א. בסוגית הגמרא במסכת סוכה (1) מה, ב – מו, א) נחלקו שמואל ורבי יוחנן, האם מברכים 'לישב בסוכה' רק "ביום אחד" או "כל שבעה", ונפסק כרבי יוחנן "דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה". ובהמשך הסוגיא נתבאר, כי שמואל ורבי יוחנן נחלקו במחלוקת תנאים בדין ברכה על תפילין, ורבי יוחנן סבר כדעת רבי ש"תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם". ופרש"י: "ואפילו חולצם ומניחן מאה פעמים ביום, וגבי סוכה נמי, אף על גב דלא מפסקי לילות מימים, וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום, דהוא דומיא דחולץ ומניח". ואמרו במסקנת הסוגיא: "ואנן נמי כרבי עבדינן [בתפילין], ומברכים [על סוכה] כל שבעה".

התוספות במקום (1) מה, ב ד"ה אחד) כתבו, כי "סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת, מידי דהוה אתפילין כל זמן שמניחן. והיינו טעמא דסוכה, דאי מתרמי ליה סעודתא לא אפשר למיכל חוץ לסוכה, אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה". ומפורש בדברי התוספות כי מחוייבים בברכת 'לישב בסוכה' בכל פעם שנכנס לסוכה לצורך קיום כל הפעולות שמחוייבים לעשות בסוכה, כגון אכילה שתיה ושינה, ואפילו אם נכנס לסוכה עשר פעמים ביום. וכן דעת הרא"ש (2) בפ"ג דסוכה), וכן כתב הרמב"ם (3) "כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך" [וכתב המגיד משנה: "וראיתי כתוב דדווקא כשיצא יציאה גמורה לעשות ענייניו ושלא לחזור לאלתר, [דהוי כחליצה דתפילין] אבל [אם] לא יצא מתחילה אלא לדבר עם חברו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו, לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשחוזר", ודברים אלו הובאו בריטב"א בסוכה (2), ובראבי"ה המובא במרדכי (2)].

וכן נהגו הגאונים, כמובא בדברי הרא"ש (2) בפ"ג דסוכה) בשם רב האי גאון: "הנכנס בסוכת חברו לבקרו, מנהג ידוע הוא שיברך, בין סעד בין לא סעד".

וכתב המרדכי (2) לאחר שהביא שיטה זו: "אבל רבנו תם חולק ואומר שברכת לישב בסוכה שבסעודה פוטרת כל דבר, טיול ושינה, מסעודה לסעודה, וכן עמא דבר". שיטתו של רבנו תם הובאה בדברי הרא"ש (2) בפ"ג דסוכה) "ורבנו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה, אבל שאר טיול ושינה שעושים בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתם". וכן מובא בתוספות בברכות (2) "ואם תאמר מפני מה אין אנו מברכים לישן בסוכה [בדברי הרא"ש בברכות (2) הובאה קושיית התוספות ביתר ביאור: "שאל ר"י את רבנו תם אם צריך לברך על השינה בסוכה, דיותר חמורה שינה מאכילה, דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, ושינת ארעי אסורה חוץ לסוכה"]. ויש לומר דברכה דאכילה שמברכים לישב פטרתו". והוסיפו הרא"ש ותוספות רבי יהודה החסיד (2), כי לדעת רבנו תם "אפילו הסיח דעתו מלישן, כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך לישן, אין צריך לברך".

הלכה למעשה במחלוקת זו: הבית יוסף (3) הביא את דברי המרדכי (2) והמגיד משנה (3) שהעולם נהגו כדעת רבנו תם שמברכים 'לישב בסוכה' רק בסעודה, ופסק בשו"ע (4) "נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה", וכתב הרמ"א: "והכי נהוג". אולם בביאור הגר"א על השו"ע (4) כתב שהעיקר כשיטת הרי"ף והרמב"ם שמברך על כל כניסה, וכפי שהובא בחיי אדם (5) סע' יג) "ואימת שנכנס, אע"פ שאינו אוכל שם, מברך, שהרי גם הישיבה והעמידה שם היא מצוה, דהוי כעין תדורו, וכן נהג הגר"א". וצ"ב בשורש מחלוקת הראשונים בגדר מצות הישיבה בסוכה.

וכן יש להטעים את התירוץ לקושיא שהקשה ר"י לרבנו תם, מדוע אין מברכים 'לישב בסוכה' גם על השינה, שהרי מחוייב לקבוע כל דירתו בסוכה [ושינה חמורה יותר מאכילה, כי נאסרה גם בארעי] – ואם כן מדוע באמת אין מברכים 'לישב בסוכה' על כל הפעולות שמחוייב לעשות בסוכה [ובספר אוהל המועד (8)-(9) הוסיף להקשות, שגם על מצוה קיומית מברכים [כגון אכילת תרומה] ומדוע שלא יברך על כל המעשים הנעשים בסוכה, שבוודאי מקיים בזה מצות עשה].

ועי' במה שכתבו הרב יהודה קנר (8) ובספר אוהל המועד (8)-(9) הרב אליעזר טוקר, ירושלים תש"ע) שנחלקו הראשונים הנ"ל בגדר מצות ישיבת סוכה, יעו' בדבריהם.

ב. מתוך דברי הראשונים והשו"ע דנו הפוסקים בפרטי הדינים כשהולך לבקר בסוכת חברו או כשיוצא מהסוכה באמצע הסעודה ושב אליה לאחר מכן, אימתי צריך לברך 'לישב בסוכה'.

• ברכה על סעודה שניה כששהה בסוכה – דעת הט"ז (4) ס"ק כ) כהב"ח שצריך לברך על האכילה השניה "דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכילה, וכיון שנגמר קביעות הראשון, חייב לחזור ולברך על קביעות השני, כיון שאם היה רוצה לצאת חוץ לסוכה לאכילה אסור לו, וחל עליו ישיבת סוכה גם באותו פעם, חייב לברך על החיוב השני, וברכה ראשונה כבר כלתה בברכת המזון". אולם המשנה ברורה (7) ס"ק מז) הכריע כדעת המג"א (4) ס"ק יז) שפסק כדעת הלבוש והשל"ה "אם בירך פעם אחת בשעת אכילה ולא יצא מסוכתו לעשות עסקיו, ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד, אינו צריך לברך שנית לישב בסוכה אפילו אם אוכל סעודה שניה, כיון שמצוה אחת היא. ולכן מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם, ואינו יוצא לשום עסק רק אדעתא לחזור מיד, אינו צריך לברך רק בשעת אכילה ראשונה, ואחר כך אינו צריך לברך", ועי"ש בשער הציון ביאור השיטות.
• גדר היציאה מהסוכה המחייב ברכה נוספת כשיחזור לסוכתו – דברי המשנ"ב הנ"ל "ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד, אינו צריך לברך שנית לישב בסוכה", הם כשיטת שו"ע הרב (5) סע' יג). אולם בהמשך דבריו הביא המשנ"ב את דעת רבי יעקב עטלינגר בספרו ביכורי יעקב (5) ס"ק מ) "דכיון שיצא בינתיים אפילו על דעת לחזור מיד, צריך לברך בשעת אכילה שניה". והכריע בשער הציון (ס"ק פח) שלא יברך מדין ספק ברכות להקל. ובפתחי תשובות (12) בסמוך להערה 73) הביא את עצתו של האשל אברהם מבוטשאטש, שיכוון בשעה שמברך בפעם הראשונה 'לישב בסוכה' לפטור בברכה רק את הסעודה הראשונה, וממילא כשיצא וישוב, יוכל לברך לכל הדעות.
• יצא לבית הכנסת להתפלל ושב לסוכתו – לדעת המג"א (4) ס"ק יז) ושו"ע הרב (5) סע' יג) צריך לברך בשעת האכילה השניה, כי עצם ההליכה מהווה הפסק. אבל בשער הציון (7) ס"ק צא) הביא מדברי האחרונים שההליכה אינה נחשבת הפסק, והכריע שאם יצא לבית הכנסת בין סעודה לסעודה, יחזור לברך כשיסעד בפעם הבאה.

אך אם נמצא באמצע סעודתו, למרות שלדעת הביכורי יעקב  (5) ס"ק מ) מברך בשעת האכילה השניה, הכריע בשער הציון הנ"ל ש"כל שלא הסיח דעתו מלאכול, אין צריך לברך שנית כשישוב" [וראה בפסקי תשובות (12) הערה 77) אם עדיף מלהתפלל ביחידות כשאין באפשרותו לברך ברכת המזון לפני לכתו לבית הכנסת, מאשר להיכנס לספק ברכה].

• יצא באמצע סעודתו לסוכת חברו – הביא המשנה ברורה (7) ס"ק מח) את דעת המג"א (4) ס"ק יז) שצריך לברך אפילו אם היה בדעתו בשעת הברכה שילך באמצע הסעודה לשם ולשוב לסוכתו מייד, כי ההליכה מהווה הפסק, ואת החולקים עליו שההליכה אינה הפסק, והכריע למעשה שאין לברך, מדין ספק ברכות להקל. ואמנם כתב בשער הציון (ס"ק צד) שלכן יש להימנע מלצאת באמצע סעודתו ולגמור הסעודה בסוכה אחרת [וכתב הפסקי תשובות (13) הערה 82) כי החסידים הנוהגים לצאת לשולחן רבם ינהגו כעצת האשל אברהם הנ"ל, לפטור בברכת 'לישב' רק את האכילה הראשונה. ובספר הליכות שלמה (10) הערה כד) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, כי הבא מסוכה לסוכה בעיר אחרת רשאי לברך בשנית].

סיכום הדינים – פסקי תשובות (12)-(13) אות יט; ועי"ש בנדון ההולך לסוכה אחרת בבית אחר או באותו בית בגמר סעודתו).

ההולך לסוכת חברו לבקרו

ג. הט"ז (4) סוף ס"ק כ) חידש שהמתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום, חייב לכו"ע לברך כל אימת שיצא יציאה גמורה מהסוכה. כי דווקא כשאוכל פת נהגו כשיטת רבנו תם שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים, אך כשאינו אוכל לא שייך זה. וכתב החיי אדם (5) סע' טו) "ונראה לי דהוא הדין כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב, וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לבית הכנסת, דבזה גם כן לכולי עלמא צריך לברך. וכן ההולך לסוכת חברו צריך לברך שם, בין יאכל שם בין לא". והביאו המשנ"ב (7) ס"ק מח; וכתב בשער הציון (ס"ק צג) כי דברי החיי אדם נאמרו רק כשנכנס לסוכת חברו למטרת ישיבה שם, ולא לצורך לגבות חובו, שאז אין נפק"מ לו אם נמצא בסוכה או מחוצה  לה, ונחשב כ"מתעסק" ואינו חייב לברך, ועי' בהליכות שלמה (10) הערה כו).

ובפסקי תשובות (13) אות כ) כתב כי מדברי שו"ע הרב (9) סע' יב) מוכח דפליג על החיי אדם, והביא כי למעשה נחלקו גדולי האחרונים אם לפסוק כהחיי אדם [וראה בחזון עובדיה (11) סע' לא) שיש מהתימנים שמברכים בכל פעם שנכנסים לסוכה, אך מנהג בני ספרד לברך רק על האכילה], ולכן כשנכנס לסוכת חברו ראוי לאכול כדי לברך ולצאת מידי ספק.

ובספר הליכות שלמה (10) סע' טו) הובא חידושו של הגרש"ז אויערבך שהנכנס לסוכה לישן בה, מברך 'לישב בסוכה' גם ללא אכילה, כי "אין לך קביעות גדולה מזו, שהרי שינה היא עיקר הדירה, ורק כשבדעתו לאכול תיקנו ברכה על האכילה, אבל בלא אכילה בוודאי יש לברך על השינה בלבד, דהוי ליה קביעות חשובה המחייבת ברכה".

• נזכר תוך כדי סעודתו או לאחר ברכת המזון שלא בירך 'לישב בסוכה' – יעו' במג"א (4) ס"ק יז) ובמשנה ברורה (7) סוף ס"ק מח), ובספר חזון עובדיה (11) כיצד ינהג למעשה, וראה סיכום בפסקי תשובות (13) אות כא).
• נסתפק אם בירך 'לישב בסוכה' – יעו' בשערי תשובה (7) ובחזון עובדיה (11) כיצד ינהג למעשה.
• • •

ד. שיעור אכילת פת ומזונות המותרת מחוץ לסוכה, ועל איזו אכילה מברך 'לישב בסוכה' – יעו' במשנה ברורה (6) סי' תרלט ס"ב) ובפסקי תשובות (12) אות ח-יא) בפרטי הדינים הלכה למעשה [אכילת פירות וירקות, בשר ודגים מחוץ לסוכה].