בקשת מחילה[*]

במשנה במסכת יומא נאמר (1) "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיֵרצה את חברו".

ויש לברר כיצד מתקיימת למעשה חובת ה"ריצוי" לחברו, וכמה פעמים צריך לפייס את חברו.

עוד יש להבין את פשר הכותרת של סימן תר"ו בשו"ע (3) "שיפייס אדם חברו בערב יום הכיפורים", ומשמע  שהחיוב לפייס את חברו הוא באופן מיוחד קודם יום הכיפורים, והרי לכאורה חייב לפייס את חברו תיכף ומייד לאחר שפגע בו, וצ"ע.

סדר בקשת המחילה

א. בסוגיית הגמרא במסכת יומא (1), מבואר סדר ה"ריצוי" לפייס את חברו: "אמר רב חסדא, וצריך לפייסו בשלוש שורות של שלושה בני אדם [ופירש רש"י: "שלוש פעמים יפייסוהו בשלושה אנשים בכל פעם, שנאמר ישור לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם"]. ויש לעיין האם כבר בפעם הראשונה צריך להביא עמו שלושה בני אדם כשמבקש ממנו מחילה, או שבפעם הראשונה רשאי לבקש בעצמו, ורק אם לא נתרצה צריך להביא עמו שלושה בני אדם.

והנה הרמב"ם (2) הלכה ט) כתב: "אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגוע בו [דהיינו לבקש  ממנו] עד שימחול לו. לא רצה חברו למחול לו, מביא לו שורה של שלושה בני אדם מרֵעיו ופוגעים בו ומבקשים ממנו. לא נתרצה להם מביא לו שניה ושלישית, לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא". ומשמע מדבריו שבפעם הראשונה הולך החוטא בעצמו לבקש מחילה, ורק אם סירב למחול לו, הולך עם שלושה בני אדם עוד לוש פעמים. אולם בשו"ע (3) סעי' א) נפסק: "אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו, ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלוש פעמים אינו זקוק לו". ומבואר בדבריו שכבר בפעם הראשונה צריך לבקש מחילה עם עוד שלושה בני אדם [ראה בביאור הלכה שם ד"ה יחזור].

ומכל מקום בפסקי תשובות (13) אות ב) הביא מדברי הפוסקים, שאין צריך בכל פעם ג' אנשים אחרים, וכן אין צריך ללכת ולבוא שוב פעם שניה ושלישית, אלא באותו מעמד יכול לפייסו בפני שלושה אנשים במיני ריצוי ופיוס, וישהה קצת בין פיוס לפיוס.

• לאחר שהחוטא קיים את סדר הריצוי כהלכה – אינו חייב להמשיך ולרצות את חברו, כדברי הגמרא ביומא (1) "אמר רבי יוסי בר חנינא, כל המבקש מטו מחברו אל יבקש ממנו יותר משלוש פעמים". וכתב הרמב"ם (2) שאם לאחר שביקש החוטא מחילה כהלכה "לא רצה [הנפגע למחול], מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא" [ובספר לתשובת השנה (9) ביאר מאיזה טעם מי שאינו רוצה למחול הוא "חוטא", והאם הוא "חוטא" כלפי חברו או כלפי שמיא].

וכן נפסק בשו"ע (3) סע' א) "ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו". ומכל מקום כתב המשנה ברורה (ס"ק ה) "ואם רצה לפייסו יותר, רשאי, אם אין שם בזיון התורה" [וראה בפסקי תשובות (13) אות ה) שהביא מדברי השפת אמת, שאם ביקש מחברו ג' פעמים מחילה כדין, וחברו לא מחל, צריך לאחר מיתתו לקחת עשרה על קברו לבקש ממנו מחילה].

גדר חובת הפיוס – להשפיל עצמו בפני מי שפגע בו

ב. רבים מתחבטים בשאלה, האם כשהפוגע מעדיף לפייס את חברו באמצעות שליח או בכתב, רשאי לעשות כן, או שאין לו ברירה, ועליו ללכת בעצמו לחברו לבקש ממנו מחילה.

ובמשנ"ב (3) ס"ק ב) כתב: "ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחילה אמצעי [מתווך] שירצה לקבל פיוסים, ואם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות ע"י אמצעי".

ובחזון עובדיה (6) מסיק ש"הכל לפי הענין", שאם הדבר ידוע שהנעלב נח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס אם ישלח אליו שליח מכובד, יעשה כן".

והנה בספר מועדים וזמנים (4)-(5) ובספר לתשובת השנה (8) הביאו את חידושו של הגר"י בלזר בגדר חובת הפיוס, שהחטא צריך להשפיל עצמו בפני מי שפגע בו, ודנו בהרחבה במקור לדבריו מהסוגיא במסכת יומא (1) במעשה עם רב שהמציא עצמו בסמוך לטבח שפגע בו, כדי שהלה ישפיל עצמו יבקש ממנו מחילה [שאם לא כן, סבר רב שזה מעכב בכפרתו]. ומדברי מדרש תנחומא המובא במרדכי (2) "והקב"ה רואה שהשפיל עצמו ומרחם עליו", שנראה כי הכפרה היא מפני שבשעת בקשת המחילה החוטא השפיל עצמו, וללא השפלה זו, לא מתכפר לו [וראה במש"כ באז נדברו (5)].

ועל פי זה הביא בפסקי תשובות (13) אות ג) שחייב לפייס את חברו גם כשיודע שחברו אינו מקפיד עליו, כי ההשפלה שמשפיל עצמו בפני מי שחטא כנגדו, מעכבת בכפרה.

• פיוס חברו שאינו נמצא בעיר – חזון עובדיה (7) סע' יז).

החובה למחול  [ולומר בפה "מחלתי"]

ג. במשנה במסכת בבא קמא (2) נלמד מאברהם אבינו "מנין שלא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך". וכן נפסק בדברי הרמב"ם (2) הלכה י) "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפֵצה".

ברמב"ם מבואר הטעם לכך: "וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העכו"ם ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים, לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה".

דין זה הובא ברמ"א (3) סע' א) "והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול, אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה". ומקור הדברים במהרי"ל (2) הובא במשנ"ב ס"ק ח) שביאר טעם אחר לכך, שאם לא ימחל לחברו, גם הקב"ה אינו מוחל לו.

ומרגלא בפומיה דמו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון] להביא להלכה את חידושו המופלא של רבנו בחיי (11), שהמוחל צריך לומר בפה "מחלתי" – וזו הסיבה שהיתה תביעה על שבטי י-ה שמכרו את יוסף, כי בתורה מצאנו שהם ביקשו ממנו מחילה אך לא מפורש שיוסף מחל להם, וכפי שכתב מו"ר בספרו שם דרך (11).

וראה במה שהוסיף ודן בדברי רבנו בחיי בספר חבצלת השרון (12) ובמה שכתב בביאור גדר המחילה בעוונות שבין אדם לחברו האם היסוד הוא סילוק הקפידא של חברו, או מחילת זכות תביעה שיש לנפגע על מי שפגע בו.

• בקשת המחילה מעכבת במצוות שבין אדם למקום – בספר חזון עובדיה (7) הביא מדברי הרי"ף על העין יעקב, שכתב שאם שלא פייס את חברו, גם עבירות שבין אדם למקום לא נמחלו לו, ודחה את דבריו. ולאחר מכן הביא את דברי הפרי חדש שבעוון הפגיעה בחברו יש שני חלקים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ובעוון זה מחילת העבירות שבין אדם לחברו מעכבת את מחילת העבירות שבין אדם למקום, יעו"ש במה שדן שם בזה ובספר לתשובת השנה (9).

אם על ידי בקשת המחילה יתגלה לחברו שחטא כנגדו ותיגרם לו עגמת נפש

ד. המשנה ברורה (3) ס"ק ג) כתב: "ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחברו, אם לא כשיודע שחברו יתבייש מזה כשיפרט החטא, אזי לא יפרט אותו".

ובספרו חפץ חיים (4) הוסיף, שאם סיפר לשון הרע על חברו או פגע בו, והלה אינו יודע מכך, וכאשר יגלה לו הדבר כדי לבקש ממנו מחילה, יגרום לו צער, אף אל פי כן, הפוגע חייב לגלות לחברו מה חטא נגדו כשמבקש ממנו מחילה.

אולם בספר מועדים וזמנים (4) ואז נדברו (5) הביאו בשם רבי ישראל סלאנטר שאמר שיש לשקול את הדברים במאזני צדק, כי לפעמים במה שמבקש מחברו מחילה, בזה גופא עובר עבירה שמצער את חברו, כי כל זמן שחברו אינו יודע שביזו אותו ודיברו עליו לשון הרע וכדומה, אינו מצטער כלל. ועכשיו שחברו מבקש ממנו מחילה ומפרט מה שעשה, בזה גופא מצטער ונגרם לו עגמת נפש. ולכן דעתו ראוי לבקש מחילה "בסתם", וב"אופן כללי", כנהוג שמבקשים זה מזה סליחה אם פגעו זה בזה, בלא לפרט את העבירה שעשה כנגדו, ודי בכך". וכדברי רבי ישראל סאלנטר, פסקו להלכה הגרש"ז אויערבך, כמובא בספר הליכות שלמה (6) סע' ו) והגר"ע יוסף (7) הערה כ ד"ה אם).

והנה לעיל תמהנו על משמעות דברי השו"ע שיש חיוב מיוחד לפייס את חברו קודם יום הכיפורים, והרי לכאורה חייב לפייסו תיכף ומייד לאחר שפגע בו. ואמנם המשנה ברורה הרגיש בקושי זה, וכתב (3) ס"ק א) "אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר, אבל בערב יום הכיפורים מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". אכן, על פי דברי רבי ישראל סלאנטר תירץ במועדים וזמנים (4) "דבכל השנה כשלא נודע לחברו כלום, אם מבקש פתאום מחילה, הלה מרגיש שפגם לו ומצטער. אבל בערב יום הכיפורים כל אחד מבקש מחילה על ספק נדנוד פגם, ועל כן אינו מצטער כלל כשחברו מבקש ממנו מחילה. וכהאי גוונא ערב יו"כ לבד הוא זמן הכושר וראוי לבקשת מחילה".

בקשת מחילה מנפטר שפגע בו בחייו או לאחר פטירתו

ה. בסוגיית הגמרא במסכת יומא (1), מבואר "אם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו, ואומר חטאתי לה' אלקי ישראל ולפלוני שחבלתי בו". וראה בפרטי הלכה זו למעשה בשו"ע (3) סע' ב) ומשנ"ב שם, ובפסקי תשובה (13).

• בקשת מחילה משוטה או מקטן – לתשובת השנה (10).

[*] השיעור נערך על פי ספר לתשובת השנה (8) – ביארים בהלכות תשובה, מאת רבי ישראל יוסף רפפורט, ב"ב, מהדורה שלישית, תשע"ד.