א. תנן בברכות (1) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים, מברך שהחיינו. ובשו"ע נפסק (1) שמברך בשעת הקנין "ואע"פ שלא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן" (סי' רכג סע' ד).

ונחלקו האחרונים מה הדין כשקנה חפץ שעדיין אינו ראוי לשימוש [בד ונתנו לאומן שיעשה ממנו בגד, או חתיכת עץ ומסרו לעשות כלי] האם מברך שהחיינו בשעת הקנין או רק בשעה שמשתמש בו. הט"ז (1) למד מסמיכות ההלכה של ברכת שהחיינו על בגד חדש לדין ברכת ההודאה על ירידת גשמים, שאפשר לברך אפילו כשעדיין אין הנאה מיידית, ולכן גם בקניית בגד שאי אפשר ללובשו בשעת הקנין, יברך בשעת הקנין למרות שרק אחר כך יהנה. אולם המג"א (1) כתב שדברי המחבר שמברך שהחיינו בשעת הקנין נאמרו רק אם קנה בגד מוכן ללבישה, אך אם בשעת הקניה לא היה ראוי לשימוש כי האומן צריך לתקנו, אין לברך בשעת הקניה.

והביא המג"א ראיה מדברי הרמ"א בהלכות ראש השנה (2) שביום ב' דראש השנה ילבש בגד חדש ויברך עליו שהחיינו, ובוודאי לא קנו את הבגד ביום טוב, אלא מדובר שקנו בד קודם לכן ונתנוהו לאומן שיכין ממנו בגד, ובליל ראש השנה לובש את הבגד ואז מברך עליו שהחיינו [עי' במחצית השקל ביאור הראיה].

המשנה ברורה פסק בהלכות ציצית (2) כדברי המג"א, דלא כהט"ז [עי' בשער הציון ריש ס"ק כא], ומבואר כן גם במשנ"ב בהלכות ראש השנה, שברכת שהחיינו בלבישה נובעת מכך שבשעת הקנין הבגד לא היה ראוי ללבישה.

ב. והנה בהגהות רעק"א לשו"ע (1) הסתפק אימתי מברך שהחיינו כשקנה כלים שצריכים טבילה, או בקניית בית שאינו יכול לדור בו עדיין בגלל שאין בו מזוזה, ונשאר בצ"ע לדינא.

לכאורה ספק זה תלוי במחלוקת המג"א והט"ז הנ"ל בדין קנה בגד שעדיין אינו ראוי לשימוש עד שיעשו פעולה של תפירה וכדומה, אם מברך בשעת הקנין או בשעת השימוש – לפי המג"א לא יברך כיון שעדיין אינו ראוי לשימוש ויוכל לברך רק לאחר שקבע את המזוזה או טבל את הכלי, ולפי הט"ז שפיר מברך גם כאשר הכלי עדיין לא טבול והמזוזה לא נקבעה בבית. [וצ"ע מדוע לא ציין רעק"א שספק זה תלוי במח' הט"ז והמג"א].

ועי' בשער הציון (2) במה שכתב על ספקו של רעק"א, שקניית כלים שצריכים טבילה היא כדבר "שבעצם אינו ראוי להשתמש ממנה", ובכגון זה יש סברא לומר שאינו מברך שהחיינו בשעת הקנין. [ואמנם צ"ע בהבנת דבריו, מדוע כלי שאינו טבול מוגדר כדבר "שבעצם אינו ראוי להשתמש ממנה", ולכאורה דבר זה נקרא בש"ס "אריא היא דרביע עליה" (עי' עירובין עח, ב). כלומר,  איסור [חיצוני] ה"רובץ" ומפריע לשימוש בכלי קודם טבילה, אך אין זה דבר שבעצם אינו ראוי לשימוש. ורק נדון המג"א בקניית בד שאינו ראוי לשימוש ללא תיקון האומן הוא דבר "שבעצם" אינו ראוי לשימוש, ולא קניית כלי מושלם שאינו טבול, וצ"ע].

ג. מתוך הדברים הנ"ל נבוא לדון בדין ברכת שהחיינו בציצית.

הטור (3) כתב: "העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו", ומקור הדין בתוספתא. ובבית יוסף הביא את דברי הרמב"ם "כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין מברך שהחיינו בעשייתם". ותמה הבית יוסף על הטור, מדוע לא כתב בהלכות תפילין שהעושה תפילין מברך שהחיינו כשם שכתב בהלכות ציצית. והביא את תירוצו של מהר"י אבוהב שגדר אמירת שהחיינו על ציצית הוא מדין שהחיינו על קנין כלים חדשים, ואינו משום קיום מצות הציצית [כדין שהחיינו על קיום מצוה מזמן לזמן, כדוגמת שופר]. ולכן רק בציצית מברך שהחיינו כדין כלים חדשים, משא"כ בתפילין אינו מברך שהחיינו, כי על קיום מצוה אינו מברך שהחיינו.

ופסק הבית יוסף את דברי המהר"י אבוהב בשו"ע (4) וז"ל: "קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים". וביאר הט"ז (4) כי בשל כך שינה השו"ע מלשון הטור "העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו", וכתב השו"ע "קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו" – כי חיוב הברכה הוא מדין קנה כלים חדשים. ולדעת הט"ז יש לברך שהחיינו משום המצוה [כשם שמברך על כיסוי הדם וכל מצות שאדם עושה בפעם הראשונה – ט"ז שם].

ד. אולם לדעת המג"א (4) חיוב שהחיינו בציצית אינו משום המצוה [ויש לחלק בין כיסוי הדם ומילה שמברך שהחיינו על קיום מצוה הבאה מזמן לזמן מכיון שהם לא שכיחים, משא"כ ציצית שקיומה שכיח יותר] אלא מדין קניית בגדים חדשים [כדעת מהר"י אבוהב והשו"ע]. ומתוך כך הוקשה למג"א מהמבואר בשו"ע (1) שעל קניית כלי חדש מברך בשעת הקנין – מדוע בציצית פסק המחבר שמברך על קניית הטלית רק לאחר שעשה ציצית, ולא בשעת הקניה.

ותירץ המג"א לשיטתו, שדווקא בקניית בגד הראוי ללבישה מברך שהחיינו בקניה, משא"כ קנה בד ועשה ממנו בגד שמברך בשעת הלבישה – ולפיכך בקניית בגד של ד' כנפות [טלית] ללא ציצית הרי עדיין אינו יכול ללובשו, ורק לאחר שהטיל בו ציצית מברך שהחיינו [וכן מבואר בהגהות רעק"א על השו"ע (4) בביאור דברי המג"א. ויש להעיר, שזהו ממש כספקו של רעק"א הנ"ל בקנה כלי שצריך טבילה ובית בלא מזוזה, וצ"ע שרעק"א לא קישר בין הדברים].

ה. סיכום השיטות בדין ברכת שהחיינו בציצית מבואר בדברי הבאר היטב (5) כדלהלן:

לדעת הבית יוסף והמג"א – אינו מברך שהחיינו על המצוה, כיון שאינו בא מזמן לזמן, אלא מברך מדין קנה בגד חדש. ולכן הקונה בגד מוכן עם ציציות, מברך בשעת הקניה. אך אם קנה בגד ועדיין לא הטיל בו ציציות, מברך בעשיית המצוה [והיינו בסיומה, בשעת הלבישה].

לדעת הט"ז – מברך משום המצוה שמחדש בה, כדין שהחיינו בקיום מצוה הבאה מזמן לזמן.

נפקא מינה: בגד ד' כנפות [ישן] שהציצית נפסלה וכעת הטיל בהם ציצית חדשה, או בגד ישן שהיה לו זה מכבר, וכעת החליט להטיל בו ציציות. לדעת המג"א מכיון שהברכה הוא מדין קנה בגד חדש, אינו מברך שהחיינו כיון שהבגד ישן. אך לדעת הט"ז צריך לברך על חידוש קיום המצוה [באר היטב ומשנ"ב, יעו"ש].

עוד כתב המשנה ברורה (5) שכדי לצאת גם כן לדעת הסוברים שצריך לברך שהחיינו על עשיית המצוה בפעם ראשונה [הט"ז] צריך לברך בשעת עשיית הציצית ולא ימתין עד הלבישה.

ו. בכף החיים (6) תמה על הט"ז, שלאור שיטתו בהלכות ברכות הנ"ל (1) שמברכים שהחיינו על קניית בגד גם אם אינו ראוי לשימוש מיד, יוצא שגם בקונה בגד לפני שהטיל בו ציצית רשאי לברך שהחיינו כבר בשעת הקניה, ואם כן מדוע לא כתב זאת הט"ז בהלכות ציצית. ותירץ כף החיים, שבבגד ללא ציצית "כיון דאיסורא רביע עליה, דאסור ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית, על כן אמרו דאין לברך עד שעת עשיית הציצית דפקע איסורא מיניה ויכול ללובשו". כלומר, לדעת הכף החיים באופן שהבגד בעצם ראוי ללבישה, ורק יש איסור המונע את הלבישה, כמו בגד בלי ציצית, גם הט"ז שסובר שעל קניית בגד אפשר לברך אפילו אם אינו נהנה ממנו כעת, מודה שאי אפשר לברך בגלל האיסור שמונע את לבישת הבגד במצבו כעת.

ובאמת לפי סברת הכף החיים, יוצא שבספק הרעק"א, בכלי בלא טבילה ובית בלא מזוזה, שזהו כגדר של בגד בלא ציצית, גם הט"ז מודה למג"א שאין לברך, מאחר ואיסורא רביע עליה ואינו רשאי להשתמש בבית או בכלי. ואולי זו הסיבה שרעק"א לא ציין שספקו תלוי במחלוקת בט"ז והמג"א.

[ומכל מקום עיקר סברא זו צ"ע, כי לפי הכף החיים [בדעת הט"ז] יוצא שאם אין הבגד ראוי לשימוש ממש, כמו בקנה בגד שצריך לתופרו על ידי אומן ורק צריך תיקון מסויים, כן צריך לברך שהחיינו, ואילו בבגד שראוי בעצם לשימוש ורק יש איסור המונע את השימוש, אין מברכים שהחיינו, ויש מקום לעיון בסברות].

אכן לפי המבואר לעיל בשיטת הט"ז שברכת שהחיינו על ציצית אינה מדין קנה בגד חדש אלא מדין קיום מצוה, קושית כף החיים ליתא מעיקרא, ופשוט מדוע בהל' ציצית לא כתב הט"ז שלפי דבריו בסי' רכ"ב לגבי ברכת שהחיינו על קניית כלי חדש צריך לברך שהחיינו על הציצית, כי בהלכות ציצית מדובר על ברכת שהחיינו מדין קיום מצוה בעשיית ציצית, ואילו חידושו של הט"ז שיש צורך לברך שהחיינו הוא מדין קניית כלים חדשים.

אלא שלפי זה צ"ע בשיטת הט"ז מדוע הקונה בגד חדש בלא ציצית, אינו מברך שהחיינו פעם אחת, בשעת קניית הבגד, מדין "קנה כלים חדשים". ואחר כך כשיטיל בו ציצית, יצטרך לברך שהחיינו פעם שניה מדין קיום המצוה, וכמובן שלא מסתבר כל שצריך לברך שהחיינו פעמיים, וצ"ע בכל זה.

ז. בדין ברכת האילנות המפורש בשו"ע (7) הסתפק רעק"א האם מברך גם על ראיית אילנות ערלה, או שמכיון ואינו יכול ליהנות מהם אינו יכול לברך. וכן הסתפק הגרע"א בהלכה ((7); סימן רכה סע' ג) "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו", האם מברך גם על ראיית פירות ערלה האסורים בהנאה.

ולכאורה ספק זה  תלוי במחלוקת המג"א והט"ז הנ"ל בדין קנה בגד שעדיין אינו ראוי לשימוש. לפי המג"א שאינו מברך אלא על דבר שאפשר ליהנות ממנו מיד, גם על אילנות או פירות של ערלה שלא יכול ליהנות מהם כעת, לא יברך. אך לפי הט"ז שמברך גם כאשר הכלי עדיין לא ראוי לשימוש, לכאורה רשאי לברך ברכת אילנות גם על פירות ערלה, וצריך עיון מדוע לא תלה רעק"א את הספק שמסתפק בו במחלוקת המג"א והט"ז.

אלא אם נאמר כדברי כף החיים, שכאשר יש איסור המונע את השימוש, כמו בבגד בלי ציצית, גם הט"ז מודה שאי אפשר לברך שהחיינו, הוא הדין בברכת אילנות או שהחיינו על עצי ערלה.

וכנראה בשל כך פשיטא לכף החיים (7) שאין לברכת על ראיית אילנות של ערלה, וכן פסק (7) שאין לברך שהחיינו על פירות שהורכבו באיסור. והיינו לשיטתו הנ"ל בביאור דברי הט"ז שאין לברך על הנאה כאשר יש דבר המונע ממנו את ההנאה כעת, כמו בגד שאינו בו ציצית ש"איסורא הוא דרביע עליה" ומונע ממנו את ההנאה מהבגד, וכך גם לגבי פירות מורכבים ואילנות של ערלה שאינו רשאי ליהנות מהם עכשיו, לכן אין לברך עליהם.

ז. הלכה למעשה בדין ברכת שהחיינו על טלית וטלית קטן חדשים

בספר כף החיים ((6); סימן כב אות ו) כתב שמנהג העולם שאין לברך שהחיינו על המלבוש כי אם בשעת הלבישה, וכן על הטלית בשעת העיטוף, ולא בשעת קנייה, משום שחוששים שמא יחזור בו שלא ללובשו מאיזה סיבה ויחזור וימכרנו, או שיתנו במתנה לאחר ותהיה ברכתו לחינם.

וראה בספר פסקי תשובות (8) שהביא מדברי הפוסקים: בן איש חי (8) שו"ת אגרות משה (9) הגרש"ז אויערבך (מובא בספר הליכות שלמה; (8)) שמכיון שבזמנינו אין מברכים שהחיינו על בגדים חדשים, כי אין כל כך שמחה בלבישתם, המנהג לברך שהחיינו רק על טלית גדול ולא על טלית קטן.

וכל זה נובע מהמבואר לעיל – שלהלכה נוקטים כשיטת המג"א שברכת שהחיינו בציצית היא מדין קניית כלים חדשים. ומשום כך, רק בטלית גדול שאין קונים אותה לעיתים קרובות, ויש שמחה בקנייתה, מברכים שהחיינו בלבישתה.

להשלמת הענין, ראה ליקוט השיטות והמנהגים המובא בספר פסקי תשובות (9) – על אלו כלים חדשים מברכים שהחיינו [דברי הפסקי תשובות הם על המשנה ברורה בהלכות ברכות (סי' רכג ס"ק י; (2)) עי' היטב בדבריו].

מקורות נוספים לעיון בסוגיא:

החיי אדם (כלל סב אות ב) עשה 'פשרה' ביו המג"א והט"ז, וכתב: "ומברך בשעת הקנין, אע"פ שעדיין לא נשתמש בו, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקניתן. ונראה לי, דלפי זה הכל תלוי בשמחת האדם, שאם שמח בקנייתו, כגון עני ששמח בקנייתו על השגת ידו, אזי אפילו לא קנה רק הסחורה ואח"כ יתקן ויעשה ממנו בגד, יברך בשעת קניה, כמו שכתב הט"ז. ואם אינו שמח בקנייתו, כגון עשיר ואינו שמח רק בלבישתו, אזי מברך בשעה שנגמר כמו שכתב המג"א".

ובענין ברכת שהחיינו על דבר איסור, פסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן נח) שאין לברך שהחיינו על פרי מורכב שנעשתה בו עבירה, כי ברכת שהחיינו היא הודאה להשי"ת שזכינו לראות פרי זה, ואם בפרי נעשתה עבירה לא שייך להודות להשי"ת על שזכינו לראותו. וכעין זה כתב בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן ה). ועי' בדברי המנחת חינוך (מצוה שצב אות ה) בנדון ברכת שהחיינו בפדיון הבן של ממזר.