוך מרק ואפילו בכלי ראשון  "כי הטיגון בריבוי שמן נחשב לבישול", ובהערה הטעים זאת משום "דמה לי בישול במים ומה לי בישול בשמן".

ממוצא הדברים בגדרי פעולת הטיגון, דן בספר מאור השבת (8ב) האם וכיצד מותר לחמם סופגניה בשבת [בין סופגניה ממולאת ובין סופגניה שאינה ממולאה], ובהערה (שם)  כתב שגם לדעות המחשיבות טיגון כבישול, שמא יש לומר שפעולת חימום סופגניה לא תוגדר כאפיה אלא רק "מעשה ייבוש וחימום בעלמא", עיין היטב בדבריו.

ח. סיכום דיני בישול אחר אפיה – שמירת שבת כהלכתה (9).